פול קיין
 | |
| לידה |
3 בספטמבר 1810 מלו, אירלנד  |
|---|---|
| פטירה |
20 בפברואר 1871 (בגיל 60) טורונטו, קנדה |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
האומנות האקדמית |
| יצירות ידועות |
אישה וילד שטוחי ראש |
  | |
פול קיין (באנגלית: Paul Kane; 3 בספטמבר 1810 – 20 בפברואר 1871), היה צייר אירי-קנדי שנודע בציוריו המתעדים את בני "העמים הראשונים" (אינדיאנים קנדים) במערב קנדה וילידים אמריקנים אחרים, באזור שנקרא אז "ארץ אורגון".
קיין גדל ביורק שבקנדה (כיום טורונטו). הוא לא זכה להכשרה מלאה באמנות, ואת עיקר השכלתו האמנותית מצא בעת מסע בן שנים אחדות באירופה, שם העתיק את ציוריהם של צייריה הגדולים של היבשת. בשנים 1845 ו-1846–1848 ערך קיין מסעות באזור הצפון-מערבי הפראי של קנדה. מסעו הראשון החל והסתיים בטורונטו, ובמהלכו הגיע עד לעיר סו סנט מארי. מסעו השני, בתמיכת חברת מפרץ הדסון יצא מטורונטו, עבר בהרי הרוקי ונמשך עד פורט ונקובר ופורט ויקטוריה (קולומביה הבריטית). במהלך מסעות אלו תיעד קיין את ילידי האזור ואת חייהם ברישומים ובציורים רבים. עם שובו לטורונטו צייר למעלה ממאה ציורי שמן שהתבססו על רישומיו. ציורים אלו, כמו גם רישומיו של קיין, נחשבים מקור מידע אתנולוגי רב ערך, אף כי ביקורת הוטחה בשינויים שערך בציורי השמן, המיופים והדרמטיים יותר מהרישומים שערך במהלך מסעותיו.
ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיין היה הבן החמישי מבין שמונה של מייקל קיין ופרנסס לוך מהעיר מלו במחוז קורק שבאירלנד. אביו, שמוצאו היה אנגלי, שרת בחיל הפרשים הבריטי עד שחרורו (1801), ואז היגרה המשפחה לאירלנד. במועד לא ידוע בין השנים 1819–1822 היגרה המשפחה לקנדה, והתיישבה בעיר יורק (ששינתה את שמה לטורונטו במרץ 1834), שם פתח אביו של קיין חנות לממכר משקאות חריפים.
מעט ידוע על שנותיו הראשונות של קיין ביורק. הוא רכש השכלה מכללתית ב"אפר קנדה קולג'", שם גם למד ציור בהדרכת הצייר תומאס דרורי (1830). ביולי 1834 השתתף בתערוכה הראשונה (והיחידה) בחייו, במסגרת "אגודת האמנים והחובבנים בטורונטו", ונהנה מביקורת אוהדת בעיתון מקומי. קיין לא מצא את פרנסתו בציור. הוא עבד כצייר שלטים ורהיטים בטורונטו, ובשנת 1834 עקר לקובורג שבאונטריו, שם עבד במפעל לייצור רהיטים וצייר בשעות הפנאי. בשנת 1836 עבר קיין לדטרויט במישיגן שבארצות הברית. בעידודו של ידידו, האמן האמריקני ג'יימס באומן, השתכנע קיין כי כדי להפוך לצייר עליו לצאת למסע לימוד באירופה. בשל חסרון כיס, לא יכול היה קיין לממש את התוכנית באותה עת, ואילו באומן נישא זמן קצר לאחר מכן ולא רצה לעזוב את משפחתו. בחמש השנים הבאות נדד קיין ברחבי המערב התיכון, כשהוא מוצא את פרנסתו בציור דיוקנאות, עד שהגיע לניו אורלינס.
