עלילות נעורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עלילות נעורים
מידע כללי
שפת המקור יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אוטוביוגרפיה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 2011 עריכת הנתון בוויקינתונים
עורך אברהם נוברשטרן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עלילות נעורים הוא אסופה של 20 סיפורים אוטוביוגרפיים מתוך מאות שנכתבו על ידי נערות ונערים יהודים במהלך שלוש תחרויות על "האוטוביוגרפיה הטובה ביותר של צעיר יהודי", שקיים ייִוואָ (מבוטא: "ייִווֹ"; ראשי תיבות: ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט; יידיש: "המכון המדעי היהודי" או "המכון המדעי היידי"; באנגלית: YIVO) בווילנה בשנים 1932, 1934 ו-1939.

הסיפורים הנבחרים נאספו על ידי פרופ' אברהם נוברשטרן מהחוג ליידיש באוניברסיטה העברית ומנהל בית שלום עליכם ועידו בסוק, שכתב מבואות, אחרית דבר והערות השוליים לכל אוטוביוגרפיה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות השלושים של המאה העשרים הכריז ייווא, המכון המדעי היהודי בווילנה, על תחרות "האוטוביוגרפיה המעולה של צעיר יהודי". במודעה על התחרות (שהתפרסמה בעברית, ביידיש בפולנית, והתקיימה שלוש פעמים: ב-1932, ב-1934 וב-1939) נכתב: "חיי הנפש של הדור הצעיר בימינו שונים מחיי הנפש של הדור העבר ושונה גם מקומו בחברה. אולם השינויים שחלו מה הם - על שאלה זו אי אפשר לענות באופן מספיק טרם יתברר המצב כהווייתו. ובשביל להכיר את המצב צריך לשאול את פי הנוער גופו". חוקרי המכון ובראשם הד"ר מקס ויינרייך רצו לתעד את חיי היהודים בתקופה בה נכתבו החיבורים, מתוך נקודת מבט סוציולוגית ופסיכולוגית. לכותבי החיבורים ניתנו שאלות מנחות: 'אתה ומשפחתך', 'מורים ומה שהם העניקו לך', 'איך הגעת למקצוע שלך או איך אתה מתכוון להגיע אליו', 'תנועת הנוער', 'ספרים שהשפיעו עליך' וכיוצא בכך. בהנחיות לכותבים נאמר כי הכתיבה צריכה ישרה, עניינית, מפורטת, בלי לחשוש מקטנות. הכותבים התבקשו לשלוח את כתב היד בשם בדוי ולצרף במעטפה נפרדת את שמם וכתובתם האמיתיים.

יותר מ-600 חיבורים נשלחו לשלוש התחרויות. רוב הכותבים נספו בשואה, אבל 302 מהחיבורים שרדו מאחר שהנאצים מצאו בהם עניין למחקרים בתורת הגזע. המכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט, שנוסד בהשראת האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג, אסף חומר כדי לאפשר מחקר על יהודים, כשיהודים כבר לא יהיו. עסקני התרבות ואנשי הרוח היהודים שהעסיקה החוליה המיוחדת של אותו מכון דאגו לבחור במסמכים ייחודיים ולשמר אותם. אחרי המלחמה, בשנת 1947 חזרו לייווא, שהעתיק את משכנו לאחר מלחמת העולם השנייה לניו יורק.

האוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון שניתן לעיתון "הארץ" לרגל פרסום הספר אמר בסוק: "חיפשתי סיפור מרתק, רמה ספרותית, ייחוד אישיותי, גיוון חברתי, תרבותי ומגדרי. העברית הייתה שפת מעטים ורק עשר אוטוביוגרפיות בסך הכל נכתבו בעברית, אבל החלטתי לתת להן עדיפות ובחרתי בשלוש. הרי יש משהו מעורר הערצה בבחורה בת 17, בעיירה נידחת במחוז וילנה, שכותבת 70 עמודי מחברת בעברית מצוינת, או בבחור ישיבה בעל השקפה ציונית, שכותב עברית מאוד מוזרה, שמזכירה את לשון ספרות ההשכלה). רציתי גם להדגים בעיות מתודולוגיות, של נראטיב, של אותנטיות או אמינות. הנוח ביותר הוא להסתמך על 'חומרים קשיחים', כמו פרוטוקולים של ועדות, או עיתונות, כי אלה מקורות שיש להם לגיטימציה ואיש לא מערער עליהם. זיכרונות של צעירים הם חומרים רכים, החשופים לערעור, אבל הבנתי שזה חומר מיוחד, שמאפשר סוג חדש של תובנות".

