פייר דה מאריבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פייר דה מאריבו
Pierre de Marivaux
ציור דיוקן משנת 1743 מאת הצייר לואי-מישל ואן לו
ציור דיוקן משנת 1743 מאת הצייר לואי-מישל ואן לו
לידה 4 בפברואר 1688
פריז, ממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 בפברואר 1763 (בגיל 75)
פריז, ממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Pierre Carlet de Chamblain de Marivaux
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה כנסיית סנט אסטאש עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה קומדיה, תיאטרון, שירה, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1716–1763 (כ־47 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פייר קרלה דה שאמבלן דה מאריבוצרפתית: Pierre Carlet de Chamblain de Marivaux;‏ 4 בפברואר 1688, פריז12 בפברואר 1763, פריז) היה מחזאי, סופר ופובליציסט צרפתי. כותב הקומדיות הצרפתי החשוב ביותר של המאה ה-18, מנציגי עידן האורות המוקדם.

ימי ילדותו ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייר דה מאריבו נולד בפריז ב-4 בפברואר 1688 למשפחתו של ניקולא קרלה, משפטן ממוצא נורמנדי שמילא תפקידים מנהליים בצי הצרפתי, ושל מארי אן, לבית בולה, אחותו של האדריכל הפריזאי פייר בולה (16391716). בשל האחוזות שרכש בעיירה ריום שהייתה בירתו של חבל אוברן, ניקולא קרלה הוסיף מאוחר יותר את תוארי האצילות דה שאמבלן ודה מאריבו לשם משפחתו.

חלק מימי ילדותו בילה פייר דה מאריבו בפרובינציה, בעיר לימוז', ואחר כך בריום, שם אביו עבד במטבעה המקומית שכעבור זמן מה מונה למנהלה. פייר למד במכללה של המסדר הדתי "אורטואר" בריום, שם התוודע, בין השאר, לספרות הרומית. כמתבגר קורא את כתבי מיגל דה סרוואנטס, את יצירות מדלן דה סקודרי ואת אלה של לה קאלפרנד שהשפעתם ניכרת ברומנים הראשונים שלו. כמו כן הכיר את מחזותיהם של מולייר ושל ז'אן פרנסואה רנייאר. בגיל 22 התיישב מאריבו בפריז שם נרשם לפקולטה למשפטים.

שנות בגרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 1712 עזב מאריבו הצעיר את לימודי המשפטים על מנת להתמסר לפעילות ספרותית ועיתונאית. ב-1717 נישא ל קולומב בולון, בתו של עורך דין אמיד, וב-1719 נולדה לזוג בת בשם קולומב-פרוספר. באותה שנה נפטר אביו ומאריבו ניסה לרשת את משרתו כמנהל המטבעה בריום, אך מועמדותו נדחתה. היה עליו לוותר על שאיפות אלה ולהמשיך בעבודתו היצירתית בפריז. אולם נפלו עליו אסונות לא צפויים: ב- 1720, בעקבות מפולת השטרות של ג'ון לו שבהם השקיע הון רב מנדוניית אשתו, נותרו בני הזוג מאריבו ללא פת לחם. הוא חזר ללימודי המשפטים, קיבל תואר ראשון ב-1721, התקבל ללשכת עורכי הדין בפרלמנט של פריז, אבל בסופו של דבר לא עבד במקצוע זה. ב- 1723 מתה אשתו כתוצאה ממחלה.

מאריבו צפה בהתלהבות במופעי להקת הקומדיה האיטלקית ה"קומדי איטליין" - שחזרה לפריז מן הגלות הארוכה שנכפתה עליה על ידי לואי ה-14 ב- 1697, וכתב בעבורה מספר רב של מחזות, חלקם מושפעים על ידי מסורת הקומדיה דל ארטה. הטרגדיה היחידה שכתב, "מותו של חניבעל" שהוצגה על במת הקומדי פרנסז לא זכתה להצלחה.

במקביל היה מאריבו פעיל בתחום העיתונות. ב- 1721 הקים את כתב העת "לה ספקטטר פראנסה" - "הצופה הצרפתי" (בהשראת כתב העת "ספקטייטור" האנגלי). מאריבו כתב וערך כתב עת זה לבדו: 25 גליונות עד 1734. החל ב- 1730 פקד מאריבו באופן קבוע את החוגים הספרותיים של פריז, ובמיוחד את אלה של מאדאם דה לאמבר, מאדאם דה טאנסן, מאדאם דו דפאנד ומאדאם ז'ופרן.

