הזכות לפרטיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פרטיות)
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עריכה
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הזכות לפרטיות היא זכותו של אדם למרחב פרטי פיזי או וירטואלי הנתון לשליטתו, מתוך ההכרה כי ישנם תחומים בחיי אדם שאינם אמורים להיות ברשות הרבים ללא הסכמתו המפורשת. הזכות לפרטיות היא חלק מזכויות האדם הטבעיות, להן זכאי כל אדם באשר הוא, משום שכל אדם זקוק לפרטיות על מנת לפתח ולממש את האוטונומיה שלו כפרט. הפרטיות מאפשרת לאדם לחיות את חייו ולשלוט על מידת החשיפה, ההתערבות או החדירה לחייו בהתאם לרצונו.

מקובל לראות בזכות זו אחת משתי נגזרות של הזכות לכבוד (נגזרת נוספת היא הזכות לשם טוב - לשון הרע) אך יש הרואים בה זכות עצמאית. כך או כך, מדובר בזכות יסוד, המוגנת באמנות ובהסכמים בין-לאומיים, כמו גם בחקיקה בישראל ובעולם. מרבית החוקים בעולם מגבילים את הפרטיות כאשר היא מתנגשת בזכויות ובאינטרסים ציבוריים אחרים, למשל: חופש הביטוי, חופש המידע, זכות הציבור לדעת, ביטחון ציבורי ואף מיסוי (תחום המחייב לרוב גילוי של מידע על הכנסות או רווחים אישיים).

לעיתים אנשים בוחרים לוותר על פרטיותם, לטובת הטבה פוטנציאלית שעשויה לצמוח מכך (כמו הגנה, פרסום או כסף).

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטיות היא יכולתו של אדם או קבוצה לבודד את עצמם או מידע לגביהם. הגבולות והתוכן של מה שנחשב לפרטי משתנים ממדינה למדינה ובין אנשים, אך ישנם מספר תחומים שמקובל לראותם כפרטיים. פרטיות קשורה לעיתים לאנונימיות, כלומר הרצון להישאר לא מזוהה במרחב הציבורי.

הזכות המשפטית לפרטיות נזכרה לראשונה במאמרם של עורכי הדין סמואל וורן ולואיס ברנדייס "The Right to Privacy". לימים היה ברנדייס לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. בשנת 1890 פרסמו השניים את המאמר שנתן לזכות לפרטיות במשפט האמריקני את השם "הזכות להיעזב במנוחה".[1]

יש להבחין בין פרטיות כזכות משפטית (ראו בהמשך: הזכות לפרטיות בישראל) לבין היותה נורמה חברתית. עם זאת, בין הזכות המשפטית לפרטיות לבין הנורמה החברתית של מושג הפרטיות קיימים קשרי גומלין מורכבים. לעיתים החברה משפיעה על המשפט כך שנורמה חברתית קיימת נהפכת לכלל משפטי חדש של הגנה על הפרטיות ולעיתים להפך (הכלל משפטי משנה נורמה קיימת), לעיתים הכלל המשפטי והנורמה החברתית מתקיימים זה לצד זה ולעיתים הם מתחרים זה בזה.[2]

הסוציולוג אלן וסטין (אנ') הדגיש את ההיבט החברתי שבפרטיות וטען שהפרטיות היא צורך אנושי. וסטין הגדיר פרטיות כך: "the claims of individuals, groups, or institutions to determine for themselves, how and to what extent information about them is communicated to others".[3]

המשפטן האמריקני דניאל סולוב (אנ') מציע טקסונומיה של קטגוריות של מצבי פגיעה בפרטיות במטרה להסיט את הדיון התאורטי והמשפטי בהגדרת מושג ה-"פרטיות" אל עבר ציון הפעילויות שמציבות איום על הפרטיות:[4]

  1. איסוף מידע: (1) מעקב, (2) חקירה
  2. עיבוד מידע: (3) צבירת מידע, (4) זיהוי על בסיס מידע, (5) אבטחת מידע, (6) שימושים אחרים במידע, (7) היעדר שקיפות כלפי מושא המידע
  3. הפצת מידע: (8) הפרת אמון, (9) גילוי מידע, (10), חשיפה, (11) הגברת תפוצה של מידע, (12) סחיטה, (13) נטילת זהות, (14) עיוות מידע
  4. חדירה: (15) פלישה, (16) התערבות בהחלטות

הפילוסופית הלן ניסנבאום מציעה גישה של "פרטיות הקשרית" לפיה הזכות לפרטיות היא הזכות לזרימה ראויה של מידע אישי. כלומר, הפרה של פרטיות לא מתרחשת כאשר נאסף מידע רב מדי על אודות הפרט, אלא כאשר חל שינוי בתהליך העברת המידע - בין אם בצד השולח ובין אם בצד המקבל. לדוגמה, עצם העובדה שהבנק מחזיק פרטים פיננסיים רבים על לקוחותיו אינה מהווה פגיעה או סכנה לפגיעה בפרטיות, כך גם לגבי מרפאה השומרת מידע רפואי אודות המטופלים במרפאה. אולם אם פרטים פיננסיים מהבנק יועברו למרפאה ולהפך, אזי תתרחש פגיעה בפרטיות. השינוי שחל בזרימת המידע הפר את התנאים שהתירו את החזקת המידע והוא שמהווה את הפגיעה בפרטיות.[5]

על פי המשפטנית רות גביזון הפרטיות היא מניעת גישה לא רצויה לאדם, ומורכבת משלושה תחומים:[6]

  1. חדירה למרחב פיזי
  2. פרסום מידע פרטי אודות האדם
  3. אנונימיות, כלומר זכותו של אדם, בנסיבות רגילות, שלא יסירו מעליו את מסכת האנונימיות העוטפת אותו בחיי היום יום.

