פיוטר גריגורנקו
 | |
| לידה |
16 באוקטובר 1907 בוריסובקה, אוקראינה  |
|---|---|
| פטירה |
21 בפברואר 1987 (בגיל 79) ניו יורק, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
Saint Andrew Cemetery |
| מדינה |
ברית המועצות, ארצות הברית |
| השכלה |
|
| בן או בת זוג |
Zinaida Grigorenko |
| דרגה |
מייג'ור גנרל, גנרל |
| פעולות ומבצעים | |
|
קרב חלקין גול | |
| עיטורים | |
| |
  | |
פיוטר גריגורייביץ' גריגורנקו (ברוסית: Пётр Григорьевич Григоренко; באוקראינית: Петро Григорович Григоренко, תעתיק מאוקראינית: "פֶּטְרוֹ הְרִיהוֹרוֹבִיץ' הְרִיהוֹרֶנְקוֹ") (16 באוקטובר 1907 - 21 בפברואר 1987) היה גנרל מיור בצבא האדום ממוצא אוקראיני, פעיל זכויות אדם, מתנגד משטר וסופר.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גריגורנקו נולד ב-16 באוקטובר 1907 בכפר בוריסובקה שליד זפוריז'יה, בדרום מזרח אוקראינה. מגיל 16 עבד כפועל במוסכי הרכבת בעיר דונצק. בשנת 1929 התקבל ללימודים באוניברסיטת חרקוב, אך לאחר שנתיים של לימודים עזב את האוניברסיטה לטובת קריירה צבאית. בשנת 1934 סיים אקדמיה צבאית של חיל ההנדסה והוסמך לקצונה. שירת כקצין אג"ם גדודי ולאחר מכן כמפקד גדוד הנדסה שעסק בבניית ביצורי קו סטלין. בשנים 1937–1939 למד באקדמיה הצבאית על שם פרונזה במוסקבה.
השתתף בקרב חלקין גול מול האימפריה היפנית כקצין מטה של מפקדת הכוחות הסובייטים באזור. לאחר נצחון ברית המועצות נשאר לשרת במטה של מפקדת כוחות הצבא האדום במזרח הרחוק. לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביקש מספר פעמים להישלח לחזית הלחימה. בקשתו אושרה רק בדצמבר 1943, אז מונה לסגן ראש מטה ארמיית המשמר ה-10 שלחמה באזור לנינגרד. בפברואר 1944 נפצע קשה בקרבות. לאחר החלמתו מונה לראש מטה דיוויזיית חי"ר שלחמה בקרפטים. יחד עם יחידתו השתתף בשחרור צ'כוסלובקיה. על חלקו במלחמה עוטר בכמה עיטורים: עיטור לנין, עיטור הדגל האדום, עיטור הכוכב האדום ועיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה. את המלחמה סיים בדרגת פולוקובניק (מקבילה לקולונל בנאט"ו).
לאחר המלחמה לימד באקדמיה הצבאית על שם פרונזה במוסקבה. בשנת 1959 הועלה לדרגת גנרל-מיור (מקבילה לדרגת מייג'ור גנרל בנאט"ו).
פעילותו הפוליטית נגד השלטונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1961 הוא מתח ביקורת על המדיניות של ניקיטה חרושצ'וב וכעונש הוגלה למזרח רוסיה. בשנת 1963 הוא טען שהפריבילגיות המיוחדות של האליטה הפוליטית אינן תואמות את העקרונות שקבע לנין, ולכן הקים את "האיגוד למאבק להחזרת הלניניזם", קבוצת דיסידנטים שפעלה להחזרת הליניניזם המקורי לטענתו. בשנות השבעים התמנה גריגורנקו היה בין מייסדי קבוצת הלסינקי במוסקבה. היה זה הארגון הראשן לזכויות אדם שהוקם ברוסיה, ובעקבות זאת הפעילו נגדו השלטונות פסיכיאטריה עונשית (אנ'), ושלחו אותו לפסיכושקה, מעין מאסר פסיכיאטרי, בשנים 1964-1965 ו-1969-1976. נקבע כי הוא סובל מהזיות פרנואידיות, המלוות בסימנים מוקדמים של טרשת עורקים מוחית, שהתסמינים שלה מתבטאים בהערכת יתר של אישיותו שלו שמגיעה לממדים משיחיים ורעיונות רפורמיסטיים. בשנת 1964 נשללו ממנו דרגתו הצבאית, עיטוריו והטבות הפרישה שלו.