פעילותו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הראשון שמאריבו כתב בחרוזים היה הקומדיה במערכה אחת "האב הזהיר וההוגן" (מרץ 1712}. אחריו באו הרומן "הענוג" בעל הצביון הפסיכולוגי, "ההרפתקאות או התוצאות המפתיעות של האהדה" (17131714) והרומן "הכרכרה שנתקעה" (1714). באותה שנה פרסם את הסיפור האלגורי "משחק הבילבוקה" הנחשב כדוגמה לאסתטיקה של הרוקוקו.

התקופה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשראת ידידותו עם לה מוט ועם פונטנל השתתף מאריבו בחידוש הפולמוס, ששארל פרו החל בו לפני כן, בין הסגנון המודרני לבין הסגנון ה"ישן" בספרות, כשהוא מתייצב לצד ידידיו, חסידי הסגנון ה"חדש" נגד תכתיב החוקים הנוקשים של הספרות הקלאסית. ברוח זו כתב את הפרודיות "הומרוס בתחפושת או איליאדה בחרוזים בורלסקים" (1717) ואת "טלמכוס בתחפושת" (שנכתב ב-1714 אך פורסם ב-1736).

התקופה השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של ברטאל ל"ארלקין המלוטש בידי האהבה" במהדורת כל מחזות מאריבו משנת 1878

אחרי סדרת מסות שפורסמו במרקור דה פראנס ובכתבי עת אחרים, ("מכתבים על תושבי פריז" (1717 ) ו"הרהורים על נושאים שונים", מאריבו כתב מחזות רבים בעבור להקת ה"קומדי איטליין" (הקומדיה האיטלקית) בפריז, שבה כיכבו סילביה (צאנטה בנוצי), פלמיניה (אלנה באלטי), ותומאסין (תומאזו אנטוניו ויצ'נטיני). מחזות אלה כללו את "ארלקין המלוטש בידי האהבה", "אהבה ואמת", "הפתעת האהבה","הבוגדנות הכפולה", (1722), "הנסיך בתחפושת" (1723), "המשרתת המתחזה" (1724), "אי העבדים", "יורש הכפר", {1725), "ניצחונו של פלוטוס", (1728), ואת "המושבה החדשה" (1729). מאריבו הגיע לשיאו עם המחזות: "משחק של אהבה ומזל", "בית ספר לאמהות", "התחבולה המוצלחת" (1732), "האם המתוודה" (1733), "הווידויים השקריים" (1737, "השמחה הבלתי צפויה" (1738), "דוברות האמת" 1739 ו"הניסוי" 1740.

הוא כתב גם תשע קומדיות בעבור התיאטרון "קומדי פראנסז" ששלוש מהן זכו בהצלחה רבה בציבור: "ההפתעה השנייה של האהבה", (1727), "הצוואה" (1736), ו"תבוסת המשפט הקדום" (1746). האחרות: " הסוף המפתיע" (1724, "האי של התבונה" (1727), "איחוד האהבות" (1731), "הנדרים האינדיסקרטיים", (1732), "האיסטניס המאולף" (1734), ו"המחלוקת" (1744), נחשבו לכשלונות.

בין 1731 ו- 1741 פרסם מאריבו את הרומן הלא גמור שלו "חייה של מריאן". הרומן השני הלא גמור שכתב באותה תקופה היה "האיכר שהתעשר" (1734-1735).

מאריבו והתיאטרון:מסיכות, התחזויות, "מאריבודאז'"[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מסורת הקומדיה דל ארטה, מאריבו משתמש הרבה במסיכות, התחזויות וחילופי תפקידים בין אדונים ומשרתים. במחזותיו כמו ברומנים המאוחרים שלו יוצר מאריבו שיחות מתוחכמות תוך כדי ניתוח פסיכולוגי של המצבים הסנטימנטליים.

מכאן הכינוי "מאריבודאז'" שהומצא על ידי לה ארפ, כדי לתאר את הדו-שיח המעודן המיועד לפיתוי אישה או גבר. לפי הגדרתו של ז'אק בארזון סגנון זה של דו-שיח או תקשורת מצביע על כך כי השימוש "באמצעים כמו מילה אחת, שתיקה או מחווה מבטא את העובדה כי המאוהבים או אלה הנמצאים על סף ההתאהבות מונעים על ידי משפטים קדומים, אשליות, חוסר ודאות, ושגיאות פסיכולוגיות או חברתיות". בארזון מוצא דמיון בין ה"מאריבודאז'" ולבין צורות דו-שיח מן המחזות והרומנים המאוחרים של הנרי ג'יימס. מבקרים שונים רומזים על קשרים בין סגנונו של מאריבו לבין דו-שיח המאפיין יצירות בנות זמננו כמו בסרטי הקולנוע של אריק רוהמר. במרכז אמנות הדו-שיח של מאריבו עומד השימוש בפארדוקס הנוצר בין מה שגבור אחד אומר או חושב, לבין האמת הידועה לצופים או לקוראים. מצבים אלה מבדרים ומגרים את קהל הצופים ונותנים למחבר הזדמנות לנתח עמדות ורגשות מורכבים.