סוגים של פרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להבחין בין פרטיות פיזית ופרטיות במידע:

  • פרטיות פיזית: ככל סוגי הפרטיות, גם פרטיות זו תלוית תרבות ואדם. לרוב האנשים במרבית התרבויות כיום יש תחושה חזקה של רצון לפרטיות ביחס לחשיפה של גופם לזולת. רוב בני האדם יעשו מאמצים גדולים על מנת לא להיראות בעירום, בעיקר באמצעות לבישת בגדים או באמצעות יצירת קירות ומחיצות (למשל בין תאי הלבשה במלתחות). גם פעולות גופניות מסוימות כמו עשיית צרכים או יחסי מין נחשבים בתרבויות רבות לכאלה שדורשים מרחב אישי פרטי. פרטיות אישית מתייחסת לרוב לפרטיות פיזית ויכולה להיות מוגדרת כמניעת חדירה למרחב האישי והפיזי של הפרט. היא כוללת בין היתר את צנעת הגוף ומניעת כניסה לא-מורשית לרשות היחיד.
  • פרטיות במידע: פרטיות במידע או בנתונים על אדם. בקבוצה זו אין אחידות ביחס המשפטי בעולם. באיחוד האירופי ובמדינות המושפעות ממנו, אמת המידה להגדרת מידע אישי הראוי להגנה היא היותו מזהה את האדם בו מדובר. בארצות הברית, לעומת זאת, אמת המידה שונה, ומידע אישי מוגן רק ברשימה מוגדרת של מצבים, למשל מידע פיננסי, מידע רפואי, או מידע גנטי. סוגי מידע שאינם מוסדרים במפורש בחקיקה האמריקנית אינם זוכים להגנה ביחסים שבין אדם לחברו או בין צרכן לתאגיד. במישור החוקתי, ביחסים שבין אדם למדינה, יש הגנה חוקתית, בעיקר בקשר לפעילות של אכיפת חוק (חיפוש ותפיסה). שאלות הנוגעות לפרטיות במידע מועצמות בעידן המידע משום קלות האיסוף וההפצה של נתונים ומידע על הפרט וסוגיות חדשות מתעוררות לאור השימוש באינטרנט. חלוצה בתחום הפרטיות הדיגיטלית היא חברת Apple אשר ידועה בנוקשותה היוצאת דופן בשמירה על פרטיות המשתמש כעיקרון בסיסי בניגוד לחברות טכנולוגיית מידע שונות, וגם ידועה בניסיונותיה לקדם ולהפיץ את חשיבות הפרטיות הדיגיטלית מבחינה חוקית וציבורית

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות כנגד הזכות לפרטיות או החשיבות המוענקת לה:

  • ביקורת מצד השוק: הטענה היא כי הזכות לפרטיות מגבילה זרימה של מידע, ולכן מפריעה לתפקוד השוק החופשי. הדובר המובהק ביותר של עמדה זו הוא השופט האמריקאי ריצ'רד פוזנר.[7] ביקורת על ביקורת זו היא כפולה: ראשית, לפרטיות יש ערך שחורג מהגבלת זרימה של מידע וספק עד כמה הניתוח הכלכלי מביא את הערך המוסף הזה בחשבון או יכול לכמת אותו. שנית, אין לחשוב על הפרטיות במושגים בינאריים (יש או אין פרטיות), כפי שעולה מטענות תומכי השוק החופשי, אלא כרצף שמגביל את זרימת המידע במידות שונות.[8]
  • ביקורת מצד הפמיניזם: ביקורת זו מביעה חשש מהחייאת הגבול שבין הפרטי לציבורי. החשש הוא שמתחת למסווה הפרטיות, ובגללו, מתרחשים דברים איומים, כגון אלימות ואונס, הרחק מידה של המדינה, אשר נמנעת מלהתערב בספירה הפרטית.[9]
  • ביקורת מצד העמדה הקהילתנית: הטענה היא שהפרטיות מפריעה לתפקודה התקין של הקהילה, ומדגישה את הפרט האטומיסטי יתר על המידה.[10]
  • השפעות חלוקתיות: הטענה היא כי העשירים, החזקים והמתוחכמים נהנים מהזכות לפרטיות הרבה יותר מעניים, החלשים והמתוחכמים-פחות, ולפעמים על חשבונם של החלשים, ובכך הזכות לפרטיות מצטרפת להחלשתו של מי שחלש ממילא. זו ביקורת נאו-מרקסיסטית שמאתרת את יחסי הכוח בחברה ואת "השתלבותה" של הזכות לפרטיות במערך הכוחות.[11]
  • אינטרסים של המדינה והציבור: הביקורת מצד השלטון שמייצג את האינטרסים הציבוריים מכוונת כלפי עוצמת הזכות, בעיקר כאשר היא מתנגשת עם אינטרסים ציבוריים אחרים. הטענה היא כי כאשר הגנה על הפרטיות ניצבת אל מול שיקולי ביטחון, שמירה על הסדר הציבורי ויעילות שלטונית, השיקולים האחרונים חשובים יותר. במאבק בין האינטרסים הנ"ל הפרטיות מוצגת כמותרות וכמטרד שמגביל את פעולות המדינה.[12]
  • חופש הביטוי, שקיפות ופומביות: הזכות לפרטיות עשויה להתנגש עם זכויות יסוד אחרות. לדוגמה, במקרה של הזכות לחופש ביטוי והזכות לחופש המידע - פרסום מידע על אדם בתקשורת עשויה להיות בעלת ערך חדשותי, אבל פוגעת בפרטיותו. בשל קונפליקט זה כלי תקשורת מבקרים את הזכות לפרטיות משום שהיא נתפסת בעיניהם כמגבלה על חופש העיתונות. הקונפליקט בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי השפיע רבות על התפתחותה של הזכות לפרטיות. מצד אחד הוצגה סלידה מחשיפה תקשורתית של נושאים אינטימיים של אנשי ציבור – ומצד שני הוצגה הכרה בכך שהעיתונות איננה יכולה למלא את ייעודה במימוש זכות הציבור לדעת מבלי לפגוע בפרטיות אדם. התנגשות אחרת היא בין עקרון פומביות ההליך המשפטי לבין הזכות לפרטיות. כאשר דיון מתקיים בדלתיים סגורות או ללא פרסום פרטים מזהים - נשמרת הפרטיות של הצדדים להליך המשפטי (פלילי או אזרחי), אבל נפגע עקרון הפומביות, ולהפך.
  • "אין לי מה להסתיר": לפי טיעון פופולרי זה מי שזקוק לפרטיות הוא רק מי שמבקש להסתיר מידע שלילי שחשיפתו תזיק לו (כגון עבריינים). אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק לא צריכים להגן על פרטיותם משום שפגיעה בה לא יכולה להזיק להם.[13] אולם טענה זו נשמעת לרוב על ידי מי שנמצא בזרם המרכזי בחברה (המיינסטרים), הקובע את הנורמה ומשפיע בכך על גבולות החוק. טענה זו מתעלמת מכך שגם כאשר ברצוננו להסתיר דבר מה, אין משמעות הדבר שהמעשה אסור או פסול. לדוגמה, אין דבר פסול בעירום, ובכל זאת רוב האנשים לא היו מעוניינים להיחשף בעירום.[14] יתר על כן, לפי ברוס שנייר (אנ')[15] פרטיות היא מושג רחב יותר מסודיות והסתרה - היא זכות אנושית אינהרנטית ונדרשת לצורך שמירה על כבוד האדם.[16] גם מיכאל בירנהק מציין כי הפרטיות לא מגנה רק על מידע סודי אלא מהווה את החירות שלא להיות נעקב. המעקב מגביל את החופש שלנו לנסות, לטעות ולתהות לגבי מי שאנחנו ויוצר קונפורמיזם בהתנהגות ובהחלטות.[17] קשה לאדם לפתח דעות, אם הוא חשוף כל העת ונתון למעקב ולביקורת.