קיין נטל הלוואות וחסך כסף שדי היה בו לממן את המסע לאירופה, וביוני 1841 הפליג מניו אורלינס למרסיי שבצרפת. חסכונותיו לא הספיקו כדי לממן לימודי אמנות או הכשרה אמנותית מסודרת, וקיין בחר לנדוד ברחבי אירופה ולהתלמד בהעתקת ציורים במוזיאונים. עד סתיו 1842 שהה באיטליה, ומשם המשיך לפריז. בהגיעו ללונדון פגש בצייר האמריקני ג'ורג' קאטלין, שעסק בציורי אינדיאנים על רקע נופי הערבות באמריקה. קאטלין עסק אותה עת בקידום מכירות של ספרו "מכתבים והערות אודות הגינונים, המנהגים, ותנאי החיים של האינדיאנים בצפון אמריקה". קיין התרשם מטענותיו של קאטלין, שתרבותם של האינדיאנים הצפון-אמריקנים הולכת ונעלמת ויש לתעדה בטרם תשכח לחלוטין, והחליט לתעד את חייהם של עמי הילידים בקנדה.
עם שובו לאמריקה בתחילת שנת 1843 הקים קיין סטודיו פרטי בעיר מוביל באלבמה שבארצות הברית, ועמל בציור דיוקנאות, כדי להשיב את הכספים שלווה לצורך הנסיעה לאירופה. בסוף שנת 1844 או בתחילת שנת 1845 שב לטורונטו והחל בהכנות למסע למערב.
המסע בצפון-מערב קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-17 ביוני 1845 יצא קיין לביקור בשמורה של שבט "סאוג'ין", כנקודה ראשונה במסע רישום לאורך חופיהן הצפוניים של הימות הגדולות. לאחר מספר שבועות, בקיץ 1845, הגיע לעיר סו סנט מארי שבין ימת סופיריור וימת יורון. קיין ביקש להמשיך במסעו מערבה, אך ג'ון באלנדן, מפקידיה המנוסים של "חברת מפרץ הדסון", פרש בפניו את הסכנות והקשיים הכרוכים במסע כזה, וייעץ לו לבקש את עזרתה ותמיכתה של החברה, שהייתה מאז 1821 בעליהם של כל השטחים ממערב לחמשת האגמים ועד לאוקיינוס השקט ואורגון. באדמות פרא אלו היו כמאה נקודות מסחר מבודדות לאורך נתיבי סחר הפרוות. קיין שב לטורונטו ויצר תמונות שמן המבוססות על ציוריו בשמורה. באביב 1846 פנה למשרדי "חברת מפרץ הדסון" בעיר לשין (כיום חלק ממונטריאול) וביקש מאחד ממנהליה לתמוך בתוכניות המסע שלו. המנהל, ג'ורג' סימפסון (אנ'), התרשם מכישורי הרישום של קיין, אך חשש ליכולתו לעמוד בקשיי המסע עם אנשי החברה. הוא העניק לקיין אישור לשוט בסירות הקאנו של החברה רק עד אגם ויניפג, והבטיח לו כי אם יעמוד בתלאות המסע עד שם, יעניק לו אישור מעבר מערבה משם. סימפסון גם הזמין מקיין ציורים המתעדים את חיי האינדיאנים, וקבע במדויק מהם הנושאים הרצויים לו ולחברה.
הדרך מערבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-9 במאי 1846 הפליג קיין מטורונטו אל לשין, כדי להפליג עם קבוצת שייטי קאנו לסו סנט מארי. הוא איחר לעלות על הספינה ונאלץ להשיגה בשיט בקאנו. כאשר הגיע ללשין גילה כי גם קבוצת שייטי הקאנו יצאה לדרכה, וכדי להשיגם עלה על אוניית מפרש לפורט ויליאם שבמפרץ ת'נדר. הוא הצליח להשיג את שייטי הקאנו ב-24 במאי. ב-4 ביוני הגיע קיין לפורט פרנסס, שם המתין לו אישור המעבר המיוחל מסימפסון. הוא המשיך ליישוב רד ריבר (היום קרוב לעיר ויניפג), ומשם יצא במסע רכוב עם חבורה גדולה של ציידי ביזונים, עמם נטל חלק באחד ממסעות הציד הגדולים האחרונים של הביזון האמריקאי, שבתוך כמה עשרות שנים ניצבה בסכנת הכחדה.
