פמלה לוי
 | |
| פמלה לוי | |
| לידה |
4 ביוני 1949 פיירפילד, איווה, ארצות הברית |
|---|---|
| פטירה |
25 בדצמבר 2004 (בגיל 55) ירושלים, ישראל |
| שם לידה | פמלה דנמן |
| תחום יצירה | ציור, הדפס |
| פרסים והוקרה |
מלגת גוגנהיים (1980)  |
  | |
פמלה לוי (4 ביוני 1949 – 25 בדצמבר 2004) הייתה אמנית וציירת ישראלית ילידת ארצות הברית.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פמלה לוי נולדה בשם פמלה דנמן (Denman) בפיירפילד שבאיווה. בשנת 1967 נולדה בתה סמנתה. בשנת 1972 סיימה תואר ראשון מאוניברסיטת צפון איווה, והצטרפה לקומונת אמנים בסנטה-פה. ב-1976 עלתה לישראל, לאחר שהתגיירה ונישאה לפסיכואנליטיקאי ומבקר האמנות איתמר לוי. באותה שנה נולד בנם יובל. ב-25 בדצמבר 2004 מתה לוי בירושלים מדום לב בגיל 55[2].
את יצירתה ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות. הראשונה, משנת 1976 ל-1980, הייתה מורכבת מקולאז'ים גדולי ממדים ובעלי מראית עין מרושלת, המשלבים בתוכם בדים בתפירה גסה, וחומרים עניים אחרים. המכלול יצר טקסטורות ושקיפויות רבות, שבתוכם שילבה דימויים שציירה בצבעי מים או שמן. נקודת המבט בעבודות אלה הייתה לרוב ממבט הציפור. תהליך עבודתה דמה לתהליך עבודתן של אמניות הדגם והעיטור הפמיניסטיות האמריקאיות משנות השבעים[3].
בשנות ה-80 עברה לוי לציור בסגנון פיגורטיבי-ריאליסטי, שהיה מבוסס על תצלומים שצילמה בעצמה בדרך כלל. יצירותיה עסקו לעיתים בנושאים פוליטיים כמלחמת לבנון הראשונה והסוגיה הפלסטינית, כמו גם היבטים הקשורים ברב תרבותיות ובמגדר. היא הרבתה לצייר נשים ונערות מתבגרות בבריכה ועל חוף הים, ולא בחלה בנושאים קשים כעירום בוטה, סצנות אונס וגוויות חיילים. גם ציורים אלה היו לעיתים קרובות דמויי קולאז', ללא ספק בהשפעת עבודותיה המוקדמות. מרביתם היו מרובי שכבות והציור נעשה על גבי מצע של שרבוטים בשפה האנגלית או הדפסה של חיתוך עץ על הבד. בהקשר זה יודגש שפמלה לוי הייתה אמנית חיתוך עץ מיומנת וחלק נכבד מיצירתה נעשה במדיום זה.
ציוריה היו עשירים בפרטים ומלאי חיוניות ודינמיות, קולנועיים אפילו, אך שידרו תחושה של איום וקטסטרופה. "הצופה שואף לראות התרחשות אחדותית, קוהרנטית, אבל משאלתו מסוכלת", כותבת אלן גינתון, במאמר בקטלוג תערוכתה במוזיאון ת"א ב-1994. "הדמויות וחלקי הסצנה שמקורם בזמנים ובמקומות שונים, אינם מתחברים. מכאן אי הנוחות ואפילו האימה שמעוררים ציוריה של פמלה לוי".
"היא החזירה את הגוף לציור על רקע תקופה שבה הגוף נעלם מהיצירה", סיפר הצייר לארי אברמסון לאחר מותה. "הציורים שלה התמקדו בגוף ובבני אדם ועסקו בסביבה חברתית ופוליטית. [...] היא הייתה מציירת דברים שלא ציירו אותם במסורת של ציור הגוף, כמו השערות השחורות על הרגליים, קמטים וצלקות"[4].
