סעד אללה ונוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סעד אללה ונוס
سعد الله ونُّوس
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1941
חוסיין אל-בחר, סוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 במאי 1997 (בגיל 56 בערך)
דמשק, סוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה הסורית השנייה, הרפובליקה הערבית המאוחדת, סוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים Faculty of Arts at Cairo University עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים דימה ונוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מסדר המהפכה הפלסטינית
  • International Festival of Carthage
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סעד אללה ונוסערבית: سعد الله ونوس; 194115 במאי 1997) היה מחזאי סורי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ונוס נולד בכפר חוסיין אל-בחר, אשר ליד טרטוס. הוא למד עיתונאות בקהיר ושימש עורך מוספי התרבות והאמנות של העיתון הסורי אל-בעת' ושל העיתון הלבנוני א-ספיר. בשנות השישים המאוחרות, נסע לפריז ללמוד תיאטרון ונחשף לזרמים שונים של התיאטרון האירופי. עוד לפני כן החל לכתוב מחזות קצרים, בהם כבר מתבטאים הנושאים המרכזיים של כתיבתו – הפרט והחברה והרשויות.

לאחר התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, נולד התיאטרון הפוליטי הערבי[1]. ב-1969 קרא ונוס יחד עם מחזאים אחרים לארח בדמשק פסטיבל תיאטרון ערבי. בפסטיבל זה הוא הציג את הפלטפורמה הרעיונית שלו: "תיאטרון הפוליטיזציה" במקום "תיאטרון פוליטי". בשנות השבעים הקים ונוס את המכון הגבוה לאמנות התיאטרון בדמשק וניהל אותו. הכיבוש הישראלי של ביירות במלחמת לבנון הראשונה גרם לו לשתוק לכמה שנים ולא לכתוב יותר. המחזה הראשון אחרי שתיקה זו היה "אונס" שעסק באינתיפאדה הפלסטינית. לאחר מכן המשיך לכתוב מחזות נוספים.

בשנת 1996 הוא נבחר על ידי אונסק"ו וה-International Theater Institute‏ (ITI) לשאת דברים לכבוד יום התיאטרון השנתי, אשר נחגג ב-27 במרץ. זו הייתה הפעם הראשונה שנבחר איש תיאטרון ערבי מאז נוסדה מסורת זו בשנת 1963.

ב-15 במאי 1997 נפטר ונוס ממחלת הסרטן, בה נאבק במשך חמש שנים.

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פיל, מלך כל הזמנים (1969)
  • המלך הוא המלך (1977)
  • מסעו של חנדלה (1978)
  • אונס (1990)
  • פטפוטים על ההיסטוריה (1994)
  • יום מחיינו (1995)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאמר מאת מוחמד א-ציאדי, באתר אוניברסיטת ראטגרס (בערבית)