פרידריך האייק

פרידריך האייק
Friedrich Hayek

לידה	8 במאי 1899 וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	23 במרץ 1992 (בגיל 92) פרייבורג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
ענף מדעי	כלכלה, ליברליזם, מחשבה חברתית, תורה כלכלית, פילוסופיה, מחשבה מדינית, מדעים קוגניטיביים
מקום מגורים	פרייבורג
מקום קבורה	Neustifter Friedhof
מקום לימודים	אוניברסיטת וינה (1923) אוניברסיטת וינה אוניברסיטת וינה
מנחה לדוקטורט	לודוויג פון מיזס, פרידריך פון ויזר
מוסדות	אוניברסיטת זלצבורג אוניברסיטת שיקגו אוניברסיטת ניו יורק אוניברסיטת פרייבורג בית הספר לכלכלה של לונדון
תלמידי דוקטורט	דיוויד פרידמן, אבא לרנר, מרג'ורי גרייס-האצ'ינסון, Sho-Chieh Tsiang
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1954) פרס נובל לכלכלה (1974) עמית החברה האקונומטרית (1947) העיטור האוסטרי למדע ואמנות (1974) פרס הנס מרטין שלאייר (1984) מסדר ההצטיינות של באדן-וירטמברג (1981) עמית האקדמיה הבריטית אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה מדליית החירות הנשיאותית טבעת הכבוד של העיר וינה פור לה מריט
בן או בת זוג	Helen Berta Maria von Fritsch Helene Bitterlich
צאצאים	Laurence Hayek, Christine von Hayek
תרומות עיקריות
חתימה

פרידריך האייק

פרידריך אוגוסט פון האייק (בגרמנית: Friedrich August von Hayek;‏ 8 במאי 1899 – 23 במרץ 1992) היה כלכלן ואיש מדעי החברה בולט ואחד ממובילי האסכולה האוסטרית בכלכלה. נודע כתומך מובהק של הקפיטליזם ועסק בכתביו במושג החירות. חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1974. עבודתו העיקרית עסקה בשינויי מחירים המשמשים כתשתית להעברת מידע וסיועם ליחידים לתיאום תוכניותיהם הכלכליות.

קורות חייו

פרידריך אוגוסט אדלר פון האייק נולד בווינה של סוף המאה התשע עשרה, שהייתה אז מרכז תרבותי חשוב, לצד פריז ולונדון. משפחתו של האייק נמנתה עם האליטה התרבותית של בירת אוסטרו-הונגריה: אביו, אוגוסט, היה רופא ובוטניקאי, סבו היה ידיד של אויגן פון בהם-באוורק והפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין היה אחיין מדרגה שנייה.

עם תום מלחמת העולם הראשונה החל ללמוד משפטים באוניברסיטה של וינה, שהייתה אז אחד המרכזים המובילים בתחום, יחד עם אוניברסיטת סטוקהולם ואוניברסיטת קיימברידג'. למרות לימודי המשפטים, עיקר עניינו היה בתחום הכלכלה והפסיכולוגיה. השקפותיו באותה עת נטו לסוציאליזם מהזן הפביאני, ועם שאיפות עזות, טיפוסיות לאותה תקופה, לשים קץ למלחמה, לרעב ולסבל אותם חוו בני דורו.

את השקפותיו שינה בעקבות מפגש עם לודוויג פון מיזס, אז פקיד בכיר בלשכת המסחר האוסטרית ובעל סמינר פרטי נודע באוניברסיטה של וינה. האייק הצטרף לסמינר הפרטי של מיזס ובמקביל קרא את ספרו "סוציאליזם", שהיה פיתוח של מאמרו על בעיית החישוב הכלכלי במדינות סוציאליסטיות. לימים העיד האייק שלאחר קריאת הספר "העולם השתנה לבלי שוב", שינה את דעתו על הסוציאליזם, וכמו עמיתים אחרים ללימודים, בהם וילהלם רפקה, ליונל רובינס וברטיל אוהלין, הפך לתומך מושבע של מה שהוא כינה "כלכלה חופשית".

יחד עם האייק למד בסמינר הפרטי של מיזס הדור הרביעי של הכלכלנים מהאסכולה האוסטרית כמו פריץ מאכלופ , אוסקר מורגנשטרן, פליקס קאופמן , גוטפריד פון הארבלר, ריכארד פון שטריגל, פאול רוזנשטיין-רודן, קרל מנגר הבן, אלפרד שץ, אריק פוגלין, ואחרים. בשנים אלו היה הסמינר הפרטי של מיזס מרכז החשיבה הכלכלית בווינה, כשהוא מושך אליו מבקרים רבים מבחוץ כמו ליונל רובינס והווארד ס. אליס.

בעקבות עבודתו המוקדמת יותר של מיזס על תאוריית הכסף והבנקאות החל האייק מפתח תאוריה משלו על תנודות בתעשייה, על בסיס אסכולת המטבע הבריטית ורעיונותיו של הכלכלן השוודי קנוט ויקסל, כשהוא מסביר את מקור מחזור העסקים במונחים של הרחבת אשראי בנקאי והעברתו במונחים של השקעת הון שגויה.

עבודתו זיכתה אותו בשם ובהזמנה לעבור להרצות בבית הספר לכלכלה ומדע המדינה בלונדון. בעצת מיזס, קיבל האייק את ההצעה ועבר להרצות ולהתגורר בבריטניה. הוא הפך לאזרח בריטי בשנת 1938. האייק השתלב במהרה בחבורת כלכלנים סביב האוניברסיטה והחל להרצות על תאוריית מחזור העסקים של מיזס, שהפכה להסבר המקובל לשפל הכלכלי עד צאת ספרו של ג'ון מיינרד קיינס "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" בשנת 1936.