עם שובו ממסעו עם ציידי הביזונים המשיך במסע בקאנו ובמפרשיות דרך נורווי האוס, גרנד רפיד והעיירה דה פה שבמעלה נהר ססקצ'ואן - עד פורט קרלטון. משם המשיך רכוב על סוס עד פורט אדמונטון. ב-6 באוקטובר 1846עזב את אדמונטון ופנה לפורט אסיניבוין, ושם הצטרף בשנית לשייטי קאנו שהפליגו בנהר אתאבסקה עד ג'ספר האוס. בג'ספר האוס הצטרף לחבורה רכובה. זמן קצר אחרי היציאה למסע התברר כי השלג במעבר אתאבסקה עמוק מדי למעבר סוסים, והחבורה המשיכה במסעה ברגל, וחברה לקבוצת שייטי קאנו שהשיטה אותם במורד נהר קולומביה.
בארץ אורגון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1846 הגיע קיין לפורט ונקובר, שהייתה נקודת המנהל והסחר המרכזית של חברת מפרץ הדסון ושהה בה בעונת החורף, כשהוא מסייר אצל שבטי אינדיאנים באזור, כמו שבט צינוקאן, ויוצא למסעות באזור. בתחילת אביב 1847 יצא קיין בסירת קאנו לפורט ויקטוריה, שהוקמה זמן קצר לפני כן והייתה המטה החדש של חברת מפרץ הדסון. עם הגיעו לשם יצא לסיורים השבטים שחיו באזור הר סיינט הלנס ויצר רישומים מחיי האינדיאנים באי ונקובר, במצר חואן דה-פוקה ובמצר ג'ורג'יה. הוא חזר לפורט ונקובר באמצע יוני, וביולי שב מזרחה.
חציית הרי הרוקי בשנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמצע חודש יולי הגיע קיין לפורט ואלה ואלה, וסייר ב"מיסיון ויטמן" במקום. אחד ממושאי הציור שלו בשבת הקאיוסה היה תומאהס (לפי קיין, תומאקוס). קיין ציין כי היחסים בין הקאיוסה למתיישבים החדשים היו מתוחים למדי ואכן, כמה חודשים מאוחר יותר הרגו האינדיאנים במיסיונרים ("טבח ויטמן") ותומאהס היה זה שהואשם ברצח ויטמן. קיין המשיך משם, רכוב על סוס, עד לפורט קולוויל, שם נשאר במשך שישה שבועות ורשם את האינדיאנים במחנה דיג ליד קטל פולס. בספטמבר 1847 עמד בראש קבוצת שייטי קאנו בנהר קולומביה, והגיע באוקטובר למחנה בסיס בו המתין למשלוח סוסים מג'ספר. עם בוא המשלוח, המשיכו קיין ועמיתיו לכיוון מעבר אתאבסקה, צלחו אותו למרות מעטה השלג והגיעו לג'ספר האוס. משם המשיכו במסעם לפורט אסיניבוין ואז לפורט אדמונטון, שם שהה קיין בעונת החורף. קיין צייר באזור את בני שבט הקרי שחיו באזור והשתתף במסעות ציד וסיור בנהרות, אף כי רצונו לפגוש בשבט שחורי הרגל לא התממש.
חזרתו מזרחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1848 יצא קיין מפורט אדמונטון, במסגרת משלחת גדולה וב-1 ביוני פגש סוף סוף בקבוצה גדולה של לוחמים מבני שבט שחורי הרגל ומשבטים אחרים, שתכננו לפשוט על שבטי הקרי והאסיניבוין. בהזדמנות זו פגש קיין את "נחש גדול" (אומוקססיסיקסני), צ'יף שבט שחורי הרגל. מכאן המשיך קיין לנורווי האוס ולקראת סוף יולי, אחרי חודש של מנוחה, יצא לפורט אלכסנדר. מכאן המשיך קיין באותו מסלול בו עבר שנתיים קודם לכן, בכיוון ההפוך. בספרו תיאר את הקטע האחרון במסעו: "הקושי הגדול ביותר שהיה עליי להתמודד עמו בשלב זה הוא הקושי לישון במיטה רגילה".
החיים בטורונטו[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם שובו מהמסע השתקע קיין בטורונטו. הוא לא שב לנסוע מערבה, לבד מפעם אחת, ב-1849, כאשר משלחת בריטית שכרה את שרותיו כמדריך וכמתרגם, אך גם במסע זה מערבה לא חצה את רד ריבר.