גריגורנקו לקח חלק בהגנתם של אנדריי סיניאבסקי ויולי דניאל ומחה בחריפות נגד מעצריהם של הסופרים הצעירים אלכסנדר גינזבורג, יורי גלנסקוב, אלכסיי דוברובולסקי, ואחרים.
יחד עם אנדרי סחרוב, הוא השתתף באופן פעיל במאבק הטטרים מקרים לאוטונומיה[1]. הוא יעץ לפעילים הטטארים לא להגביל את מחאותיהם לברית המועצות, אלא לפנות גם לארגונים בינלאומיים לרבות האו"ם. גריגורנקו הפגין כנגד הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בשנת 1968. בשנת 1970 הוא נכלא בבית חולים פסיכיאטרי[2]. אשתו, זינאידה, העבירה בשמו פניה להתאחדות העולמית לבריאות הנפש, שבה הוא טוען כי הוא מוחזק באישפוז לא בגלל מצבו הנפשי אלא בשל דעותיו[3]. ארגון אמנסטי הבין לאומי הכריז עליו כאסיר מצפון[4].
גריגורנקו היה אחד מהראשונים שהטילו ספק בגרסה הסובייטית הרשמית של ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. הוא הצביע על כך שקצת לפני ההתקפה הגרמנית ב-22 ביוני 1941, רוכזו כוחות סובייטים גדולים במערב ביאליסטוק, עמוק בתוך השטח הכבוש הפולני, כשהם מתכוננים למתקפת פתע, אך פגיעים לכיתור במקרה של מתקפת פתע גרמנית. הרעיונות שלו פותחו מאוחר יותר על ידי ויקטור סובורוב. במהלך המשפטים הפוליטיים הסגורים בשנים 1965–1969, הוא נכח לא פעם בבתי המשפט, בדרישה לפתוח את דלתות האולמות בפני כולם, והסביר לנאספים את המתרחש במשפט.
בשנת 1977 הורשה גריגורנקו לנסוע לטיפולים רפואיים בארצות הברית, לאחר שסבל מנזקים חומרים לבריאותו בעקבות האשפוזים בבית חולים פסיכיאטריים המנוהלים על ידי הק.ג.ב. ונשללה ממנו אזרחותו הסובייטית בטענה שהוא מערער את יוקרתה של ברית המועצות. שנות ה-70 היוו שיא בשימוש בגלות חיצונית כאמצעי ענישה על ידי ברית המועצות (בניגוד לסוג הפנימי, שהיה רווח בין אמצע שנות ה-30 לתחילת שנות ה-50); לעתים קרובות הדפוס היה שנסיעה לחו"ל לצורך עבודה או טיפול רפואי הפכה לגלות קבועה. באותה שנה הפך גריגורנקו לאזרח ארה"ב.
פעילותו הפוליטית בארה"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהיותו בארה"ב מאז 1977, גריגורנקו לקח חלק פעיל בפעילותה של השלוחה הזרה של קבוצת הלסינקי האוקראינית[5].
בשנת 1979 בניו יורק, גריגורנקו נבדק על ידי צוות הפסיכולוגים והפסיכיאטרים מהאגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. הצוות לא הצליח למצוא עדות למחלת נפש אצל גריגורנקו והמקרה שלו אישר את ההאשמות, לפיהן הפסיכיאטריה בברית המועצות הייתה לעתים כלי של דיכוי פוליטי.
בשנת 1983 לקה גריגורנקו בשבץ מוחי אשר הותיר אותו משותק חלקית. הוא מת ב-21 בפברואר 1987 בעיר ניו יורק[6]. לאחר מותו נערכו בברית המועצות ובאוקראינה בשיקות רשמיות של תיקו הרפואי, ושתיהן קבעו כי אין עדויות למחלות נפש כלשהן.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עתון מעריב, הטאטארים תובעים לחזור לאדמתם..., באתר הספריה הלאומית, 10 בדצמבר 1975
- ^ מהגנרל גריגורנקו המאושפז בכלא, נשללה הזכות להשתמש בעט נובע, מעריב, 26 באוגוסט 1970
- ^ עיתון מעריב, משוגע, באתר הספריה הלאומית, 4/6/71
- ^ Amnesty International Newsletter, Vol. IV, No. 8. August 1974, Amnesty International (באנגלית)
- ^ the Ukrainian Weeny, [https://archive.ukrweekly.com/print-media/1978/The_Ukrainian_Weekly_1978-29.pdf Gen. Grigorenko addresses Chicago Captive Nations Week rally]
- ^ The Free Lance-Star - Google News Archive Search, news.google.com