פולמוס גדרה
פולמוס גדרה הייתה מחלוקת שהתחוללה בין השנים 1887–1889 בעניין שמירת המצוות וניהול אורח חיים דתי במושבות הראשונות בארץ ישראל. במחלוקת נטלו חלק רבנים רבים ופעילים ציוניים בארץ ישראל ובחו"ל. רובם של בני העלייה הראשונה היו מסורתיים שומרי מצוות וצביון המושבות שהקימו היה דתי. לא כן המושבה גדרה שהוקמה ב-1884 על ידי חברי אגודת ביל"ו. הוויכוח ניטש בין תפיסה דתית מחמירה שתבעה להקפיד על מצוות התורה בחיי המושבות, לבין המחזיקים בדעות פשרניות בענייני הדת ובמיוחד בעניינים הקשורים לביצוע העבודה החקלאית. בשיאו נסב הפולמוס סביב השאלה כיצד על האיכרים לנהוג בשנת השמיטה (שנת תרמ"ט היא 1889).
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשוני ביל"ו היו סטודנטים יהודים באוניברסיטת חארקוב (אוקראינה), רובם בני משפחות מסורתיות, אשר נטשו את הדת והמסורת היהודית בהשפעת רעיונות מתקדמים ומהפכניים אליהם נחשפו במהלך תקופת לימודיהם. מטרתם העיקרית של אנשי ביל"ו הייתה עלייה לא"י במסגרת הגשמה אישית בפועל והקמת מושבה שיתופית. למרות חזרתם בתשובה לאחר הפרעות ברוסיה ב-1882 (סופות בנגב), עברם החילוני והמתבולל המשיך לרדוף אותם גם במהלך התיישבותם בא"י, והביא להסתייגות המנהיגות הדתית מאורח חייהם.
בעקבות הפרעות ברוסיה החלה גם התאגדותם של חובבי-ציון אשר פעילותם התמקדה סביב רעיון שיבת ציון וחזרת העם היהודי אל עבודת האדמה. פעילותם עסקה רק במתן סיוע מחו"ל למתיישבים בא"י. בין הפעילים בהנהגת חובבי-ציון ניתן למנות משכילים יהודים כגון משה לייב ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר ורבנים כמו הרב שמואל מוהליבר והרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב).
שילוב הכוחות בגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז בואם לא"י נתקלו חברי ביל"ו בקשיים לגייס סיוע כספי למימוש תוכניתם להקים מושבה. שנתיים חלפו מאז עלייתם ב-1882 והם טרם הצליחו להתיישב, בעוד שבאותה עת נוסדו ופעלו כמה וכמה מושבות: פתח תקווה, ראשון לציון, ראש פינה, זכרון יעקב, עקרון ויסוד המעלה. פניית הבילו"יים אל הברון רוטשילד לסיוע נתקלה בסירוב על רקע התקנון הדמוקרטי שניסחו למושבתם. בחזונם ביקשו להקים מושבה שהנהלתה תיבחר מקרב התושבים, בעוד שמושבות הברון התנהלו על ידי פקידיו ולמתיישבים לא הייתה השפעה על ניהולן.
האדמות שעליהם הוקמה לבסוף גדרה נרכשו למען חובבי-ציון בחארקוב הודות למאמציו של יחיאל מיכל פינס בשנת 1883. אדמה זו נמסרה לבילויים לשם הקמת גדרה. אנשי ביל"ו הכירו לפינס טובה על פעולותיו למענם ואף העמידו אותו כנשיא חברתם. החלטתם של חובבי-ציון, בוועידתם ב-1884 (ועידת קטוביץ), לסייע למושבות שאינן נתמכות על ידי רוטשילד (ולמעשה רק לגדרה) העמיקה את מעורבותם בענייני ביל"ו והמושבה גדרה. בשנת 1887 מינו חובבי-ציון את פינס כממונה מטעמם בא"י, ובמעמדו זה המשיך לסייע לאנשי גדרה ולמעשה הפך לפטרונם ואף עסק בענייני ניהול המושבה.