היחס בין הזכות לפרטיות לבין זכויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה להעדפת הזכות לפרטיות ניתן למצוא ביחס לעיקרון פומביות הדיון אשר מזה שנים רבות הושרש גם בפסיקה כעקרון חוקתי על חוקי, זאת בהסתמך על סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. לאחר כינון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קבע בית המשפט העליון, כי עקרון הפומביות, חרף חשיבותו, נסוג מפני הזכות לפרטיות: "אין לראות בפומביות הדיון עיקרון מוחלט. זהו עיקרון יחסי. עליו לסגת לעיתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. אחד מאותם זכויות ואינטרסים הוא הפרטיות. אף זכות זו היא בעלת מעמד חוקתי-על-חוקי (סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)".[18]

במקרה אחר איזן בית המשפט בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס הציבורי בהעמדה לדין של חשודים בעבירות פליליות: "ביזוי וביוש אלה מותרים הם רק כאשר נועדו לתכלית ראויה, משמדובר בחשד של עבירה פלילית, שיש למונעה או לגלותה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש: הכול לפי נסיבות כל מקרה ומקרה - כגון מטרת עריכתו של החיפוש, טיבה של העבירה בה הוא נחשד, קיומה של שעת חירום, ההצדקה לעריכתו של החיפוש, אופן עריכתו, מקום עריכתו וכיוצא באלה."[19]

במקרה קיצוני, אף נערך איזון מעניין בין הזכות לפרטיות לבין הזכות לחיים: "מכאן, שגם לחולה במחלה העלולה לסכן נפשות - ואוסיף משל עצמי; על אחת כמה וכמה לחולה שכזה - שרירה, קיימת ועומדת זכות בסיסית לחיות חייו בכבוד, לבוא במגע עם אחרים ולקיים יחסי-מין כאוות נפשו, ובלבד שהדבר אינו אסור בחוק. אין זאת אומרת שזכותו המכובדת של זה גוברת על זכותם הבסיסית של אלה הבאים עמו במגע להוסיף לחיות ולהתקיים, להיות מעודכנים מפני מחלתו הקשה שבהתפשטותה עלולה ממש לאוכלם עד נפש".[20] ניתן לראות שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בתי המשפט נדרשו לפרשנות שיפוטית רחבה יותר באשר לחקיקה הקיימת של הכנסת (למשל חוק הגנת הפרטיות). כמו כן, הם נדרשו לתת לזכות לפרטיות משקל רב יותר ולהתחשב בה יתר על המידה כאשר התנגשה עם זכויות אחרות .

הזכות לפרטיות במשפט הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לפרטיות קבועה בסעיף 12, בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם 1948, ״לא יהא אדם נתון להתערבות שרירותית בחייו הפרטיים, במשפחתו, במעונו, בחליפת מכתבים שלו ולא לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב, כל אדם זכאי להגנת החוק בפני התערבות או פגיעה באלה״. כמו כן, הזכות לפרטיות מפורטת בסעיף 17 באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות 1966, וכתובה באופן זהה להצהרה הבינלאומית משנת 1948.

הזכות לפרטיות במשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לפרטיות כזכות חוקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט הישראלי מכיר בהגנה על הזכות לפרטיות, שזכתה למעמד של זכות יסוד המנויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן בחוק הגנת הפרטיות. חוקים שונים מוסיפים הגנות נוספות בהקשרים מסוימים, בעוד שחוקים אחרים, בעיקר בקשר לפעילות של אכיפת חוק ופעולות שלטוניות, מצמצמים או מסייגים את ההגנה על הזכות לפרטיות, לשם הגנה על אינטרסים ציבוריים שונים.

בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עוגנה חוקתית זכותו של האזרח בישראל לפרטיות כפי שמופיע בסעיף 7 לחוק:

א. כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
ב. אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
ג. אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
ד. אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

ביטוי למעמד החוקתי של הזכות ניתן למצוא בפס"ד גנימאת: "הזכות לפרטיות היא בישראל זכות יסוד. כיום היא מעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פגיעה בפרטיות על ידי רשויות שלטוניות מותרת רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסכמה מפורשת בו. הוראת סעיף 11 לחוק היסוד, המטילה על רשויות המדינה את החובה לכבד את הזכויות המעוגנות בו, אף מחייבת את בית המשפט לתת פירוש דווקני לחוקים הפוגעים בפרטיות, לרבות לחוקים שתוקפם נשמר מכוח סעיף 10 לחוק היסוד".[21] התייחסות נוספת למעמדה החשוב של הזכות לפרטיות ניתן למצוא בדבריו של השופט ברק בבג"ץ דיין:"כל אדם בישראל 'זכאי לפרטיות' (סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). היקפה של זכות זו אינו נקי מספקות. רבות נכתב עליה. עתה, משניתן לה בסיס חוקתי חקוק, יש לפרשה מתוך 'מבט רחב כי עניין לנו בהוראה הקובעת אורחות חיים. עניין לנו בניסיון אנושי החייב להתאים את עצמו למציאות חיים משתנה. על כן יש לפרש הוראה חוקתית' מתוך תפיסה רחבה, ולא באופן טכני'".[22]

הזכות לפרטיות בחקיקה הרגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הגנת הפרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981 נחקק חוק הגנת הפרטיות, בעקבות המלצותיה של הוועדה להגנה מפני פגיעה בצנעת הפרט, בראשות נשיא בית המשפט העליון, יצחק כהן. מאז נערכו תיקונים קלים ברשימה שלהלן. סעיף 2 לחוק מגדיר סדרה של מעשים המהווים "פגיעה בפרטיות", כדלקמן:

1. בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת.
2. האזנה האסורה על פי חוק.
3. צילום אדם כשהוא ברשות היחיד.
4. פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו.
4א. פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות; לעניין זה, "נפגע" – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין.
5. העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו. עניין זה, "כתב" – לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001.
6. שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח [כך לשון החוק. הכוונה היא לרווח].
7. הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם.
8. הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע.
9. שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה.
10. פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך של פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7), (9).
11. פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

רשימת המעשים האלה הופיעה בחוק משנת 1981, כאשר בשנת 2005 נוספה לסעיף 2(11) ההתייחסות לעברו המיני של אדם; בשנת 2005 תוקן סעיף 2(5) כך שיובהר שהוא חל גם על מסר אלקטרוני; ובשנת 2011 נוסף סעיף 4א, לעניין פרסום צילום של נפגע. בשנת 2011 נוסף סעיף 2א, שקובע כי פרסום תצלום של גופת אדם, באופן שניתן לזהות את האדם, גם היא פגיעה בפרטיות, אלא אם מתקיימים חריגים הקבועים בחוק.