בשנת 1944 כתב האייק את הספר "הדרך לשעבוד" שטען כי לפתחה של בריטניה ניצבת סכנה חריפה הנובעת מכך שסוציאליסטים בריטיים רבים מנסים לקדם מדיניות של שליטה ממשלתית בחיי האנשים הדומה מאוד לזו שלה הטיפו בשנות העשרים בגרמניה. האייק גם טען כי המפלגה הנאצית בגרמניה היא אכן גם לאומנית וגם סוציאליסטית והזהיר מפני פסיעה בנתיבה. טיעונו היה ששליטה ממשלתית בחיים הכלכליים היא טוטליטריות — שליטה ממשלתית מלאה בחיי הפרט.

האייק נותר בלונדון עד 1950 ואחר כך עבר לוועדה לחשיבה חברתית שליד אוניברסיטת שיקגו. אחרים מדורו של האייק באסכולה, כמו גוטפריד פון הארבלר בהרווארד, פריץ מאכלופ ואוסקר מורגנשטרן בפרינסטון או פאול רוזנשטיין-רודן ב-MIT המשיכו להחזיק במשרות בולטות, אך בעבודתם לא ניכרו שרידים למורשת האוסטרית.

בשיקגו מצא עצמו האייק שוב בתוך מחלקת כלכלה בראשות נייט, מילטון פרידמן ומאוחר יותר ג'ורג' שטיגלר (האייק עצמו לא היה פרופסור חבר - משכורתו מומנה על ידי גורם פרטי). גם כאן, היו התפישות האוסטריות חריגות. פול סמואלסון קרא בשנת 1947 לראות בפיזיקה מקור השראה לכלכלה, ומילטון פרידמן טען ב-1953 ל"כלכלה פוזיטיביסטית".

האייק עצמו הפסיק לעסוק בתאוריה כלכלית והתמקד בפסיכולוגיה, פילוסופיה ופוליטיקה, כשהוא מרבה לתקוף (לצד קרל פופר) את "המדעיזם" הכוזב, לדעתו, שפשט בתחום החקר הכלכלי. עיקר התרומות במסורת האוסטרית באותה תקופה היו של מארי רותברד, קירצנר ולודוויג לאכמן. האייק עצמו נחשב לאחד הכלכלנים הליברטריאנים המובילים בעולם, אך האסכולה האוסטרית עצמה נכנסה במובנים רבים למצב של תרדמה.

קבלת פרס נובל בשנת 1974 עוררה מחדש את העניין בהאייק והחייתה שוב את האסכולה האוסטרית, שהפכה לכוח חשוב יותר בעולם הכלכלה. האייק עצמו חזר לפרסם אחרי שקיבל את הפרס. בשנת 1976 יצא ספרו "תעתועי הצדק החברתי", שהוא הכרך השני מתוך הטרילוגיה "חוק, חקיקה וחרות". האייק הסתייג בתוקף מהרעיון של צדק חברתי. הוא השווה את השוק למשחק שבו "אין טעם לקרוא לתוצאה צודקת או לא צודקת", וטען כי "צדק חברתי הוא ביטוי ריק ללא תוכן ניתן להגדרה". כמו כן "תוצאות המאמצים של הפרט הן בהכרח בלתי צפויות, ולשאלה האם חלוקת ההכנסות הנובעת מהם צודקת אין שום משמעות". הוא רואה כל ניסיון של הממשלה לחלוקה מחדש של ההכנסות או ההון בתור חדירה פסולה לחופש הפרט: "העיקרון של צדק חלוקתי, מרגע החלתו, לא יתממש עד שכל החברה תאורגן על פיו. זה ייצור סוג של חברה אשר מכל הבחינות תהיה ההפך של חברה חופשית."

ספרו האחרון, "היומרה הקטלנית" יצא בשנת 1988, כאשר היה בן 89, וכלל ביקורת מעמיקה על משיכתם של אינטלקטואלים לסוציאליזם וניסיון להפרכה של בסיס אמונתם. האייק נפטר בשנת 1992 בפרייבורג שבגרמניה.

עבודתו והשקפותיו

מחזור העסקים

חקירותיו העיקריות של האייק בכלכלה עסקו בהון, בכסף ובמחזור העסקים. קודם לכן, מיזס טבע את מושג "התועלת השולית" בנוגע לערכו של הכסף בספרו "תאוריה של כסף ואשראי" (1912), שבו הציע הסבר ל"תנודות תעשייתיות". האייק השתמש בגוף העבודה הזה כנקודת מוצא לפרשנותו שלו על מחזור העסקים, והרחיב את מה שנודע מאוחר יותר בשם "התאוריה האוסטרית של מחזור העסקים" (ABCT). האייק פירט בהרחבה את הגישה האוסטרית בספרו שפורסם בשנת 1929, "תאוריה מוניטרית ומחזור הסחר", שם הוא התווכח על גישה מוניטרית למקורות מחזור העסקים. ב"מחירים וייצור" (1931) טען האייק שהמחזור העסקי נובע מהרחבת האשראי האינפלציוני של הבנק המרכזי לאורך זמן, המובילה לחוסר הקצאת הון מתאימה ויעילה בשל הריביות הנמוכות באופן מלאכותי. האייק טען כי "חוסר היציבות בעבר של כלכלת השוק הוא תוצאה של הרחקתו של הרגולטור החשוב ביותר של מנגנון השוק, הכסף, שעליו להיות מוסדר על ידי תהליך השוק".