שפתו של מאריבו, המשתמש במשחקי מילים, חילופים ושינויים מתוחכמים נחשבה על ידי מבקרים בני זמנו כמלאכותית ומעושה - מעין "עשיית פרצופים" מילולית. מאריבו הואשם ביצירת מילים וביטויים "לא מתאימים למציאות".

האנציקלופדיסטים, פרט לד'אלמבר ולהלבסיוס הפחיתו מערכם של מחזותיו של מאריבו והקהל העדיף על פניהם את "הקומדיות הבכייניות" של לה שוסה. היחס השלילי מצד יריביו הרבים ליווה את יצירתו של מאריבו במשך מאה וחמישים שנה כאשר למושג "מאריבודאז'" יוחס מובן שלילי של שפה מסורבלת, של שכלתנות שטחית ושל ניתוחים פסיכולוגיים רבים מדי.

אחרי שהצופים התרגלו במאה ה-19 לקומדיות של אלפרד דה מיסה, שגם הן הבליטו את האפקט הרגשי והתבססו על התבוננות פסיכולוגית ביחסים בין המינים, מאריבו זכה להערכה מחדש. ליצירתו העשירה הייתה עדנה מחודשת במיוחד במאה ה-20. הוא הוערך, בין היתר, בשל הסתכלותו הפסיכולוגית, כמו בשל העניין המיוחד שמצא במעמדה החברתי של האישה. למרות שיצר קומדיות, הוא נחשב כממשיכו של ראסין יותר מאשר זה של מולייר.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שני ניסיונות כושלים (1732 ו-1736), נבחר מאריבו כחבר האקדמיה הצרפתית (10 בדצמבר 1742), בתמיכת מאדאם דה טנסן, כשהוא מועדף על פני יריבו וולטר. בטקס קבלתו של מאריבו, הנאום של עמיתו לאנגה דה ג'רז'י לא היה לטעמו למרות שהלה השווה אותו לתאופרסטוס. לעומת זאת את נאומו עצמו הקדיש במידה רבה להוקרת השפה הצרפתית ולתרומתה לתרבותה ולקדמתה של אירופה.

בשנותיו האחרונות כתב מאריבו מספר קומדיות במערכה אחת כמו "פליסיה" ו"השחקנים תמי הלב". למרות פרסומו וקבלתו לשורות "בני האלמוות" של האקדמיה, מצבו הכלכלי של מאריבו, שהתפרנס מכתיבה בלבד, נשאר בכי רע. הוא קיבל קצבאות מידידו הלבסיוס, ויש אומרים גם ממאדאם דה פומפדור, ומכר את זכויותיו על כתביו ואת רוב רכושו כדי לשלם את חובותיו.

בימי זקנתו נהנה מתמיכתה המוסרית של ידידתו, העלמה דה סן-ז'אן.

החל ב-1758 פייר דה מאריבו היה חולה. הוא נפטר בפריז ב-12 בפברואר 1763 בגיל 75. לבתו, שהפכה לנזירה ב- 1745, לא יכול היה להוריש אלא אמצעים מועטים למחייתה.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אי העבדים - קומדיה חברתית.
  • אי התבונה או האנשים הקטנים - 1727
  • ניצחונו של פלוטוס -סאטירה 1728
  • המושבה החדשה או ברית הנשים - טקסט אבוד; גרסה חדשה במערכה אחת - 1750
  • מפגש האהבות - 1731
  • המחלוקת - 1744
  • פליסיה - 1757 ( פורסם ב"מרקור דה פראנס", לא הועלה על הבמה)
  • הנסיך בתחפושת - 1724 - טרגיקומדיה הרואית פנטסטית
  • ניצחון האהבה - 1732
  • בית הספר לאמהות
  • האם המתוודה - 1735
  • היורש הכפרי - 1725
  • האישה הנאמנה - 1755
  • הצוואה - 1736
  • ארלקין המלוטש על ידי האהבה - 1720
  • הפתעת האהבה - 1722
  • ההפתעה השנייה של האהבה - 1727
  • הבוגדנות הכפולה - 1723
  • משחק של אהבה ומזל - 1730
  • הנדרים האינדיסקרטיים -1732
  • התחבולה המוצלחת - 1733
  • הווידויים השקריים- 1737
  • המשרתת המזויפת או הערמומי הנענש -1724
  • השחקנים תמי הלב (קומדיה שהוצגה לראשונה ב 1947)
  • מותו של חניבעל - 1720

ספורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומנים

  • חיי מריאן - 1734 (רומן בלתי גמור).
  • האיכר שהתעשר

1734 - 1735 (רומן בלתי גמור).