פעולה שנעשית בהסכמתו של האדם אינה פגיעה בפרטיות (סעיף 1 לחוק). הסכמה מוגדרת בחוק כ"הסכמה מדעת, במפורש או מכללא" (סעיף 3).

פגיעה בפרטיות היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית. החוק קובע פיצוי ועונש מרבי של חמש שנים בגין פגיעה בפרטיות. פגיעה בפרטיות עשויה להיות מותרת, לפי סעיף ההגנות שבחוק (סעיף 18), אם הפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי המצדיק אותו או הייתה קיימת חובה מקצועית לפרסמו.

חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע כי האזנת סתר שלא על פי היתר כדין היא עבירה פלילית (סעיף 2). החוק מאפשר קבלת היתר להאזנת סתר מבוקרת בנסיבות של ביטחון המדינה (סעיפים 4 ו-5), ולמניעת עבירות ולגילוי עבריינים (סעיפים 6 ו-7). על חוק זה נאמר: "האינטרס הברור המוגן בחוק זה הוא צנעת הפרטיות של האדם. הגנה של ממש על זכותו החוקתית לפרטיות" חוק זה בא להסדיר את ההתנגשות בין הזכות לפרטיות וזכות האדם לביטחון.

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו-1996[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מסדיר את סוגיית החיפוש בגופו ועל גופו של חשוד, ומבדיל בין חיפוש חיצוני לפנימי. חוק זה כחלק מחוק -מעצר וחיפוש, חוקק בעקבות פסיקתו של בית המשפט העליון ובעקבות קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מסדיר את זכויות החולה ובין השאר קובע את זכותו לפרטיות בכל שלבי הטיפול (סעיף 10) ואת שמירת המידע הנוגע לטיפול בו (סעיף 19).

חוק מידע גנטי, התשס"א-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מסדיר עריכת בדיקות גנטיות ומתן ייעוץ גנטי, ובין השאר קובע הוראות בדבר הגנת הנבדק לפרטיות לגבי המידע הגנטי המזוהה, העברת המידע הגנטי לאחר בניגוד לרצון הנבדק (סעיפים 19 ו-20 לחוק), והוראות מיוחדות לעניין השימוש במידע גנטי על ידי רשויות הביטחון (פרק ז' לחוק). כמו כן מסדיר החוק את התנאים לעריכת בדיקה גנטית לקביעת ממצאים בדבר קשרי משפחה של אדם ("בדיקה גנטית לקשרי משפחה").

חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק חופש המידע קובע כי רשות ציבורית לא תמסור "מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ... אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין". וכן "אכן, ניתן לראות בחופש המידע, מזה, והזכות לפרטיות, מזה שתי זכויות שוות-מעמד, אשר האיזון ביניהן צריך להתבטא במתן מרחב מחיה של זכות אחת לרעותה. כשם שהוכרו חופש ההפגנה והזכות לפרטיות כזכויות שוות - מעמד, שנוסחת האיזון ביניהן תיקבע גם בהתאם לנסיבות העניין בכללן, כך ראויה להיות הגישה העקרונית בעת דו-קרב בין חופש המידע לבין הזכות לפרטיות".

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 70 לחוק על פרסום מידע מדיון שהתנהל בדלתיים סגורות ומאפשר לבית המשפט למנוע פרסומים על נאשמים. בין היתר, נקבע בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט כי בית המשפט רשאי להורות על איסור פרסום בנסיבות מסוימות עקב חשש מפגיעה בפרטיות: "בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על ביטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם".

חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיקון מספר 10, מיום 8 בינואר 2014[23]) - סעיף 3(א)(5א) לחוק אוסר על פרסום תצלומים, סרטים או הקלטות בעלי אופי מיני, שלא בהסכמת המצולמים. תיקון זה מכונה "חוק הסרטונים", ונועד להתמודד עם תופעה של "נקמה פורנוגרפית".

פסלות ראיות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע כלל פסילה יחסי, לפיו ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות לא יוכלו לשמש כראיות במשפט פלילי או אזרחי. עם זאת, נקבע עוד כי לבית המשפט שיקול דעת אם לקבל את הראיות על אף הפגיעה בפרטיות.

סעיף 28יב לחוק מידע גנטי קובע כי תוצאות בדיקה גנטית לקשרי משפחה, שנערכה בלא צו או בניגוד להוראות החוק, לא יובאו לפני ערכאה שיפוטית ולא יהיו קבילות כראיה.

פסקי דין מרכזיים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"נ 9/83 ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד מב(3) 837.
  • רמי מור נ' ידיעות אינטרנט[24]: במסגרתו התוו לראשונה אמות המידה לחשיפת זהותם של משתמשים אנונימיים בתביעות לשון הרע.
  • בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נגד פרופ' אבי עוז[25]: בג"ץ הורה לאוניברסיטה לחשוף פרוטוקולים של עדויות בוועדת בדיקה, אשר הוקמה בקשר לחוג לתיאטרון שהמשיב עמד בראשו באותה עת. זאת, מפאת חשיבות הדבר למשיבים (שפוטרו או הועברו מתפקידם בעקבות הוועדה). עם זאת, נקבע כי הפרוטוקולים יועברו למשיבים ללא שמות העדים ותוך מחיקת פרטים מזהים אודותיהם.
  • ביום 8 בפברואר 2011 ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין תקדימי לעניין פרטיות דואר אלקטרוני במקום העבודה, בפרשת איסקוב נגד הממונה על חוק עבודת נשים.[26]

הזכות לפרטיות במשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכותו של האדם לפרטיות מופיעה במשפט העברי במגוון הקשרים ותחומים.