כאשר שערי הריבית נופלים בגלל שינוי בהעדפות הצרכן, אומר האייק, הייצור יתאים את עצמו לכך. אבל נפילה בשערי הריבית בגלל הזרקת מזומנים תיצור "אות שגוי" שיגרום לשינויים שאינם קשורים להשתנות העדפות הצרכנים. העלייה שתגרם מהגידול בהשקעה תהיה מלאכותית ובסופו של דבר תהפוך לנפילה ולהתאיידות ה"השקעות השגויות". מכאן שכל צמיחה מלאכותית המבוססת על הרחבת האשראי תביא בסופו של דבר לנפילה והיעלמות של ההשקעות השגויות שנוצרו בגלל הרמה הנמוכה של ריבית.

האנליזה של האייק התבססה על תפיסתו של בוהם-בוורק של "תקופת הייצור הממוצעת" ועל ההשפעות של המדיניות המוניטרית עליה. על פי ההנמקה המתוארת בספרו "השימוש בידע בחברה" (יצא ב-1945) טען האייק כי סוכנות ממשלתית מונופוליסטית, כמו בנק מרכזי, אינה יכולה להחזיק במידע הרלוונטי האמור לפקח על אספקת הכסף, ואין בידה היכולת כדי להשתמש בו כהלכה.

בספרו "מחירים וייצור" משנת 1931 ממשיך האייק להראות כי בגלל ההשתנות של יכולת השימוש מחדש בהון המושקע לאורך תהליך הייצור, הבעיה המקרו-כלכלית העיקרית היא התאמה "בין-זמנית" של הקצאת משאבי ההון והעדפות הצרכנים העכשוויות והעתידיות. ב"תאוריה מוניטרית ומחזור העסקים" שלו משנת 1933 הוא טען שהזרמות כספים באמצעות הפחתת שיעור הריבית מתחת ל"שערה הטבעי" מעוותים את המבנה ה"בין-זמני". לפי האייק, השקעה בשלבים מסוימים של הייצור היא "השקעה שגויה" אם היא לא מסייעת להתאים את מבנה הייצור להעדפות הבין-זמניות של הצרכנים. לשיטתו, הפחתה בשיעורי הריבית באמצעות הרחבת האשראי מכוונת את המשאבים להליכים עתירי הון ולשלבים המוקדמים של הייצור ובכך "מוארכת" תקופת הייצור.

ב-1931 האייק מתח ביקורת על ספרו של קיינס "מסה על כסף" (שיצא שנה לפני כן). אבטלה ומשאבי סרק, לפי קיינס, נגרמים על ידי העדר ביקוש יעיל; לפי האייק, הם נובעים מאפיזודה קודמת ובלתי יציבה של כסף "קל" ושיעורי ריבית נמוכים באופן מלאכותי. חברו של קיינס, סראפה, הגיב על הניתוח של שניהם, ופירט את ההשפעה של "חיסכון כפוי" המושרה על ידי האינפלציה על מגזר ההון ועל הגדרת הריבית "הטבעית" במשק הולך וגדל (מה שנודע כוויכוח "סראפה-האייק"). כלכלנים נוספים כמו ג'ון היקס, פרנק נייט וגונאר מירדאל, שללו את עבודתו של האייק על מחזור העסקים. מאוחר יותר כתב קלדור כי עבודתו של האייק הפיקה "יבול יוצא דופן של מבקרים".

האייק המשיך את מחקריו על תאוריה מוניטרית ותאוריית ההון, תוך שהוא משחזר את התאוריות שלו על היחסים בין מחזורי האשראי ומבנה ההון, בספרים "רווחים, ריבית והשקעות" (1939) ו"תורת ההון" (1941). אך המוניטין שלו כתאורטיקן כלכלי התדרדר ומחקריו לא זכו לתשומת לב רבה. לימים, ליונל רובינס עצמו, שאימץ את התאוריה האוסטרית של מחזור העסקים, הצטער על שכתב את הספר ודווקא קיבל רבים מן הטיעונים הנגדיים של קיינס.

ב-1941, האייק המשיך לפרסם יצירות על כלכלת המידע, הפילוסופיה הפוליטית, התאוריה של המשפט ופסיכולוגיה. לעיתים רחוקות כתב גם על מקרו-כלכלה. האייק לא נמנה עם סגל חברי מחלקת הכלכלה של אוניברסיטת שיקגו, ולא השפיע על תחיית התאוריה הנאו-קלאסית שהתעוררה שם (ראה ערך אסכולת שיקגו). בשנת 1974, כאשר חלק את פרס נובל לכלכלה עם הכלכלן השוודי גונאר מירדאל, התלונן גונאר על זיווגו עם "אידאולוג". מילטון פרידמן הכריז על עצמו כעל מעריץ עצום של האייק, אך לא בזכות עבודתו הכלכלית. כלשונו:

"אני חושב ש"מחירים וייצור" הוא ספר פגום מאוד, ואני חושב ש[תאוריית ההון שלו] בלתי ניתנת לקריאה, ומצד שני, "הדרך לשעבוד" הוא אחד הספרים הגדולים של ימינו".

בעיית החישוב הכלכלי

בהסתמך על עבודתו המוקדמת של לודוויג פון מיזס ואחרים, האייק טען כי בעוד שמשקים בעלי תכנון מרכזי, החובה מוטלת על אינדיבידואלים או על קבוצה נבחרת של אנשים לקבוע את התפלגות המשאבים, למתכננים אלו לעולם לא יהיה מספיק מידע לביצוע הקצאה יעילה ומהימנה. טיעון זה, שהוצע לראשונה על ידי מקס ובר, אומר כי חילוף ושימוש יעיל במשאבים ניתן לביצוע רק באמצעות מנגנון המחירים הספונטני בשווקים החופשיים (בעיית החישוב הכלכלי).