בנובמבר 1848 הציג קיין 240 מרישומיו בתערוכה בטורונטו. הרישומים זכו לתגובות חיוביות מאוד מקהל המבקרים, ובספטמבר 1852 ערך תערוכה ובה שמונה ציורי שמן נוספים, שאף הם זכו לביקורות נלהבות. ציוריו של קיין שבו את ליבו של ג'ורג' ויליאם אלן, שהחל מעניק לו תמיכה כספית, והפך לפטרונו החשוב ביותר. הביטוי הבולט ביותר לפטרונותו הייתה קניית 100 ציורי שמן של קיין (1852) תמורת 20,000 דולר קנדי. הסכום אפשר לקיין להתמסר באופן בלעדי לציור. לתמיכה נוספת זכה קיין ב-1851, כאשר שכנע את הפרלמנט הקנדי להקצות לו 500 ליש"ט תמורת 12 ציורים, אותם מסר בסוף שנת 1856.
בשנת 1853 נישא קיין להארייט קלנץ' (1892-1823), בתו של מעסיקו לשעבר בקוברוג. קלנץ' הייתה ציירת מוכשרת וסופרת. לזוג נולדו שני בנים ושתי בנות. עד שנת 1857 מילא קיין את כל מחויבויות הציור שנטל על עצמו: 100 ציורי השמן אותם מכר לאלן, 12 הציורים לפרלמנט הקנדי, וציורים נוספים אותם התחייב לבצע עבור סימפסון. עבודותיו של קיין הוצגו בפריז בתערוכה שנפתחה ב-1855. יצירתו התקבלה בתשואות בבירת האמנות העולמית של התקופה, וכמה מהן נשלחו מאוחר יותר (1858) לארמון בקינגהאם, כדי להציגן בפני המלכה ויקטוריה.
בשנות החמישים של המאה החל בעריכת כתב־היד של תיאור מסעותיו במערב. הוא שלח את כתב־היד לבית הוצאה לאור בלונדון, לשם פרסומו. לאחר שלא נענה, הוא הפליג ללונדון, ובעזרתו של סימפסון הביא לפרסומו של הספר בהוצאת "לוגמן, בראון, גרין, לונגמנס ורוברטס" בשנת 1859. שמו של הספר היה "מסעותיו של אמן בקרב האינדיאנים בצפון אמריקה מקנדה ועד ונקובר איילנד ואורגון בשטחיה של חברת מפרץ הדסון" והוא כלל איורים מרשימים וליתוגרפיות רבות של רישומיו וציוריו. קיין הקדיש את הספר לאלן, מה שגרם לסימפסון אכזבה קשה עד כדי כך, שהחליט לנתק את קשריו עם קיין. הספר זכה להצלחה רבה ובשנת 1863 תורגם לצרפתית, לדנית ולגרמנית.
בשנות השישים של המאה ה-19 החלה ראייתו של קיין להדרדר במהירות, והוא נאלץ לזנוח את הציור לצמיתות. פרדריק ארת'ור ורנר, שהושפע עמוקות מקיין ושהיה בעצמו אמן שנתן דגש בעבודותיו לנופים "מערביים פראיים", הפך להיות מכרו וידידו הקרוב. ורנר צייר שלושה דיוקנאות של פול קיין המזדקן. קיין מת בביתו ביום חורף, כאשר שב מטיולו היומי, ונטמן בבית הקברות על שם סיינט ג'יימס בטורונטו.
עבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
 | |
יצירתו של קיין כוללת יותר מ-700 רישומים שיצר במהלך מסעותיו למערב, ויותר מ-100 ציורי שמן שביצע באטלייה שלו בטורונטו, על בסיס אותם רישומים. כמה מהדיוקנאות הראשונים שיצר ביורק ובקוברג, בטרם יצא למסעותיו היו, לפי הארפר[1], "פרימיטיביים למדי, אך ישירים ועשויים בצבעים חמים ההופכים אותם נאים לעין". בתקופה מוקדמת זו יצר גם מספר לא ידוע של דיוקנאות, כאשר היה צייר דיוקנאות נודד ברחבי ארצות־הברית. קיין גם העתיק מציוריהם של גדולי הציירים של אירופה במהלך טיולו באירופה.