סוגיות במשפט העברי:

  • במסכת בבא בתרא דנה המשנה (פרק ג,ז) על איסור פתיחת או הרחבת חלון בבית כשמיקום החלון בבית, מקביל לחלון הנמצא בבית שכן. כשנשאל בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד א') מה המקור לדין זה, עונה רבי יוחנן, שהמקור מהפסוק 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו'. מה ראה בלעם בישראל ? ועונה- ראה שאין פתחי אוהליהן מכוונין זה לזה (מפאת הצניעות). אמר (בלעם): ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה. באותו מקום מכנה הגמרא את הנזק בפתיחת החלון "היזק ראיה"
  • כניסה לבית ללא רשות - "מכאן לא יכנס אדם לבית חברו אלא אם יאמר לו: 'הכנס'; קל וחומר ממשה" (מדרש לקח טוב, המכונה פסיקתא זוטרתא, לויקרא, א, א)
  • כניסת נושה לבית חייב- "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים, כ"ד, י'–י"א)
  • לשון הרע- "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (משלי, י"א, י"ג).
  • חרם דרבנו גרשום לעניין חיטוט במסמכים פרטיים ,(שו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד סימן אלף סעיף כב) מובא: "חרם שלא לראות בכתב חברו ששולח לחברו בלא ידיעתו...". חיים פלאג'י הרחיב בשו"ת חקקי לב, חלק יורה דעה, סימן מ"ט כי הפותח וקורא מכתב של חברו ללא ידיעתו הוא כגונב את "מצפוני ומסתרי לבו" ובכך עובר על האיסור של גונב דעת הבריות, ישראל יעקב חגיז כתב בשו"ת "הלכות קטנות", חלק א' סימן רע"ו: "אסור לפתוח איגרת חבירו משום שיש איסור לבקש ולחפש מסתרותיו של חבירו ומה ההבדל בין 'לא תלך רכיל" לאחרים, או לעצמו", כלומר האיסור הוא גם מחשש הליכת רכיל
  • חיפוש בבגדי אדם- חיפוש לבדוק שלא גנב (תוספתא שקלים ב, ב),ישנה מחלוקת בין ר' עקיבא הסובר שאין מבזין אדם בחיפוש, שעריכת חיפוש על גופו של אדם, אינה ישרה בעיני בני אדם. לעומתו סובר ר' ישמעאל שיש לערוך חיפוש כדי לוודא, שלא מעל אותו אדם ונפסק כרבי עקיבא, שאין לערוך חיפוש (רמב"ם, הלכות שקלים, ב, י)

יסודות אלו של המשפט העברי הביאו גם לחקיקת חוק הגנת הפרטיות[27], כפי שנכתב במבוא להצעת החוק: "במקורות המשפט העברי הוכרה הפרטיות כראויה להגנה כבר בתקופה קדומה... הגנה זו באה לידי ביטוי בשמירה מפני דברים שנאמרו בנסיבות של אמון, בהגנה מפני קריאת איגרות של הזולת ובשמירה על צנעת חייו של הפרט. אין לפגוע בפרטיותו של האדם בכניסה לרשותו, ואף לא בצפייה מרשותו של הפוגע אל רשותו של הנפגע. מצד אחר, רשותו של אדם לא תשמש לו "עיר מקלט" כשהוא מנצל אותה לרעה, לסיכול השלטת החוק והמשפט"[28].

הזכות לפרטיות במשפט מדינתי זר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לפרטיות במשפט האמריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנת הפרטיות בארצות הברית שונה מאוד מזו שבישראל. ההגנה שם מתמקדת במישור החוקתי, כלומר ביחסים שבין המדינה לאזרח. פסק הדין המרכזי והמנחה בארצות הברית הוא פס"ד Katz, שהגדיר פרטיות כציפייה סבירה לפרטיות. פסק הדין מורה שיש לבחון האם לאדם הספציפי יש ציפייה לפרטיות, והאם ציפייה זו סבירה. כך, למשל, בתוך ביתו יש לאדם ציפייה סבירה לפרטיות. לעומת זאת, במישור הפרטי, שבין אדם לאדם אחר, או בין תאגיד לאדם, כמעט שאין הגנה על הזכות לפרטיות. לכן, איסוף מידע על ידי תאגיד על אזרחים איננו בכלל עניין של פרטיות שם.

פסקי דין מרכזיים בארצות הברית

הזכות לפרטיות באיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיחוד האירופי, לעומת זאת, יש הגנה חזקה מאוד על הפרטיות, גם ביחסי האזרח מול המדינה וגם ביחסיו של הפרט עם תאגידים ואנשים פרטיים אחרים. דירקטיבה משנת 1995 קובעת משטר מפורט של איסוף מידע אישי, עיבודו, העברתו אל מחוץ לאיחוד האירופי ועוד. בחודש מאי 2018 נכנסה לתוקף הסדרה חדשה בנוגע לשמירה על הפרטיות של אזרחי האיחוד האירופי, הנקראת "רגולציה של ההגנה על מידע אישי" (GDPR)[29]. בינואר 2019, הרגולטור בצרפת הטיל קנס בסך 50 מיליון יורו על ענקית האינטרנט, גוגל. בין השאר נקבע, כי החברה לא קיבלה את אישור המשתמשים לשימוש במידע הפרטי שלהם ולא סיפקה להם מידע אודות כך. הקנס הוטל בגין הפרות של רגולציית GDPR. מדובר ביישום הראשון של התקנות במסגרת אירופית כלשהי כנגד חברת טכנולוגיה.

הזכות לפרטיות במדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצרפת והודו הזכות לפרטיות אינה מעוגנת. בספרד, גרמניה, דנמרק, הולנד, פולין וקנדה מופיעה הזכות לפרטיות בחוקה. בסעיפים מסוימים בחוקות של הולנד ודרום אפריקה, מופיעה הזכות בניסוח שלילי, כלומר מוגדר מהי פגיעה בפרטיות.

פרטיות בעידן המידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכנולוגיות מידע ותקשורת (ICT) מאיימות על הפרטיות מכיוון שהיא מאפשרת נגישות למאגרי מידע גדולים והפצה של מידע בקלות בכל העולם.[30] בשנים האחרונים עובר המידע הציבורי תהליכים של דיגיטציה מהירה. מעבר המידע ממחסנים נעולים למחשוב ענן איפשר גישה נוחה, ומהירה למידע למספר גדול של משתמשים, אולם בו זמנית יוצר איומים חדשים על הפרטיות.[31]

איומים על הזכות לפרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לסווג את האיומים על הזכות לפרטיות לשלושה סוגים:

איומים שגרמה התפתחויות טכנולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן המודרני, הטכנולוגיה יצרה איומים חדשים בנוגע לפרטיות. הטכנולוגיה איננה מתפתחת מעצמה, אלא יש אנשים שמפתחים אותה, וטכנולוגיה שמטרתה היא אחת עשויה להיות מנוצלת עבור "מעקב ושליטה". כך למשל, המצלמה פותחה על מנת ליצור תמונה, אולם כיום מחירה הנמוך, איכותה הגבוהה וגודלה הקטן, מאפשרים להשתמש בה לצורך תיעוד קבוע של מרחבים ציבוריים, צילומי פפראצי באמצעות זום, צילום במצלמה נסתרת ועוד, שעלולים לפגוע בפרטיות המצולמים.