ב-1935 פרסם האייק את "התכנון הכלכלי הקולקטיביסטי", אוסף מאמרים שכללו דיונים מוקדמים יותר שיזם מורו לודוויג פון מיזס. הוא התייחס גם לחיבורו של מיזס, שבו נטען שתכנון רציונלי של המשק אינו אפשרי תחת הסוציאליזם.

מספר הוגים סוציאליסטיים כמו אוסקר לאנג, ניסו להפריך את התזה של מיזס באמצעות שימוש בתאוריית "שיווי משקל כללי". הם ציינו כי ההבדל בין המערכת המתוכננת לבין השוק החופשי טמון בזהות האחראי על פתרון וניסוח המשוואות. הם טענו שאם חלק מהמחירים שנבחרו על ידי מנהלים סוציאליסטים היו שגויים יופיעו מחסורים, והם יסומנו כדי להתאים את המחירים - בדיוק כמו בשוק חופשי. באמצעות ניסוי וטעייה שכאלה, יכולה הכלכלה הסוציאליסטית לחקות את יעילותו של השוק החופשי, תוך הימנעות מבעיותיה הרבות.

האייק קרא תיגר על חזון זה. ב"כלכלה וידע" (1937) הוא ציין שתורת שיווי המשקל הסטנדרטית מניחה שבידי כל הסוכנים מצוי מידע מלא ונכון. בעולם האמיתי, עם זאת, אנשים שונים מחזיקים בפיסות ידע שונות. יתר על כן, חלק ממה שהם מאמינים בו יכול להיות מידע כוזב, ולכן הניסוי והטעייה אינם מצליחים לעבוד בצורה אופטימלית.

בספרו "השימוש בידע בחברה" טען האייק כי מנגנון המחירים משמש לשיתוף ולסנכרון ידע מקומי ואישי, המאפשר לחברה להשיג מטרות מגוונות ומורכבות באמצעות עיקרון של ארגון עצמי ספונטני. הוא הבליט את הניגוד בין השימוש במנגנון המחירים לבין תכנון מרכזי, וטען כי הראשון מאפשר הסתגלות מהירה יותר לשינויים בנסיבות מסוימות (כמו זמן ומקום). בכך הוא הניח יסודות ראשוניים עבור עבודתו של אוליבר וויליאמסון על השווקים והיררכיות כמנגנוני תיאום אלטרנטיביים לעסקאות כלכליות. הוא השתמש במונח "Catallaxy" כדי לתאר "מערכת בעלת ארגון עצמי של שיתוף פעולה וולונטרי". מחקרו של האייק בנושא זה צוטט במיוחד על ידי ועדת הנובל בהודעה לעיתונות על הענקת הפרס להאייק.

ביקורת על הקולקטיביזם

האייק היה אחד המבקרים האקדמיים המובילים של הדוקטרינה הקולקטיביסטית במאה ה-20. האייק טען שכל צורות הקולקטיביזם (אפילו אלה המבוססות תאורטית על שיתוף פעולה וולונטרי) יכולות להיות מתוחזקות רק על ידי רשות מרכזית כלשהי. לדעתו של האייק, התפקיד המרכזי של המדינה צריך להיות שמירה על שלטון החוק, תוך התערבות שרירותית מועטה ככל האפשר. ב"הדרך לשעבוד" ובעבודותיו האקדמיות הנוספות, טען האייק כי הסוציאליזם דורש תכנון כלכלי מרכזי, ותכנון כזה מוביל לטוטליטריות:

"אמנם הבטחת הסוציאליסטים המודרניים שלנו לחופש גדול יותר היא אמיתית וכנה, אך בשנים האחרונות כל אדם אשר התבונן בהשלכות הבלתי צפויות של הסוציאליזם, הבחין בדמיונו יוצא הדופן לקומוניזם ולפשיזם."

האייק טען כי הצורך להעניק לרשות התכנון המרכזי סמכויות שישפיעו על החיים החברתיים של האזרחים עלול בסופו של דבר להזיק להם, שכן הידע הנדרש לתכנון מרכזי של כלכלה הוא ביזורי מטבעו, ואין צורך לשלוט בו.

על אף שטען שהמדינה צריכה לספק את החוק באופן ריכוזי, אחרים ציינו כי הדבר סותר את טענותיו לגבי תפקיד השופטים ב"גילוי" החוק, דבר המצביע על כך שהאייק כן תמך במתן שירותים משפטיים מבוזרים ולא מתוכננים על ידי הממשלה.

האייק גם כתב שהמדינה יכולה למלא תפקיד במשק, ובמיוחד ביצירת רשת ביטחון. לטענתו, אין שום סיבה שחברה שהגיעה לרמת העושר שלנו לא תספק ביטחון מה"סוג הראשון" בלי לסכן את החופש הכללי, כלומר: מינימום של מזון, מחסה וביגוד המספיקים כדי לשמור על בריאות, ואין גם סיבה שהמדינה לא תסייע לארגן מערכת מקיפה של ביטוחים סוציאליים עבור המטרדים הנפוצים בחיינו.

השקעה ובחירות

אולי יותר מכל כלכלן אחר, האייק חקר את תורת הבחירה של ההשקעה. הוא בחן את יחסי הגומלין בין מוצרי ייצור בלתי קבועים לבין משאבים "קבועים" - על בסיס התובנה התאורטית ש"תהליכים שלוקחים זמן רב יותר לא יתקבלו, ככל הנראה, אם לא יניבו תשואה גבוהה יותר מאשר התשואה של תהליכים הדורשים פחות זמן".