בראיון נוסף מספר העורך השני נוברשטרן, שהוריו היגרו מפולין לארגנטינה לפני המלחמה: "החומר הזה הוא מפגש מאוחר עם עולמם של ההורים שלנו התמונה שעולה מסיפורי החיים החושפניים האלה מנפצת את האידיאליזציה שיש לנו על חיי המשפחה היהודית. יש אלימות, אבא שנוטש, לפעמים הולך עם נשים אחרות, אחים קטנים שגוססים ואין כסף לרופא ולתרופות, אמא שמתה בלדתה. אלה היו משפחות גדולות, בתנאי מצוקה. הילדים בדור ההוא לא באו מתוך רצון, והם ידעו זאת. הרבה כתבו, 'נולדתי בטעות'. קנה המידה היה - אם הם ישמשו ככוח עבודה. וכל עוד לא היו כוח עבודה, הם היו למעמסה. הלידה הייתה מלווה תמיד בפחדים, ובגלל תמותת היולדות היו הרבה אמהות חורגות, והמתחים המשפחתיים הועצמו. בעדויות האלה קשה למצוא אהבה בין הורים לילדיהם, וכמובן לא בין הורים לבין עצמם".

אברהם רוטפרב עלם יהודי בן ה-18 כותב בפולנית לתחרות של 1939

”פרט לדברים חומריים דבר לא קושר אותי אליהם... אינני סובל אותם, את הנעבעכדיקע מענטשן האלה, ואני חש כלפיהם בוז מהול בחמלה. אני מרחם עליהם, כי אני מכיר אותם מהרגע הראשון של חיי, ואני בז להם מהיכרותי אתם כיום. אני אומלל ונשמתי קרועה, כי לפעמים אני כועס ממש שאינני ריק ויצרני כמוהם, ומאידך שהם אינם בעלי תודעה כמוני”[1].

האלמונית האנזי בת ה-17, ילידת ליטא, כתבה בעברית חיבור בשם "דיוקן שכולו עיניים" ובו היא מתארת את הבית ההרוס שבו גדלה ואת תחושת הנחיתות הגופנית הנובעת ממום בעין וממחלת עור. על אביה היא כותבת:

”נדמה היה לי כי הוא שונא אותי תכלית שנאה, ואני דווקא אהבתיו בלב ובנפש, אהבה שלא מתוך הכרה אולי, אבל ברגש ובלב” עלילות נעורים עמ' 165

ובהמשך:

”היה סוף החורף וראשית האביב. בשבת בבוקר ראיתי חתול פעוט מונח בחוץ והוא גווע מקור ומרעב. גנבתי אז מהמזנון חלה ופרסתי לחתול באמצע הרחוב. מאחור ניגש אלי סנדלר פולני והוא נשק לי במצח ואמר שפולין לא ראויה לבחורה כמוני”[2].

רוזה שפייזר, שכתבה תחת השם הבדוי "אסתר", בת למשפחה חסידית, הלומדת בבית הספר בית יעקב שבעיירת מגוריה, מספרת:

”קראתי הרבה. אל נשמתי הצעירה התגנבו ניצוצות של מחאה. לא יכולתי להשלים עם ההגבלות יוצאות הדופן... מדוע עלי לסבול כל כך, כשיש לי דחף לדעת? מדוע עלי להיחנק בצרות החובות המוגבלות, כשהכל בתוכי נמשך אל האופקים הרחבים?”[3]

ליפמן בוסק שכתב תחת שם העט "אליעזר אחימאיר", בן 18, כותב:

”כאן בירידים התוודעתי אל אומללותו של עמנו: אנשים שפופים, שחזם שקוע, רזים, רעבים, עקומי גוף, הקורסים ממש תחת מעמסת גורלם. בצעדים ארוכים היו הולכים מהשוק לבית הכנסת ומבית הכנסת לשוק בחיפוש מתמיד אחר פרוטה עלובה. אנשים מפוחדים, שהיו קופאים פתאום מפחד למשמע עלה שנשר”[4].

הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עלילות נעורים: אוטוביוגרפיות של בני נוער יהודים מפולין בין שתי מלחמות העולם; מבחר, מבוא והקדמות: עידו בסוק; עריכה: אברהם נוברשטרן; תרגום מיידיש: עידו בסוק; עריכת התרגומים מיידיש: שלמה צוקר, ויקי אס-שיפריס; תרגום מפולנית: גיטה וייסלר וגרז’ינה אהרן; עריכת התרגומים מפולנית: עידו בסוק, יז’י מיכאלוביץ’, רמת אביב: המכון לחקר תולדות יהדות פולין - אוניברסיטת תל אביב (פרסומי המרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן); בית שלום עליכם; ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשע"ב 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עלילות נעורים עמוד 587
  2. ^ עלילות נעורים עמ' 172
  3. ^ עלילות נעורים עמ' 553-554
  4. ^ עלילות נעורים עמ' 372