קולות ראשונים בפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורח חייהם של מתיישבי גדרה היה במהרה לצנינים בעיני הגורמים הדתיים בא"י ובחו"ל. נתן זיסקינד שחור, אחיינו של הנצי"ב ומראשי הכוללים בירושלים כותב במכתב אל הנצי"ב בשנת 1887 את הדברים הבאים על אנשי גדרה: "...האומרים אין אלקים ומלך, פוקרים המחללים שבת, ונוח לה לארץ אבותנו להיות מעון תנים ובנות יענה מלהיות מערת פריצים כאלה".[1] באותה שנה, כחודש מאוחר יותר, כתב גם הרב שמואל מוהליבר אל הנצי"ב : "...לו היו בני ביל"ו היושבים בגדרה עוזבים את הקאלאניא וילכו להם לחוץ לארץ היה טוב מאד".[2] בעקבות דברים אלה הציע הנצי"ב במכתב אל פינסקר לממן את החזרתם של אנשי גדרה לחו"ל ולהושיב במקומם "אנשים כשרים מיושבי ירושלים".[3] הצעת הנצי"ב הציתה תגובות זועמות בקרב חובבי-ציון שטענו בין היתר כי הכספים שנאספו במאמצים ניכרים נועדו ליישוב הארץ ולא להוצאת מתיישבים ממנה. באחת התגובות כותב עורך הדין איזידור יסינובסקי מוורשה אל פינסקר "... צריך לומר שלא ייתכן שדיבת אחד הבטלנים הירושלמים, ולו מן הגדולים, תשמש עילה מספקת לגירוש אנשים ישרים".[4]
כבר בראשית הפולמוס פנה פינסקר אל אנשי גדרה להעמידם על השמועות בענייני הדת כנגדם ועל הנזק שעלול להיגרם להם ולישוב. בהמשך חליפת הוויכוח בין פעילי חובבי-ציון ריכך במקצת הרב מוהליבר את עמדתו וטען כי אינו יודע בדיוק כיצד נוהגים אנשי גדרה מאחר שהוא ניזון משמועות. לקראת סוף השנה (1887) חזר בו גם הנצי"ב מהצעת הגירוש והציע למנות ליישוב שוחט אשר ישמש גם שליח ציבור ומלמד הלכות.[5] כמו כן, בעקבות הפולמוס על אורח חייהם של אנשי גדרה, הציעו חובבי-ציון למנות את פינס להשגיח על ענייני הדת במושבה אך למעשה הוא הפך למנהלה והתקבל במושבה ברצון.
לקראת שנת השמיטה הראשונה בעידן המושבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוויכוחים סביב אורח החיים הדתי בגדרה הגיעו לשיא חדש ככל שהתקרבה שנת השמיטה תרמ"ט (שהחלה ב-6 בספטמבר 1888). אנשי גדרה החלו לדאוג בעניין כבר שנה קודם לכן ובפנייתם לפינסקר כתבו: " אם תשמט אדמתנו חיינו תלויים לנו מנגד בשנה זו".[6] פינסקר פנה אל הנצי"ב בשאלת השמיטה והלה הפנה אותו אל הרב יצחק אלחנן ספקטור, אב בית דין מקובנה. הרב ספקטור פסק כי אפשר לעבד את האדמה בשנת שמיטה ובתנאי שתימכר ללא יהודי, כפי שנהוג עם החמץ בפסח. על כך העיר ליליינבלום כי אינו מבין את הפסיקה שכן כל אדמות ארץ ישראל הן רכושו של הסולטן, הנוכרי. אבל רבני ירושלים האשכנזים התנגדו להיתר העבודה בתנאים שפסק הרב ספקטור, וביקשו לאסוף תרומות על מנת לכלכל את האיכרים בשנת השמיטה. ייתכן כי המערכה שניהל באותה עת אליעזר בן-יהודה, מעל דפי "הצבי", בעד היתר העבודה בשביעית היא שקוממה את רבני ירושלים נגד דעתם של הרבנים מחו"ל.[7]
חובבי-ציון והברון קראו להתיר את העבודה בשנת השמיטה מתוך דאגה שאיסור העבודה יביא לחורבן המושבות. לאחר מאמצים רבים מצד תומכי ההיתר השיג אליעזר בן -יהודה את הסכמת ראשי הרבנים הספרדים בירושלים ובהם הראשון לציון לעריכת שטר מכירת האדמות ופרסום היתר עבודה.[8] בהסתמך על פסיקת הרבנים הפשרנים, הורה הברון לקיים את העבודה החקלאית במושבות בשנת השמיטה ואיים להפסיק את תמיכתו באלה שישבתו. על כן במרבית מושבות הברון (למעט עקרון, לזמן מה) התקיימה עבודת השדה בשנת השמיטה.