עיקר תהילתו של קיין היא על הרישומים והציורים שיצר לתיעוד חייהם של האינדיאנים במערב. הוא יצר את רישומי השטח שלו בעיפרון, בצבעי מים או בצבע שמן על נייר. עם תום מסעותיו, שב עם רישומיו ועם אוסף של חפצי אמנות כמו מסכות, מקטרות, ושאר כלים ומעשי אמנות, ונעזר בהם בציורי השמן שביצע באטלייה שלו. חלק מציוריו התבססו באופן ישיר על רישומיו, ואילו באחרות יצר ציורים שהתבססו על חוויות שחווה או שהיה עד להן. לרישומי השטח של קיין ערך רב בעיני אתנולוגים, הרואים בהם תיעוד ממשי של נופים, מקומות, אנשים ואורחות חיים של התקופה. כך, לדוגמה, קיין תיעד את מיסיון ויטמן זמן קצר לפני חורבנו, יצר רישומים ותיעוד נאמן לאופן בו התנהל ציד הביזון האמריקאי, ותיעד את מבנה הלבנים הראשון על חוף האוקיינוס השקט (כנסיית סנט-פול-דה-ואלאמיט). ציורי השמן שלו, לעומת זאת, אף שהם נאמנים להווי החיים של האינדיאנים, אינם נאמנים דיים לרקע הגאוגרפי, ההיסטורי או האתנוגרפי שלהם. כמנהג ציירים בתקופתו, קיין נהג כאן ליצור זירות אירוע דמיוניות, או כאלו שמיזגו את תנאי השטח והמקום ממספר רישומים שונים.
דוגמה ידועה לטיעון זה היא ציור של קיין, בו נראית אם המחזיקה בתינוק. ציור השמן, שהיה נאמן לפרטי הרישומים, הכליא כאן שני רישומים נפרדים: האחד של אינדיאני משבט צ'ינוקאן, שראשו משוטח ומיושר בעוד הוא קשור ללוח עץ; והשני של אישה אינדיאנית משבט קואליץ, שחיה באזור שונה לחלוטין. דוגמה אחרת לשימוש שעשה קיין ברישומי השטח שלו ניתן לראות בציור של מחנה אינדיאני באגם אורון, שהתבסס על רישום שעשה בקיץ 1845 במהלך מסעו הראשון לסו סנט מארי. בניגוד לסגנון הפשוט והאימפרסיוניסטי כמעט של הרישום, ציור השמן לבש אופי רומנטי מובהק, המודגש על ידי השמים המעוננים והסוערים, המוצגים קרובים לאדמה; וחיי המחנה הנראים דומים מאוד להווי החיים הכפרי והחקלאי. דוגמה בולטת נוספת היא הציור "מותו של נחש גדול". הציור התבסס על קומפוזיציה מעשה ידיו של צייר ששאב השראה מתיאודור ז'ריקו, ועל מידע שגוי אודות מותו של המנהיג האינדיאני (נחש גדול מת ב-1858, כמה שנים אחרי שציור השמן הושלם, ואחרי שנוצרו ממנו ליטוגרפיות צבעוניות). דוגמאות נוספות לשינויים שערך בציורי השמן שלו היו שילוב רישומי נהרות שצייר במועדים ובמקומות שונים לציור אחד, וציור התפרצות הר הגעש הקשה בציור השמן "הר סיינט הלנס" שאינה עולה בקנה אחד עם תיאור האירוע ביומן המסע שלו, ועם הרישומים שערך במסעו. תיאורו של קיין כאן התבסס על סיפורים על התפרצות ההר שלוש שנים קודם לכן.
