ערך מוסף בייצור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך מוסף בייצוראנגלית: Value Added by Manufacturing) הוא מדד פריון העבודה המשמש כבסיס לחישוב תגמול עובדים בשיטת השתתפות ברווחים. השיטה העושה שימוש במדד זה קרויה "תוכנית רקר" (Rucker Plan), שהיא אחת ממספר שיטות תגמול עובדים להגברת פריון העבודה.

הערך המוסף בייצור הוא ההפרש בין ערך המכירה בתקופה הנמדדת לבין ההוצאות "החיצוניות" ליצירת ערך זה. ההוצאות החיצוניות כוללות את חומרי הגלם, הוצאות ייצור שאינן שכר העבודה ועלויות תקורה.

בשנות השלושים של המאה העשרים מצא החוקר אלן וו. רקר (Alan W. Rucker) שהיחס בין הוצאות על שכר העבודה לערך המוסף נוטה להיות קבוע לאורך זמן - סטנדרט רקר. ממחקרים שבוצעו בארצות הברית נמצא כי היחס הממוצע היה כ-39.4%.

על בסיס השערה זו נבנתה תוכנית תמריצים להגברת פריון הייצור. על פי התוכנית, הבונוס המחולק לעובדים מחושב על פי היחס שבין עלות השכר בפועל לשכר המחושב על פי סטנדרט רקר. ככל שעלות השכר נמוכה בהשוואה לסטנדרט כן זוכים העובדים לתמריץ גבוה יותר. יתרונה של שיטה זו שהיא מתגמלת את העובדים על השגת יעילות והורדת עלויות בכל מרכיבי העלות. אולם חסרונה בכך שהיא תלויה במרכיבים שאינם בהכרח בשליטה של העובדים - הן בצד ההכנסות והן בצד ההוצאות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסי חדד, חקר עבודה והנעת עובדים, הוצאת לוגיק, 2001.


ערך זה הוא קצרמר בנושא כלכלה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.