עבודתו של האייק בנושאים כמו המיקרו-כלכלה של תאוריית הבחירה של ההשקעה, טובין בלתי-קבועים, משאבים "קבועים"-"פוטנציאליים" ומשאבים אדפטיביים מבחינה כלכלית, משמשים כנקודת חלוקה מרכזית בין עבודתו בתחומי המקרו-כלכלה לבין כמעט כל הכלכלנים האחרים. עבודתו של האייק על הזוויות המקרו-כלכליות של תכנון מרכזי, תאוריית מחזור המסחר, חלוקת הידע וההסתגלות היזמית בפרט, שונים במידה ניכרת מדעותיהם של המקרו-כלכלנים ה"מרשליסטיים" אשר פועלים לפי מסורתו של ג'ון מיינרד קיינס.

פילוסופיה של המדע

במהלך מלחמת העולם השנייה, האייק התחיל את פרויקט "Abuse of Reason" (נטישת ההיגיון). מטרתו הייתה להראות כיצד למספר דוקטרינות ואמונות פופולריות באותה תקופה היו שורש משותף של תפיסות בסיסיות מוטעות לגבי מדעי החברה. בפילוסופיה שלו, שיש בה הרבה מן המשותף עם חברו הטוב קארל פופר, האייק היה ביקורתי מאוד כלפי מה שהוא כינה "מדעיזם" (Scientism): הבנה שקרית של שיטות המדע, שנכפתה בטעות על מדעי החברה, המנוגדת לפרקטיקות של מדע אמיתי. בדרך כלל, המדעיזם משלב את הדרישה הקדומה של הפילוסופים עבור הצדקה מודגמת ביחד עם הגישה המוטעית - שכל ההסברים המדעיים הם מערך יחסים ליניאריים פשוטים בעלי שני משתנים בלבד.

האייק מציין שהמדע החברתי של הכלכלה וסדר בלתי מאורגן משתווים למדעים מורכבים כגון הביולוגיה הדרוויניסטית. רעיונות אלו פותחו בין היתר בספרו "המהפכה הנגדית של המדע" שיצא ב-1952, ובחלק מהמאמרים המאוחרים יותר של האייק בפילוסופיה של המדע, כמו דרגות ההסבר ותאוריית התופעות המורכבות.

האייק הבחין בספרו כי המדעים ה"קשים" מנסים להסיר את "הגורם האנושי" על מנת להשיג תוצאות אובייקטיביות ומבוקרות לחלוטין:

"המאמץ המתמיד של המדע המודרני הוא להגיע ל"עובדות אובייקטיביות"; לחדול ממחקר על מה שחשבו על הטבע או לגבי המושגים הנתפסים כתמונות אמיתיות של העולם האמיתי, ומעל לכל להשליך את כל התאוריות אשר העמידו פנים להסביר תופעות על ידי ניכוסם במוח ובחשיבה מכוונים כמו שלנו. במקום זאת, משימתו העיקרית עברה להיות פירוק מחדש של המושגים שגובשו מניסיון (תצפית) רגילים על בסיס בדיקה שיטתית של התופעות, כדי להיות מסוגלים לזהות את הפרטיקולרי כמעשה של חוק כללי."

בעוד שהמדעים ה"רכים" מנסים למדוד את הפעולה האנושית עצמה:

"המדעים החברתיים במובן המצומצם יותר, כלומר אלה שהיו מתוארים כמדעי המוסר, עוסקים בפעולה המודעת או המשתקפת של האדם, בפעולות שבהן ניתן לאדם לבחור בין אפשרויות שונות הפתוחות בפניו, וכאן המצב הוא שונה במהותו. גירוי חיצוני אשר עשוי לגרום לאירועים כאלה יכול כמובן גם להיות מוגדר במונחים פיזיים גרידא. אבל אם ננסה לעשות זאת לצורך הסברת הפעולה האנושית, נגרום לעצמנו לדעת אפילו פחות ממה שאנו יודעים כעת."

הוא מוסיף כי מדעי החברה לא צריכים לנסות להטיל מתודולוגיות פוזיטיביסטיות, ולא לטעון לתוצאות אובייקטיביות או ברורות.

פילוסופיה פוליטית

במחצית השנייה של הקריירה שלו האייק סיפק מספר תרומות בפילוסופיה פוליטית וחברתית, שאותן ביסס על פי השקפותיו בנוגע לגבולות הידע האנושי ועל הרעיון של סדר ספונטני במוסדות חברתיים. הוא טוען לטובת חברה המאורגנת סביב סדר שוקי, שבו מנגנוני המדינה עוסקים כמעט אך ורק על מנת לאכוף את הסדר המשפטי (המורכב מכללים מופשטים, ולא מפקודות מסוימות) הנחוץ למען תפקוד המערכת החופשית. רעיונות אלה נגזרו מפילוסופיה מוסרית הנובעת מתהיות אפיסטמולוגיות באשר לגבולות הידע האנושי. האייק טען כי המשטר האינדיבידואליסטי האידיאלי בשוק החופשי יהיה מפוקח על ידי עצמו עד כדי שהחברה תגיע למצב בו היא "אינה תלויה במציאת אנשים טובים לצורך תפקודה".