איומים מצד המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהאיומים על הפרטיות מגיעים מכיוון המדינה. המדינה יכולה לפגוע בפרטיות באמצעות כפיית הזדהות (למשל, נשיאת תעודת זהות), חיפושים פיזיים בביתו של האזרח או על גופו, אגירת מידע על האזרח ושימוש בו (למשל, דרך רישום אוכלוסין, רשות ההגירה או לשכת התעסוקה) וכדומה. האיום הפוטנציאלי מצד המדינה על פרטיות האזרח חריף יותר מאשר האיום מצד השוק מפני שהאזרח לא יכול להפסיק לצרוך את ה"שירות" (דהיינו, האזרחות) בקלות. בהינתן התנגדות לאיום כלשהו על הפרטיות, האפשרויות העומדות בפני האזרח הן להסכים, למחות על האיום או להגר למדינה אחרת.[32] יתר על כן, הטיעון הביטחוני שנשמע לעיתים קרובות בדיון על סוגיות של פגיעה בפרטיות מהווה טיעון משמעותי שקשה להתמודד עמו מפני שהמידע בנושא מסווג.

בשנים האחרונות חל גידול במספר מאגרי המידע שמדינות, רשויות ציבוריות וגופים פרטיים מקימים. מאגרים שהוקמו למטרה אחת משמשים גם למטרות אחרות, תופעה שמכונה "function creep", כלומר זחילה פונקציונלית, או בשפה הישראלית "כיבוש זוחל" או "שיטת הסלאמי". נראה שהמערכות גילו את התועלת שיש במאגרי מידע ואלה נתפסים כבסיס הכרחי לניהול יעיל של מערכת שלטונית או עסקית.[33] "קדחת מאגרי המידע" מבוססת על ההנחה כי צבירת מידע (ויותר מידע, ויותר מדויק) תאפשר שליטה טובה יותר של המדינה במערכותיה ובתפקודה, בין היתר כדי שהמדינה תמלא את חובתה כלפי אזרחיה לשמור על ביטחונם ועל הסדר הציבורי. בצד האינטרסים הביטחוניים, יעילות היא מנוע מרכזי של קדחת מאגרי המידע. מידע מאפשר למדינה ולרשויות שונות לקבל החלטות בלי לבקש את המידע מהאזרחים בכל פעם מחדש. בכך יש נוחות לאזרח וחיסכון כספי למדינה. כמו כן, איסוף מידע על ידי המדינה מאפשר בקרה הדוקה יותר על האזרחים, ולכן מאפשר לה למנוע הונאות שונות. למשל, כאשר יש למדינה מידע על הכנסותיו השוטפות של אדם, יקשה עליו לבקש דמי אבטלה או הטבות אחרות שאינו זכאי להן.[34]

איומים מצד השוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוק החופשי מאיים על הפרטיות בכך שחברות עסקיות מפיקות ערך מסחרי מהצרכנים על ידי זיהוי העסקאות שלהם. בעת העסקה, הצרכן מתבקש למסור פרטים אישיים שמאוחר יותר ישמשו את החברות העסקיות לצורך הרחבת עסקיהם או שיפור הרווח שלהם. לעיתים ניתנות הטבות למיניהן בתמורה למסירת המידע, למשל הנחה במחיר המוצר באמצעות כרטיסי חבר מועדון למיניהם.[35] תהליך זה של הפקת ערך מסחרי מפעילות השוק נקרא "מסחור הזהות". מאמצים להתמודדות עם סוגיה זו מתמקדים בהגבלות רגולטוריות על איסוף מידע או פיתוח אמצעים טכנולוגיים לקידום עסקאות מסחריות שלא דורשות חשיפה של פרטים מזהים.[36]

אחד הוויכוחים בנושא פרטיות בעידן המידע נוגע לשאלה נורמטיבית יסודית - כיצד יש להתמודד עם הפגיעה הפוטנציאלית והממשית בפרטיות האזרח. מן העבר האחד ניצבים אלה הסבורים כי אין צורך להתמודד עם הפגיעה בפרטיות משום שהיא מהווה חסם בפני נוחות שלטונית וטכנולוגית, יעילות כלכלית וביטחון. מן העבר השני ניצבים אלה הסבורים כי יש להגן על הפרטיות משום חשיבותה כערך חברתי וזכות אזרחית (ראה בהמשך: הגנת הפרטיות במידע).

טענת איבוד הפרטיות בעידן האינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הטענות המקובלות היום היא כי הפרטיות בעידן הדיגיטלי נעלמה והיא ערך מהעבר. בשנת 1999 אמר סקוט מקנילי, מנכ"ל חברת "סאן מיקרוסיסטמס":"You have zero privacy anyway. Get over it".[37] עשור לאחר מכן טען מארק צוקרברג, מייסד 'פייסבוק', שפרטיות כבר איננה נורמה חברתית.[38] גם פיטר פליישר, לשעבר הממונה בחברת גוגל על פרטיות בינלאומית, כתב כי הדרישה לפרטיות היא "השחור החדש באופנת הצנזורה" וכי הדרישה הזאת מנוגדת לעקרון חופש הביטוי.[39] ישנם דיווחים שמעידים כי גוגל גם מקליטה שיחות טלפון ומאזינה לשיחות רקע בסמוך לסלולרי.[40]

הגנת הפרטיות במידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש אנשים שסבורים שאין לערכים כמו נוחות, יעילות וקדמה עליונות על הפרטיות.[41]

כמו כן, לרוב ניתן להגן פרטיות האזרחים מבלי לוותר על ערכי הקדמה והיעילות. פרופ' מיכאל בירנהק מציע מספר כלים להתמודדות עם הקשיים שבהגנה על המידע בעידן המידע:

פתרון משפטי-חקיקתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנת הפרטיות נשענת על חוק הגנת הפרטיות ועל זכות יסוד. כל הצעת מדיניות או חוק מסוים יש לבחון מכמה היבטים – ראשית, האם ניתן לעצב את המדיניות כך שלא תפגע בפרטיות? האם ניתן להימנע מאיסוף מידע על אנשים? אם לא ניתן, ואין מנוס מפגיעה בפרטיות, יש צורך בהסמכה מפורשת ומפורטת בחוק. שנית, על החוק להתייחס להיבטים השונים של פגיעה בפרטיות כדי למזער את הפגיעה בה, ובין היתר: היקף המידע שנאסף, מטרת האיסוף והשימוש, תקופת ההחזקה במידע, נסיבות שמירתו, העברתו לצדדים שלישיים, הרשאת הגישה והשימוש במידע, אבטחת מידע, סודיות, סנקציות נלוות, סמכויות אכיפה ואפשרויות תביעה.[42] שלישית, יש לבחון את תכלית ומידתיות המדיניות – בהינתן פגיעה בפרטיות, האם ניתן להגיע לאותה תכלית בדרך אחרת שלא תפגע בפרטיות או תפגע פחות? כל האמור לעיל נוגע לאמצעים משפטיים לבקרה על גופים ציבוריים. אמצעים משפטיים לבקרה על ארגונים פרטיים כלולים בחוק הגנת הפרטיות - החובה לקבל הסכמה מדעת לפעולה של מידע, העיקרון של צמידות המטרה, חובת הרישום, חובת הסודיות ואבטחת המידע, וכן הזכויות של מושאי המידע ובהם הזכות לעיין במידע ולדרוש את תיקונו.[43]

פתרון ארגוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוונה היא ליצירת מנגנונים של הסדרה עצמית שיגרמו להפנמת הזכות לפרטיות ולהגנת המידע בתוך הארגון שאוסף את המידע ומשתמש בו. ראשית, יש ליצור נהלים פנימיים בנוגע להרשאות גישה ואבטחת מידע. שנית, יש צורך בהנחיית העובדים להגנה על המידע בדרכים יצירתיות מעבר להרצאות וחוזרים ארגוניים תקופתיים וסנקציות משמעתיות. ניתן למנות "ממונה פרטיות" בארגון שידאג להגנה על הפרטיות לא רק מההיבט המחשובי-טכני של אבטחת מידע, אלא יהיה גורם בכיר שיופקד על כל היבטי הפרטיות בארגון, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. אפשרות אחרת היא להיעזר בהערכה חיצונית של השפעת פרויקט מסוים מנקודת המבט של פרטיות במידע הנעשית על ידי מומחי מדיניות וטכנולוגיות מידע ונקראת Privacy Impact Assessment (PIA[44]).[45]

פתרון טכנולוגי - פרטיות באמצעות תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אן קווקיאן (Ann Cavoukian), הממונה על מידע ופרטיות בפרובינציית אונטריו בקנדה, מקדמת את רעיון ה-"פרטיות באמצעות תכנון" (Privacy by Design – PbD).[46] משמעות רעיון זה היא הטמעת שיקולי פרטיות ואבטחת מידע לתוך הטכנולוגיה בכל שלבי מחזור החיים שלה - החל משלב העיצוב הראשוני של הטכנולוגיה דרך הפצתה והשימוש בה ועד לסיום השימוש בה (Cradle to Grave).[47] הרעיון אומץ על ידי נציבי הגנת הפרטיות בעולם, בכנס ה-32 שערכו, שהתקיים בירושלים בשנת 2010. גם שלומית ווגמן, היועצת המשפטית של הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, סבורה כי "[...] עיצוב טכנולוגי אינו נייטרלי ותמיד יכלול תפישה כלשהי לגבי פרטיות המשתמשים. לפיכך, כבר בשלב התכנון יש לבחון כל מערכת גם דרך משקפי הפרטיות, כדי שהשירות או המוצר לא יפגע בפרטיות שלא לצורך".[48]

פרטיות באינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצהרת פרטיות מקוונת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצהרה זו מופיעה באתרי אינטרנט ונחשבת לאחד הכלים שעומדים לרשות הגולש אשר מעוניין לשמור על פרטיותו. הצהרת הפרטיות היא מסמך משפטי מחייב, שבו בעלי האתר מפרטים איזה מידע אישי של הגולשים נשמר במערכת ולאיזו מטרה הוא משמש. אתרים שאינם מכילים הצהרת פרטיות או שהיא חלקית ואינה מכילה את כל המידע הדרוש עלולים לסכן את פרטיות הגולש. בארצות הברית, כל חברה רשאית לשמור לעצמה את הזכות לשנות ולתקן את מדיניות הפרטיות ברגע נתון, אך עליה לתת על כך התראה ולעדכן את הציבור.[49] עם זאת, מחקרים הראו שמעטים מאוד מהגולשים קוראים את מסמכי המדיניות.

פגיעה בפרטיות באינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסוף נתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגיעה בפרטיות באינטרנט נעשית דרך אמצעי מעקב. אמצעי מעקב באינטרנט הם כל האמצעים בהם משתמשים גורמים שונים במטרה לאסוף מידע אישי רגיש על גולשים באינטרנט אשר ממלא צרכים שונים. אמצעי מעקב דיגיטליים מתחלקים לשלושה סוגים:

  • אמצעי מעקב אשר תכליתם היחידה או המרכזית הם מעקב אחר גולשים כגון: סוסים טרויאנים, באגי אינטרנט ותוכנות ריגול אשר רבות מתוכן נמצאות באינטרנט בהישג יד.
  • אמצעי מעקב בעלי שימוש מסוים בהם הפגיעה בפרטיות הגולשים נעשית בצורה אגבית כגון: עוגיות, רחרחנים וטלפונים סלולריים.
  • מאגרי מידע אשר מאחסנים מידע אישי העשוי לפגוע בפרטיותם של גולשים.[50]

אפקט הצבירה, The Aggregation Effect - מונח שטבעה הפרופסור למשפטים, ג'ולי כהן, המתאר תהליך של איסוף והצלבת חלקי מידע שונים למען קבלת מידע חדש - מידע מוליד מידע. למשל, אף על פי שידיעת המספר המזהה של אדם מסוים לא מספקת מידע כלשהו לגביו, היא עשויה לאפשר גישה למקורות מידע שונים (למשל מידע פיננסי או מידע רפואי) אשר מהם ניתן יהיה להוציא את המידע הדרוש על האדם.[51]

אחת הדרכים הנפוצות ביותר לפגיעה בפרטיות באינטרנט היא השימוש ב-עוגיות (Cookies). ישנם סוגים שונים של ״עוגיות״, כמו עוגיות צד-ראשון ועוגיות ״צד שלישי״. אותן "עוגיות" הן קבצים אשר בין היתר נשמר בהן מידע אישי אודות המשתמש כגון הרגלי הגלישה של המשתמש, שם המשתמש, מושגים אותם המשתמש מחפש וכדומה, שהם נתונים אשר המשתמש הרגיל אינו מעוניין לנדב, אולם מידע זה "נלקח" ללא רשותו והסכמתו בעזרת אותן ה-"עוגיות". גורמים רבים יכולים לאסוף מידע אישי על משתמשים ללא ידיעתם, גורמים אלו הם גורמים ממשלתיים, מסחריים, או האקרים הפורצים למאגרי מידע ממוחשבים שונים.[52]

סוס טרויאני- דרך נפוצה נוספת של גורמים שונים לפגוע בפרטיות הגולשים.