  • התוצאות המפתיעות של החיבה -1714
  • הכרכרה שנתקעה 1715
  • פרסמון או השגעונות הרומנסקיים - 1712 (פורסם ב-1737 )
  • משחק ה"בילבוקה" - 1713

מסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מכתבים על תושבי פריז - (1717 - 1718 )
  • מכתבים ובתוכם הרפתקה
  • הגיגים על נושאים שונים
  • מחשבות על רוח האדם - נאום באקדמיה הצרפתית - 1744 (פורסם ב 1755 ב"מרקור דה פראנס")
  • מחשבות על קורניי ועל ראסין - 1755 (פורסם ב"מרקור דה פראנס")

שירה פרודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טלמכוס בתחפושת - 1714 ( פורסמה ב-1736 )
  • הומרוס בתחפושת או האיליאדה בחרוזים בורלסקיים - 1717

מאמרים בכתבי עת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "הצופה", 25 גליונות 1724–1731
  • ׁ"הפילוסוף האביון" 1727 (7 גליונות)
  • "הקבינט של הפילוסוף" 1734 (11 גליונות)

יצירות מאריבו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות מאריבו והמוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחין ששמו קשור ליצירות מאריבו היה ז'אן-ז'וזף מורה, בן זמנו של דה מאריבו, שהלחין דיברטימנטי לחלק מהקומדיות שלו בתיאטרון האיטלקי החדש בפריז. ("הפתעת האהבה" ,"המשרתת המזויפת", "ניצחונו של פלוטוס", "סיבובי הקרנבל", "הבוגדנות הכפולה", "אי העבדים","האהבה והאמת", ו "המושבה החדשה".

במאה ה-19 שארל מונסלה (1825 - 1888) כתב ליברטו לפי "הפתעת האהבה" לאופרה הקומית של המלחין פרנאן פואזה (1877). המלחין הצרפתי אנרי ראבו הלחין אופרה לפי "משחק האהבה והמזל" כנראה בסביבות 1948 שהצגת הבכורה שלה התקיימה בשנת 1954. בארצות הברית בשנת 1997 הוצג המחזמר "ניצחון האהבה" שהלחין ג'פרי סטוק לפי תרגום חדש לאנגלית של ג'יימס מגרודר. מלחין אמריקאי אחר, בויד מקדונלד כתב פתיחה לפסנתר (2004) למחזה "ניצחון האהבה". את הפסקול לסרט האמריקאי "ניצחון האהבה" כתב בסגנון מוצארטי המלחין ג'יימס אוסבורן.

עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות ואף רומנים של מאריבו עובדו לסרטים או לסדרות טלוויזיה, לדוגמה:

(המחזה הועלה בשנת 1996 בתיאטרון הטכניון בבימוי אוריאל זוהר.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (אנגלה יון, זינצ'נקו ולדולסקו - "ספרות צרפתית - לקסיקון היסטורי ביקורתי" - הפרק על המאות 17 - 18 בוקרשט 1982 (ברומנית)
  • ורדן-לאוי סולנייה - "הספרות הצרפתית" - תרגום לרומנית - ס. מקרולסקו - הוצאת אלבטרוס, בוקרשט 1973)
  • י. נקוליצה - ב"לקסיקון של הספרות הצרפתית", ההוצאה המדעית, בוקרשט 1972 (ברומנית)
  • ז'אק בארזון - "מ-1500 עד להווה - 500 שנות חיי תרבות מערבית" בהוצאת הרפר קולינס, ניו יורק 2000 (באנגלית)
  • אוסקר האק - "הומור דרך פארדוקס" בכתב העת "ל'אספרי קראטר" - הרוח היצרתית, כרך א, גיליון 4, חורף 1961, ע' 196–202 (באנגלית)
  • דונלד רוי - הערך "מאריבו" ב"מדריך קיימבריג' לתיאטרון" בהוצאת קיימברידג' יונירסיטי פרס, 1988.
  • מרטין דה רוז'מון - מאמר על מאריבו ב"לקסיקון האטנציקלופדי לתיאטרון" בהוצאת בורדא פריז, 1995.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Oscar A.Haac Marivaux Twayne Publishers,jan. 1974

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]