פיסול בשדה המורחב
"פיסול בשדה המורחב" (באנגלית: Sculpture in the Expanded Field) הוא מאמר מאת החוקרת ומבקרת האמנות רוזלינד קראוס המנסה להציג הגדרה אסתטית מחודשת של מושג ה"פיסול" בעקבות התפתחויות שחלו באמנות החל משנות ה-60 של המאה ה-20. המאמר פורסם בכתב העת "October" (אנ') בשנת 1979.
קראוס טוענת כי החל מתחילתו של המודרניזם התערער מעמדו של הפיסול כאמצעי לייצוג סימבולי קונקרטי, כלומר כאנדרטה. אנדרטאות פיגורטיביות, דהיינו אנדרטאות המגולמות בדימוי אנושי, אינן מסוגלות עוד לקיים את מעמדן המוצהר כציון היסטורי בחלל ספציפי וכמשקפות היבט תודעתי של קהילה. אחת הדוגמאות לכך היא פסלו של אוגוסט רודן "שערי הגיהנום", אשר יועד להצבה כשער כניסה למוזיאון בצרפת, אולם הוצב לבסוף בכמה מקומות בעולם.
מצב זה מכונה על ידי קראוס כ"מצב נגטיבי", בו הפיסול נאלץ להמיר את ההתייחסות לחלל היסטורי בצורות מופשטות המהוות "מסמן טהור", וכן בהתייחסות עצמית ארס פואטית. קראוס מתארת מאפיינים אלו בפיסול המופשט, אשר מדגיש את בסיס הפסל או הופך אותו לחלק בלתי נפרד ממנו, כדוגמת פסליו של קונסטנטין ברנקושי. בפסלים כגון אלו "הבסיס מוגדר עתה מהותית כניתן להעברה, דבר המצביע היעדר מקום קבוע לעבודה, וחוסר הבית שלו מוטמע לתוך עצם חומריותו של הפסל".
כתוצאה ממצב זה, נוצרה הגדרה נגטיבית של הפיסול כאלמנט שאינו "אדריכלות" ואיננו "טבע". לפיכך, התקיים הפיסול בתוך שיח אפיסטימולוגי הנדרש לבחינת גבולותיו כל העת. קראוס מנסה להציע הגדרה אלטרנטיבית למצב זה, בה הגבול בין "פיסול", "אדריכלות" ו"טבע" הוא דינמי ויוצר "שדה מורחב" בה הגדרתו של הפיסול תלויה בהגדרתם של שדות סמנטיים.
קראוס מוצאת כי צורות פיסול חדשות כגון "אמנות אדמה" וסוגים שונים של אמנות מינימליסטית אכן מקיימות את ההיגיון של השדה המורחב. היגיון פוסט מודרני זה עתיד, לדעת קראוס, ליצור מימד היסטורי חדש של הפיסול.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קראוס, רוזלינד, "פיסול בשדה המורחב", בתוך: מוזות, גיליון מס' 5–6, פברואר 1989, עמ' 50–55 (תרגום לעברית: מיכל נאמן)