אף על פי שהאייק האמין מאוד בחברה הנשלטת על ידי חוקים, האייק לא הסכים לרעיונות הקונבנציונליים של "צדק חברתי". הוא השווה את השוק החופשי למשחק שבו '"אין טעם לכנות את התוצאה צודקת או לא צודקת" וטען כי "צדק חברתי הוא ביטוי ריק ללא תוכן ברור ומוגדר". כמו כן, הוא טען כי "מאמציו של הפרט הם בהכרח בלתי צפויים, והשאלה האם החלוקה הנובעת של ההכנסות היא פשוט אין משמעות". הוא בדרך כלל ראה בחלוקה מחדש של ההכנסות או של ההון בידי הממשלה חדירה בלתי מקובלת לחופש הפרט: "עקרון הצדק החלוקתי, ברגע שיוצג, לא יתממש עד שהחברה כולה תאורגן על פיו. זה יביא למצב אשר בכל הבחינות המהותיות יהיה ההפך מחברה חופשית".

סדר ספונטני

האייק ראה את שיטת המחירים החופשיים לא כהמצאה מודעת המתוכננת בכוונה על ידי האדם, אלא כסדר ספונטני, או במה שהוא כינה "זאת תוצאה של פעולה אנושית, אך לא של עיצוב אנושי". לפיכך, השווה האייק את המכניזם של המחירים לאותה רמה כמו, למשל, המכניזם של השפה.

בספרו האחרון, "התרמית הפטאלית", הסביר כי איתות המחירים הוא האמצעי היחיד המאפשר לכל מקבל החלטות במרחב הכלכלי לתקשר ולגשר על פני פערי מידע, וכך הוא פותר את בעיית החישוב הכלכלי.

רשת ביטחון חברתית

בהתייחסו לרשת ביטחון חברתית, הדגיש האייק כי "הצורך בהסדר כזה בחברה תעשייתית אינו מוטל בספק - הוא רק אינטרס של אלה הזקוקים להגנה מפני מעשי ייאוש מצד הנזקקים". לסיכום השקפותיו של האייק בנושא, טען העיתונאי והסופר ניקולס ואפשוט כי"האייק דגל בביטוח חובה אוניברסלי בתחום ביטוח הבריאות והאבטלה, שייאכף, ואולי אף יסופק במישרין על ידי המדינה". התאורטיקן הבכיר ברנרד הארקורט טען בנוסף כי האייק התעקש על עמדה זו. ב"דרך לשעבוד", כחלק מהדיון על הדוקטרינה הקולקטיביסטית האייק כתב כי:

"אין שום סיבה שחברה שהגיעה לרמת העושר הכללית שהשיגה החברה שלנו ביטחון מפני מחסור גופני חמור לא יוכל להיות מובטח לכל מבלי לסכן את החופש הכללי. יש שאלות קשות על הסטנדרט המדויק אשר צריך להבטיח... אבל אין ספק כי מינימום של מזון, מחסה, ביגוד, המספיקים כדי לשמור על הבריאות ועל היכולת לעבוד, יכולים להיות מובטחים לכל אחד. ואכן, עבור חלק ניכר מאוכלוסיית אנגליה סוג זה של ביטחון כבר מזמן הושג."

ב-1973 חזר והדגיש האייק בעבודתו "חוק, חקיקה וחירות" כי:

"אין שום סיבה שבחברה חופשית הממשלה לא תוכל להבטיח לכל הגנה מפני מחסור חמור בצורת הכנסה מינימלית מובטחת... להבטיח ביטוח כזה כנגד אסון קיצוני עשוי להיות לטובת כולם; או שהוא ייתפס כחובה מוסרית ברורה של כולם לסייע, בתוך הקהילה המאורגנת, לאלה שאינם יכולים לעזור לעצמם. כל עוד הכנסה מינימלית אחידה כזו ניתנת מחוץ לשוק לכל אלה אשר, מכל סיבה שהיא, אינם מסוגלים להרוויח בשוק תחזוקה נאותה, אין זה יוביל להגבלת חופש, או סתירה עם שלטון החוק."

דיקטטורה

לפי האייק, ”בכל מקום שבו הוחרבה החירות כפי שאנו מבינים אותה, נעשה הדבר, כמעט תמיד, בשמה של איזו חירות חדשה”.

האייק שלח לאנטוניו סלזר עותק של "חוקת החירות" בשנת 1962. האייק קיווה כי ספרו - אותו הגדיר כ"סקיצה ראשונית של עקרונות חוקתיים חדשים" עשוי לסייע לסלזר במאמציו לעצב חוקה (שהיא אמורה להיות הגושפנקא נגד מגרעותיה של הדמוקרטיה).

הוא ביקר בצ'ילה בשנות השבעים והשמונים במהלך שלטון החונטה של הגנרל אוגוסטו פינושה וקיבל את התמנותו לתפקיד יושב ראש של מכון המחקר "Centro de Estudios Públicos", שהוקם על ידי הכלכלנים שהפכו את צ'ילה לכלכלת שוק חופשי.

כשנשאל על השלטון הליברלי הלא-דמוקרטי שבצ'ילה על ידי מראיין צ'יליאני, האייק אמר:

"כמוסדות לטווח ארוך, אני לגמרי נגד דיקטטורות, אך דיקטטורה עשויה להיות מערכת הכרחית לזמן מוגבל [...] באופן אישי אני מעדיף דיקטטורה ליברלית על משטר דמוקרטי נטול ליברליזם, הרושם האישי שלי - וזה תקף לדרום אמריקה - הוא שבצ'ילה, למשל, נראה מעבר מממשלת דיקטטורה לממשלה ליברלית."