השימוש בדגמים או בתחריטים אירופיים אפיין את חלק מציורי השמן של קיין מטעמים כלכליים ברורים: רוכשי התמונות ונותני החסות ביקשו ליהנות מתמונות בעלות אווירה אירופית וסגנון אירופי. קיין נדרש, לשם כך, לעטות את השדות והשמים בציוריו בדגמי עננים ודשא אירופיים, ולהשתמש בדגמי תנועה וקומפוזיציה ההולמים את טעמם. הייפוי והשינוי שערך קיין היה מוחשי ומודגש מאוד בכמה ציורים. הדוגמה הבולטת ביותר היא הציור "אינדיאנים משבט האסיניבוין צדים ביזון אמריקאי". רבים ביקרו את הציור - שהיה אחד מ-12 הציורים שצייר קיין עבור הפרלמנט הקנדי - ובמיוחד כלפי הסוסים, הנראים דומים יותר לסוסים ערביים מאשר לגזעי הסוסים שהיו בידי שבטי האינדיאנים. מאוחר יותר התגלה כי הציור מבוסס על תחריט איטלקי משנת 1816, שהראה שני חיילים רומיים צדים פר.
אף שקיין אינו נמנה עם השורה הראשונה של צייריה של קנדה, הוא היה בן המדינה הראשון ששמו יצא לתהילה, ולציוריו חשיבות היסטורית, תיעודית ותרבותית רבה, עובדה המסבירה את העניין הרב והביקוש הלא מבוטל שיש ליצירותיו עד היום. 11 מתוך 12 הציורים שמכר קיין לפרלמנט הועברו בשנת 1955 לגלריה הלאומית של קנדה. אוסף האמנות הגדול של אלן נקנה בשנת 1903 על ידי אדמונד בויד אוסלר ונתרם בשנת 1912 למוזיאון המלכותי של אונטריו שבטורונטו. נכדו של קיין, פול קיין השלישי, מכר בשנת 1957 אוסף של 229 רישומים, תמורת 100,000 דולר, למוזיאון האמנות על שם סטארק בעיר אורנג' (טקסס) שבארצות הברית.
מחירן של יצירותיו של קיין המשיך להאמיר עם השנים. ציור נדיר של מודד הקרקעות הבריטי הנרי לפרוי, שהיה בבעלותה של משפחת לפרוי באנגליה, נקנה ב-2002 על ידי המיליארדר הקנדי קנת' תומסון במחיר שיא (לתמונה של צייר קנדי) של 5,062,000 דולר קנדי (כ-17 מיליון שקל, נכון לערכי 2009)[2]. תומסון תרם את הציור, כחלק מהאוסף שלו, לגלריית האמנות של אונטריו. במוזיאון גלנבאו שבעיר קלגרי יש העתק של הציור, שסוברים כי צויר על ידי אשתו, הארייט קלנץ'[2]. מכירה פומבית אחרת של יצירות של קיין ("המחנה" ו"הנהר ויניפג"), שנערכה על ידי סות'ביס ב-2004, לא התממשה, שכן המחיר שהוצע לא עמד בתחזיותיהם של המוכרים[3].
כתביו של קיין אודות מסעותיו, שפורסמו לראשונה בלונדון בשנת 1859, זכו להצלחה מסחרית מרשימה בעת הוצאתם, והודפסו במהדורות מספר גם במאה העשרים. בשנת 1986 פרסמה דוקינס מאמר ברוח פוקויאנית[4] בו טענה כי יש לבחון את קיין בעין חדשה, על רקע שינוי במערכי הכוח במאה התשע עשרה וגרסה כי ציוריו משקפים נטיות אימפריאליסטיות וגזעניות[5]. ביקורת זו נחשבת חריגה בקרב היסטוריונים של האמנות והתרבות. לגישתה של דוקינס אין תימוכין בתוכן יומן המסע של קיין, שהיווה את הבסיס לספרו. כפי שמציין מקלארן, שהתעמק בחקר יומניו של קיין, כתביו של קיין עברו עריכה מקיפה ועובדו ליומן מסע בנוסח שהלם את טעמם של הקוראים הוויקטוריאניים של הספר[6], אך לביטויים המשקפים התנשאות וגזענות של בן התרבות האירופי על פני הפראים האינדיאנים, כביכול, אין זכר ביומניו של קיין.