איור ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דליה רביקוביץ, חצי שעה לפני המונסון, אבן חושן, 1998 (חיתוכי עץ)
ציורי קיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בית ספר תיכון "דקל וילנאי", מעלה אדומים
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1980 - מענק קרן גוגנהיים
- 1987 - פרס ז'אק וגניה אוחנה לאמן ישראלי צעיר, מוזיאון תל אביב
- 1990 - פרס שר החינוך והתרבות
- 1996 - מענק קרן הייטלנד עבור נסיעה לברלין
מבחר תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1981 - בית האמנים בירושלים
- 1994 - מוזיאון תל אביב לאמנות
- 1999 - מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
- 2012 - בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב
- 2017 - מוזיאון תל אביב לאמנות
- 2023 - חיתוכי עץ סדנת ההדפס ירושלים
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גדעון עפרת, "צאו-נא צאו-נא חיילים וראו נא - בנות במושבה", בתוך: ציור ופיסול, גיליון מס' 18, עמ' 18-23, 1979
- גדעון עפרת, חיתוך העץ בישראל 1920-1986, סדנת ההדפס ירושלים, 1986
- אמנון ברזל, Art in Israel, מילאנו, 1988
- אלן גינתון, יגאל צלמונה ואחרים, צבע טרי - הדור הצעיר באמנות ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1988
- אלן גינתון (אוצרת), הנוכחות הנשית - אמניות ישראליות בשנות השבעים והשמונים, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1990
- איתמר לוי, פמלה לוי - עבודות 1987 - 1990, הקרן לירושלים, סדנת ההדפס ירושלים, 1991
- אלן גינתון ואחרים, פמלה לוי - ציורים 1983 - 1994, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1994
- מאירה פרי-להמן ושלומית שטיינברג, ממזרח ממערב ומעץ: חמישה אמני חיתוך-עץ ישראלים, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1997
- גדעון עפרת, One Hundred Years of Art in Israel, בולדר, קולורדו, 1998
- דוד פיקלני, פמלה לוי - תמונת מחזור, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ,1999
- אלן גינתון, חדש באוסף: רכישות קרן עוזי צוקר לאמנות ישראלית עכשווית, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2001
- נחמה גורלניק, אלן גינתון, עדנה מושנזון, נילי גורן ואחרים, אמנות ישראלית צעירה - אוסף ז'אק וגניה אוחנה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003
- אילנה טננבאום, צ'ק-פוסט: שנות השמונים באמנות ישראל, מוזיאון חיפה לאמנות, 2008
- גדעון עפרת, אריק קילמניק ואירנה גורדון, 100 שנות אמנות הדפס בישראל, סדנת ההדפס ירושלים, 2015
- אלן גינתון, איתמר לוי ואחרים, פמלה לוי 1949 - 2004, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2017
- יעל גילעת, דור המפנה: אמנות צעירה בשנות השמונים בישראל, מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2019, עמ' 76, 104, 127-125, 188, 217, 241, 243
- אליק מישורי, מ"אפקים חדשים" ל"רוח אחרת" אמנות ישראלית 1988-1948, למדא הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2019
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פמלה לוי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- פמלה לוי, בסדנת ההדפס ירושלים
- טל דקל, "הטלאת הנפש בעולם רב–תרבותי: על יצירתה של פמלה לוי(הקישור אינו פעיל)"
- טל דקל, "Rediscovering feminism in Israeli art: New aspects of Pamela Levy's(הקישור אינו פעיל)"
- "תודה לך פמלה", באתר מארב, 7 באפריל 2005
- קמיע סמית, "בנה של פמלה לוי יוצר סרט תיעודי עליה", באתר הארץ, 12 בספטמבר 2012
- גליה יהב, "האמת העירומה של פמלה לוי", באתר הארץ, 4 בנובמבר 2012
- חנה סֵקֶרָה, פמלה לוי- 1949- 2004- תערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון תל אביב, באתר "מניפה", 10 בינואר 2018
איתן בוגנים, קטלוג התערוכה של פמלה לוי רק מפריע להתמקד בציוריה, באתר הארץ, 7 במרץ 2018
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מרכז מידע לאמנות ישראלית | מוזיאון ישראל, ירושלים, באתר museum.imj.org.il
- ^ בנובמבר אותה השנה הציגה את תערוכתה האחרונה "פוסט אוקטובר" בגלריה המדרשה בבית ברל. התאריך שעל שמו נקראה התערוכה היה התאריך בו מת אחיה של לוי שלוש שנים קודם לכן, גם הוא מדום לב. אח נוסף מת זמן קצר אחר כך
- ^ טל דקל, "הטלאת הנפש בעולם רב–תרבותי: על יצירתה של פמלה לוי", עמ' 4
- ^ גילרמן דנה, "האמנית פמלה לוי מתה מדום לב", "הארץ", 26 בדצמבר 2004