במכתב ל"לונדון טיימס" הוא הגן על משטר פינושה ואמר כי "לא הצליח למצוא אפילו אדם אחד בכל צ'ילה המושמצת, שלא הסכים שהחופש האישי שלו גדול הרבה יותר תחת משטר פינושה מאשר תחת משטר איינדה." האייק הודה כי "אין זה סביר מאוד שהדבר יצליח, גם אם בנקודת זמן מסוימת זה עשוי להיות התקווה היחידה". הוא הסביר והסתייג כי:

"זו אינה תקווה וודאית, משום שהיא תמיד תהיה תלויה ברצונו הטוב של הפרט, ויש מעט מאוד אנשים שאפשר לסמוך עליהם, אבל אם זו ההזדמנות היחידה שקיימת ברגע מסוים, היא עשויה להיות הפתרון הטוב ביותר למרות זאת, רק אם וכאשר הממשלה הדיקטטורית מכוונת בצורה ברורה את צעדיה לקראת דמוקרטיה מוגבלת".

עבור האייק, ההבדל המהותי לכאורה בין סמכותניות וטוטליטאריות הוא בעל חשיבות רבה, והוא שם דגש רב על ההבחנה הזאת בהגנתו על דיקטטורה כמעבר לדמוקרטיה. לדוגמה, כאשר האייק ביקר בוונצואלה במאי 1981, הוא התבקש להגיב על שכיחותם של משטרים טוטליטריים באמריקה הלטינית. בתגובה, הזהיר האייק מפני "ערבוב טוטליטריות עם סמכותניות", ואמר כי הוא אינו מודע ל"ממשלות טוטליטריות באמריקה הלטינית, והיחידה היא צ'ילה תחת משטר איינדה".

עבורו המושג "טוטליטאריות" מסמל משהו ספציפי מאוד: הכוונה העומדת מאחוריו היא ארגון כל החברה כדי להשיג "מטרה חברתית ברורה", שהיא בניגוד מוחלט לליברליזם ואינדיבידואליזם.

השפעה וביקורת

השפעתו של האייק על התפתחות הכלכלה זכתה להכרה רחבה. האייק הוא הכלכלן השני הכי מצוטט (אחרי קנת' ארו) בהרצאות נובל של זוכי הפרס בכלכלה, וזה בולט במיוחד משום שהרצאתו הייתה ביקורתית כלפי התחום של הכלכלה האורתודוקסית ועל המודל הנאו-קלאסי. מספר חתני פרס נובל בכלכלה, כגון ורנון סמית' והרברט סיימון, מכירים בהאייק ככלכלן המודרני הגדול ביותר בכל הזמנים.

האייק מוכר על הכנסת ממד הזמן לבניית מודל שיווי המשקל ולתפקידו המרכזי בסיוע לעידוד תחומי תורת הגדילה, כלכלת המידע ותאוריית הסדר הספונטני. הכלכלה ה"בלתי רשמית" שהוצגה בעבודתו הפופולרית של מילטון פרידמן "החופש לבחור" (1980), היא בעלת ממד הייאקיני קלאסי, בייחוד בתחום מערכת המחירים כפלטפורמה לשידור לתיאום ידע. דבר זה מוסבר על ידי העובדה שפרידמן לימד את ספרו הידוע של האייק "שימוש בידע בחברה" (1945) בסמינרים שלו לתואר שני.

בשנת 1944 הוא נבחר כעמית של האקדמיה הבריטית, והיה חבר באגודת פילדלפיה.

הכלכלן ונשיא אוניברסיטת הרווארד לשעבר, לורנס סאמרס, מסביר את מקומו של האייק בכלכלה המודרנית:

"מהו הדבר החשוב ביותר שניתן ללמוד מקורס בכלכלה היום? מה שניסיתי להבהיר לתלמידים שלי הוא שהיד הנעלמה היא חזקה יותר מאשר היד הנסתרת; דברים יתרחשו במאמצים ספונטניים מאורגנים היטב ללא הכוונות, בקרות ותוכניות. זהו הקונצנזוס בין כלכלנים, זאת מורשתו של האייק.

בשנת 1947 היה האייק המארגן של "אגודת מונט פלרין", קבוצה של ליברלים קלאסיים שביקשו להתנגד למה שראו כסוציאליזם הפושה במגוון תחומים אקדמיים. הוא גם סייע בהקמת "המכון לענייני כלכלה", מכון המחקר בעל אוריינטציית שוק חופשי ששימש השראה לתאצ'ריזם.

להאייק הייתה ידידות קרובה ארוכת שנים עם הפילוסוף קרל פופר, גם הוא מווינה. במכתב להאייק ב-1944 כתב פופר כי "אני חושב שלמדתי יותר ממך מאשר מכל הוגים אחרים, מלבד אולי אלפרד טרסקי". פופר הקדיש את ספרו "השערות והפרכות" להאייק. האייק הקדיש לפופר בחזרה אוסף של מאמרים ומחקרים בפילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה, ובשנת 1982 אמר כי "מאז שיצא ספרו של פופר "לוגיקה של הגילוי המדעי" לראשונה ב-1934, הייתי חסיד שלם של התאוריה המתודולוגית שלו". פופר השתתף גם בפגישת הפתיחה של אגודת מונט פלרין. ידידותם והערצתם ההדדית אינם משנים את העובדה שישנם הבדלים חשובים בין רעיונותיהם והגותם.

למספר הוגים וחוקרים היו ביקורת כלפי הליברליזם של האייק. המשפטן והשופט האמריקאי ארתור מ. דיימונד טוען כי הבעיות של האייק מתעוררות כאשר הוא מנתח טענות ותביעות שהן מעבר לקביעה של המדע הכלכלי.

