עינוי דין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עינוי דין הוא התמשכות משפטו של אדם לאורך זמן ללא סיבה מוצדקת. דבר זה אסור במדינות רבות בעולם, כולל ישראל, והוא מעוגן במספר אמנות בינלאומיות ומוכר בתור הזכות למשפט מהיר.

בהלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה היהודית עינוי הדין אסור. חז"ל אף אמרו כי ”חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין”[1].

במשפט העברי נדרש בית הדין לסיים פסיקה משפטית תוך יום אחד בלבד, ובדיני נפשות כשהדין נוטה להרשעה תוך יומיים בלבד.

מסיבה זו יש איסור להתחיל דיני נפשות ביום שישי, כדי שהדיון לא יידחה לראשון.

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית נאסר עינוי הדין על פי התיקון השישי לחוקה הקובע כי "בכל תביעה פלילית, לנאשם תהיה הזכות למשפט מהיר". אך עם זאת התיקון לא קובע זמן שנחשב לסביר לצורך בדיקת הראיות והגשת כתב האישום, ומותיר זאת לשיקול דעת בית המשפט. במקרה Barker v. Wingo (אנ') בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע ארבעה קריטריונים לפיהם תיבדק הסבירות של התמשכות ההליכים, המבחן כולל את משך העיכוב, הגורם לעיכוב, יחס הנאשם כלפי זכותו למשפט מהיר וקיומו של נזק מהתמשכות ההליכים. במקרה שהתבצע עינוי הדין עשוי האישום להתבטל. מדינות מסוימות בארצות הברית קבעו זמן מוגדר לצורך הגשת התביעה; ניו יורק, למשל, קבעה בחוק שעל כל עבירה למעט רצח על התביעה להיות מוכנה למשפט תוך שישה חודשים לכל היותר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.