המחלוקת על השמיטה בגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתיישבי גדרה, בהנהגת פינס, ערכו הכנות לקראת שנת השמיטה, וכבר בשנת תרמ"ח נזרעו כל אדמותיהם בזריעה מוקדמת על מנת שיוכלו לפסוח על זריעה בחורף של ראשית תרמ"ט, היא שנת השמיטה.[9] פינס שציית להוראת הרב המחמיר, מרדכי גימפל (שהתיישב ביהוד), הורה לאנשי גדרה לשבות בשנת השמיטה. החלטה זו הביאה כנגדם ביקורת קשה מכל עבר והשמצות חריפות ביותר. משנודעה ההחלטה על השביתה לחובבי-ציון הם הורו לאנשי גדרה לנהוג על פי פסק ההלכה המתיר את העבודה בשביעית והזהירו את פינס כי: "...רעה גדולה הוא מביא להקולוניסטים והישוב",[10] ובמכתב אחר דחקו בו לא להישמע לרבני ירושלים "... שכן כאשר לא הועילו להם (לאנשי גדרה) עד היום כן לא יזיקו להם לימים הבאים".[11] חובבי-ציון מערים שונות ברחבי רוסיה פנו בנושא אל פינס ואף איימו להפסיק את תמיכתם במתיישבים שישבתו. בתגובה להאשמות אלה יצא פינס להגנתם של אנשי גדרה. בין השאר כתב אל פינסקר דברים חריפים נגד המבקרים את המתיישבים בקרב חובבי-ציון היושבים לבטח בבתיהם, נהנים מכל טוב, וסבורים שיש להם זכות להעמיד דרישות לאנשי גדרה החיים בתנאים לא תנאים.[12]
מעל דפי "המליץ" שיצא לאור ברוסיה, הושמעו התקפות חריפות נגד מתיישבי גדרה "... אשר כנודע חופשיים הם בדעותיהם ואינם מדקדקים כל כך במצוות ובחומרות, רק עצלותם תסיתם לעשות חונף להרבנים וראשי הכוללים בתקוותם הנבערה כי הם ינהלום בלחם בשנת השמיטה".[13] גם לטענות אלה ענה פינס בזעם "...והנני אך מרגיש כאש בעצמותי וכיקוד לבבי. ותוך הלהבה אקרא: שקר, שקר ענו בבני גדרה...".[14]
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לנוכח גל ההשמצות והאיומים מהארץ ומחו"ל חזרו לבסוף מתיישבי גדרה לעבודת האדמה. פינס הבין שעליהם להיענות לדרישת חובבי-ציון שכן סכנת היעדר התמיכה הכספית עלולה הייתה להחמיר מאוד את מצב היישוב, במיוחד מחמת הבצורת והיבול הדל של שנת תרמ"ח.[15]
פולמוס השמיטה דעך, אך בקרב חובבי-ציון נותר משקע שלילי כלפי גדרה ועלו שאלות נוקבות על הצורך בהמשך התמיכה בה. המחלוקת בין הרבנים מהזרמים השונים גרמה להתרחקותם של אנשי היישוב הישן מרוח ההשכלה ואף העמיקה את הפערים ביניהם לבין היישוב החדש בא"י.[16]
רבים מחוקרי המאורעות הללו עומדים על הקשר המיוחד שנוצר בין פינס הדתי לבין אנשי גדרה החילונים. סיכם זאת כך ברל כצנלסון: "והנה נמצא איש אחד, שהיה בזמנו בא כוח הציונות בארץ, יחיאל מיכל פינס. המרחק הדתי והתרבותי והמעמדי בינו ובין אנשי ביל"ו היה עצום. אבל הוא הבין שזהו הזרע של הציונות. והברית בין פינס לביל"ו הצילה לנו לא רק את גדרה בלבד אלא אם גם את הלגנדה של ביל"ו".[17]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "פולמוס השמיטה" באתר הספרייה הלאומית
- "עקירת נטיעות", "ידע עם", באתר הארכיון הציוני המרכזי
- מאמרו של משה לייב ליליינבלום, "ד"ר לאון פינסקר איננו" באתר "פרויקט בן-יהודה"
- "ראשיתה של הציונות כתנועה חברתית", מחבר: פרופ' שלמה נאמן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- מצגת על תולדות גדרה באתר https://www.slideshare.net/
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מתוך מכתבו של זיסקיד אל הנצי"ב מיום 25 באוקטובר 1887: מובא אצל שולמית לסקוב, הביל"ויים, הספרייה הציונית 1979, עמ' 288.
- ^ מתוך מכתבו של מוהליבר אל הנצי"ב מיום 1 בנובמבר 1887: שם, עמ' 288.
- ^ מתוך מכתבו של הנצי"ב אל פינסקר מיום 17 בנובמבר 1887:שם, עמ' 289.
- ^ מתוך מכתבו של יאסינובסקי אל פינסקר מיום 22 בדצמבר 1887: שם, עמ' 289–290.
- ^ שם, עמ' 291.
- ^ מתוך מכתבם של אנשי גדרה אל פינסקר מיום 29 באוגוסט 1887: שם, עמ' 291.
- ^ שם, עמ' 293.
- ^ ד"ר ישראל קלויזנר, מקאטוביץ עד באזל, התנועה לציון ברוסיה, כרך ב, ירושלים: הספרייה הציונית, 1965, עמ' 329
- ^ דב אריאל, המושבה גדרה, השתלשלותה וקורותיה תרמ"ב - תר"ס, ירושלים: יד בן צבי, 1979, עמ' 50
- ^ מתוך מכתבו של פיסקר אל פינס מיום 21 באוקטובר 1888: מובא אצל שולמית לסקוב, הביל"ויים, הספרייה הציונית 1979, עמ' 295.
- ^ מתוך מכתבו של רש"י פין אל פינס מיום 20 בנובמבר 1888: שם, עמ' 295.
- ^ שם, עמ' 296.
- ^ מתוך המליץ, גיליון 258, 7 בדצמבר 1888: שם, עמ' 297.
- ^ מתוך המליץ, גיליון 7, 21 בינואר 1889: שם, עמ' 297.
- ^ שולמית לסקוב, הביל"ויים, ירושלים: הסוכנות היהודית, 1979, עמ' 287
- ^ מקטוביץ עד באזל, שם, עמ' 347
- ^ ברל כצנלסון, כתבי ברל כצנלסון, כרך ו', תל-אביב: מפלגת פועלי א"י, 1947, עמ' 182