דיימונד טען כי:

המוח האנושי, לדברי האייק, אינו מוגבל רק ביכולתו לסנתז מגוון רחב של עובדות קונקרטיות, אלא מוגבל גם ביכולתו לספק בסיס דדוקטיבי יציב לאתיקה. כאן מתעורר המתח, שכן הוא רוצה לתת הגנה מוסרית מנומקת על השוק החופשי. הוא ספקן אינטלקטואלי שרוצה להעניק לפילוסופיה פוליטית בסיס אינטלקטואלי בטוח. אין זה מפתיע אפוא שהתוצאות הן מבולבלות וסותרות.

התאורטיקן הפוליטי המלזי צ'אנדראן קוקאץ' טוען כי הגנתו של האייק על הליברליזם אינה מוצלחת משום שהיא נשענת על הנחות סותרות ומנוגדות. לדבריו, הדילמה הבלתי פתורה של הפילוסופיה הפוליטית של האייק היא כיצד לגונן באופן שיטתי על הליברליזם אם אנו מדגישים את יכולת ההגיון המוגבלת שלנו.

הפילוסוף הפוליטי הבריטי נורמן פ. בארי מציין כי "הרציונליזם הביקורתי" בכתביו של האייק נראה כתואם ל"סוג מסוים של פטליזם, שעלינו לחכות שהאבולוציה תוכיח את אמיתותו."

מילטון פרידמן טען שקיים פרדוקס בדעותיו של האייק. הוא התייחס להגנתו הנמרצת של האייק שהתפתחותה של "היד הנעלמה" יצרה מוסדות כלכליים טובים יותר ממה שניתן היה ליצור על ידי תכנון רציונלי. פרידמן ציין באירוניות כי האייק הציע להחליף את המערכת המוניטרית שנוצרה כך במבנה מכוון שהוא עצמו עיצב.

על מילטון פרידמן עצמו האייק השפיע רבות ותרם הרבה להתפתחותו האינטלקטואלית. פרידמן כתב כי:

ההתעניינות שלי בפוליטיקה הציבורית ובפילוסופיה הפוליטית הייתה אקראית למדי לפני שהצטרפתי לפקולטה של אוניברסיטת שיקגו. שיחות בלתי פורמליות עם עמיתים וחברים עוררו עניין רב יותר, אשר חוזקו על ידי ספרו העוצמתי של האייק "הדרך אל השעבוד", ועל ידי נוכחותי בפגישה הראשונה של אגודת מונט פלרין ב-1947, וכן בשיחות עם האייק לאחר שהצטרף לסגל האוניברסיטה בשנת 1950. בנוסף, האייק משך קבוצה יוצאת דופן של תלמידים שהוקדשו לאידאולוגיה ליברלית. הם הקימו כתב עת בשם "The New Individualist Review", שהיה כתב העת הפובליציסטי הבולט במשך כמה שנים. אני שימשתי כיועץ לכתב העת ופרסמתי מספר מאמרים בו.

מבחינה אינטלקטואלית ואקדמית השפעתו הייתה מרחיקת לכת על כלכלה, פוליטיקה, פילוסופיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה. לדוגמה, הדיון בספרו "הדרך לשעבוד" על האמת, השקר והשימוש בשפה השפיעו על כמה מתנגדי הפוסט-מודרניזם המאוחרים.

לראיית העולם שפיתח ולשני ספריו, "הדרך לשעבוד" ו"חוקת החירות" היו השפעה גדולה על מנהיגים דמוקרטיים שמרנים במערב, ביניהם וינסטון צ'רצ'יל (שמפלגתו השמרנית מימנה את הוצאת כתביו בתקופת הצנע שאחרי מלחמת העולם), מרגרט תאצ'ר, רונלד רייגן ואף ג'ורג' וו. בוש. רבים מהיועצים של מנהיגים אלו היו מקורבים אליו או למדו תחתיו.

ספריו שתורגמו לעברית

• הדרך לשעבוד, תרגום - אהרן אמיר, הוצאת שלם, 1998
• חוקת החירות, תרגום - אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2013
• יומרה קטלנית, תרגום - אורי רדלר, יאיר לוינשטיין וצבי חזנוב, סלע מאיר, 2020

לקריאה נוספת

• הדרך לשעבוד

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרידריך האייק בוויקישיתוף

• פרידריך האייק, ברשת החברתית Goodreads
• פרידריך האייק, באתר פרס נובל (באנגלית)
• פרידריך האייק, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• פרידריך האייק, באתר גוגל סקולר
• "האייק והאינטלקטואלים" מתוך 'קיוונים' לרגל הוצאתו המחודשת של הספר
• הקדמת העורך וקטע מתוך "הדרך לשעבוד"
• הקדמת העורך וקטע מתוך "חוקת החירות"
• אבי קליין, ‏טעויותיו של פרידריך פון האייק ויחסו לדמוקרטיה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 בינואר 2018
• עומר גריג, צניעות, חירות והדרך לשעבוד: מורשתו של פרידריך האייק, באתר מידה
• אירווינג קריסטול, פרידריך האייק ו’חוקת החירות’, באתר מידה
• יובל מלחי, פרק 207: אני שונא דמוקרטיה – 'לא סופי', באתר "קטעים בהיסטוריה", 30 ביולי 2017
• פרידריך האייק, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פרידריך האייק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• נאומו של פרידריך האייק על קבלת פרס נובל לכלכלה לשנת 1974, באתר ויקיטקסט
• פרידריך אוגוסט היק (1899-1992), דף שער בספרייה הלאומית