מורשת והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאחד מראשוני הציירים הקנדים שיכלו להתפרנס מעבודת אמנות כשלעצמה, הניח קיין את היסודות לאמנים רבים שפעלו אחריו. מסעותיו היוו השראה למסעות דומים אחרים, והשפעתו הישירה ניכרת במיוחד בציוריו של הצייר פ. איי. ורנר, שקיין היה למורו בשנותיו האחרונות. לדבריו של הרפר, גם לוציוס או'בריאן הושפע מאוד בצעירותו מעבודתו של קיין.
התערוכה של קיין בשנת 1848, שבה הציג את יצירותיו ובהן 155 ציורים שנעשו בצבעי מים ו-85 ציורי שמן על נייר, סייעה לבסס סגנון מסוים של אמנות בקרב הציבור, ולפלס את הדרך לאמנים צעירים כדוגמת ויליאם קרסוול ודניאל פואלר, שלשניהם עמדה היכולת בחייהם להתפרנס מציוריהם שנעשו בצבעי מים.
הן תערוכת הרישומים משנת 1848, והן תערוכת ציורי השמן שלו שנערכה בסוף שנת 1852, היו הצלחה אדירה וזכו לביקורות אוהדות, וקיין הפך לאחד הציירים הבולטים בקנדה בזמנו. ציוריו הופיעו באופן תדיר בתערוכות אמנות והם זכו לפרסים רבים. הוא שלט בזירה האמנותית לאורך שנות החמישים כולן, עד כי שופטי האמנות בתערוכה השנתית של החברה החקלאית הקנדית שהוצגה בשנת 1852 נאלצו להתנצל על בחירתם בצייר אחר בקטגוריית הציורים ההיסטוריים (קיין עצמו זכה בפרס הזה ברציפות בכל השנים עד לשנת 1859)[7].
קיין היה אחד מראשוני הסיירים, אם לא הראשון מביניהם, שסיירו לאורך מערב קנדה ולאורך האזורים הצפון-מערביים שליד האוקיינס השקט. באמצעות הרישומים והציורים שלו, ומאוחר יותר גם בעזרת ספרו, זכה הציבור בקנדה לראשונה במבט חטוף באנשים ובסגנון החיים באזורי הספר הפראיים של מדינתם. קיין יצא למסעותיו עם רצון כן ואמיתי לתאר במדויק את חוויותיו - הנופים, האנשים והווי חייהם; אך יחד עם זאת, הייתה זו בראש ובראשונה עבודתו בסטודיו שייפתה את רשמיו וחוויותיו, והיא זו שמשכה את תשומת הלב הציבורית והקנתה לו פרסום.
ציורי השמן שעברו תהליך אידיאליזציה מחד, וכתבי מסעותיו שהפכו לספר מאידך, היוו גורמים מרכזיים מאוד בביסוס התפישה הצפון-אמריקנית כי ילידי המקום הם פראים אצילים, בניגוד לכוונתו המקורית של האמן. רק במהלך המאה העשרים "התגלו מחדש" רישומי שדה נאמנים יותר לאמת, והועמדו כהמשך לכך לביקורת ציבורית רחבה יותר.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Encylopaedia of Art, כרך 3, עמ' 1095
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פול קיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ג' ראסל הארפר, מילון ביוגרפיות קנדיות
- ^ 1 2 Judy Stoffman, $5,062,500; A rare painting by Paul Kane sets a new record for Canadian Art, באתר Loch Gallery (לקוח מעיתון Toronto Star של ה-26 בפברואר 2002, עמוד A.03)
- ^ Bidding stalls at $1.7M for Paul Kane painting, באתר CTV, 22 בנובמבר 2004
- ^ Tim Clark, "Introduction, Dissemination, and Education: Michel Foucault, "Integrated Intellectuals," and Writing on the Visual Arts in English Canada," in Theory Rules, YZZ Books, 1991.
- ^ Heather Dawkins, "Paul Kane and the Eys of Power: Racism in Canadian Art History," Vanguard, 15, me. 4 (September 1988); 24.
- ^ Special Collections Department, Book of the Month - June 2009 - Paul Kane (Wanderings of an Artist among theIndians of North America), באתר אוניברסיטת גלאזגו
- ^ MacLaren, I S, Paul Kane goes South: The sale of the family's collection of field sketches, באתר BNET (לקוח מכתב העת Journal of Canadian Studies של קיץ 1997)