הפצת נתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג אחר של פגיעה בפרטיות באינטרנט נובעת מפרסום של נתונים ומאגרי נתונים שעלולים להכיל מידע פרטי או רגיש. דוגמאות לכך הן דליפת מרשם האוכלוסין של מדינת ישראל,[53] ודליפת מאגר הפרטים האישיים של בעלי כלבים בישראל.[54][55][56]

פרטיות ברשתות החברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשתות חברתיות מקוונות הן אתרי אינטרנט המאפשרות לכל גולש לפתוח לעצמו דף משלו ולהעלות אליו תכנים: תמונות, סרטונים, ליצור קשר עם חברים אחרים ברשת ועוד. רשתות חברתיות הן תשתית לשמירה על קשרים וליצירת קשרים חדשים לצורכי חברה, עבודה, משפחה, שיווק, פרסום ועוד. אך, אחת מהסכנות והחסרונות המיידים והבולטים של אתרי הרשת החברתית הם הפגיעה בפרטיותו של הגולש. לרשתות החברתיות יש בעלות על התכנים שהגולש מעלה לרשת (קניין רוחני) ובאפשרותן לעקוב אחריו ולאסוף עליו מידע. לכל רשת חברתית ישנם מאפייני פרטיות שונים אותם יכול הגולש לשנות בהתאם לצורכו. לרוב הפרטיות פגיעה מאוד, הפרטים האישיים חשופים ויש אתרים הדורשים פרטים אישיים כמו מספר טלפון, אימייל, תעודת זהות, או כאשר רוצים להזמין מוצר מהאינטרנט מוסיפים פרטי כרטיס אשראי.

פייסבוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשת החברתית פייסבוק סופגת ביקורות רבות בעקבות מדיניות ההגנה על הפרטיות שלה. למשל, גנבת זהות בפייסבוק מאפשרת לנוכלים להזדהות בשם אדם שהם לא, ובכך ליצור רשת חברתית במקום אותו האדם ולנצלה לצרכים שונים כדוגמת בקשה לתרומות, קביעת פגישות פנים אל פנים שעלולות להסתיים באירועי אי סדר כגון רצח, שוד, פעולות טרור ועוד.[57] עם זאת, מרבית מהמשתמשים ממשיכים את הגלישה כרגיל תוך חשיפת מידע ואינם נרתעים מאבדן פרטיותם. ברשת החברתית "פייסבוק" ניתנת לכל גולש האפשרות לבחור מי ייחשף לתכנים אותם הוא מעלה על ידי שינוי הגדרות הפרטיות שלו- ההגדרה public (בעברית: ציבורי) מתכוונת לחשיפה לכלל הציבור באינטרנט, ההגדרה Friends (בעברית: חברים) מתכוונת לחשיפה לחברי הגולש בלבד ואילו ההגדרה Custom (בעברית: המותאם אישית) מתכוונת לחשיפת התוכן באופן המותאם לצורכי הגולש. כמו כן, כל תמונה, סטטוס ותוכן בפייסבוק יכולים לקבל הגדרת פרטיות שונה משלהם בהתאם לרגע הנתון.

גוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוגל מפעילה מספר שירותים פופולריים כדוגמת מנוע חיפוש, ג'ימייל, פיקאסה ויוטיוב, אשר באמצעותם היא יכולה להצליב את המידע שנאסף על גולשיה, לצורך מטרות עסקיות. עניין זה, מעלה חשש שפרטיות הגולשים תיפגע.[58]

גוגל משתמשת בפרסומות מתורגמות בתור אמצעי הרווח העיקרי של רוב השירותים אותם היא מציעה.

EFF[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרן החזית האלקטרונית (אנגלית: Electronic Frontier Foundation, EFF) הוא מוסד ללא כוונת רווח שמטרתו המוצהרת היא לחנך את הציבור על זכויות הפרט וזכויות האדם, בהם חופש הביטוי ופרטיות, בהקשר של עידן המידע - מחשבים, רשת האינטרנט וכיוצא בזה ולהגן עליהם בדרכים ציבוריות ומשפטיות. משרדי הקרן נמצאים בסן פרנסיסקו והיא פועלת בארצות הברית ובמדינות אחרות.

The Onion Router[עריכת קוד מקור | עריכה]

או בקיצור TOR זה שם של רשת מחשבים שמצפינה את תעבורתה באמצעות שימוש במספר צמתים, המטרה היא לתת אנונימיות למשתמשיה. באופן כללי מטרות ה-EFF ו-TOR די זהות.

סוגיות אקטואליות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאגר המידע הביומטרי (להרחבה ראו: חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע) - החוק להקמת מאגר מידע ביומטרי פוגע, על פי ארגונים לזכויות אדם, בזכות היסוד לפרטיות. הארגונים טוענים שהקמת המאגר מסכנת שלא לצורך זכויות אדם חשובות נוספות.[59]
  • חוק נתוני תקשורת (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת)) - החוק מאפשר למשטרה ולרשויות חקירה נוספות בישראל לקבל מחברות הסלולר ומספקיות האינטרנט מידע אישי על כל אדם – מידע על מיקומו, שמות האנשים או הארגונים שאליהם התקשר מהטלפון, אתרי אינטרנט שגלש בהם, אנשים שעמם התכתב באימייל ועוד. החוק מאפשר פגיעה בפרטיות, גם של אנשים שכלל אינם חשודים, גם בחקירות עבירות בדרגת חומרה קלה, ומבלי לספק הגנה על אנשי מקצוע המחויבים לשמירה על חיסיון, דוגמת עורכי דין, רופאים או עיתונאים. האגודה לזכויות האזרח בישראל עתרה לבג"ץ נגד החוק, שנכנס לתוקף בסוף יוני 2008 וזכה לכינוי "חוק האח הגדול", בדרישה לצמצם את תחולת החוק כך שהחדירה לפרטיות תוגבל רק למקרים של חשדות קונקרטיים לעבירות מסוג פשע, תוך הגנה על חיסיון מקצועי, ומבלי לאפשר למשטרה גישה חופשית למאגר מספרי הטלפון החסויים (בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד משטרת ישראל).[60]
  • רשומה רפואית לאומית - מטרת הפרויקט היא שיפור איכות הטיפול הרפואי ואיכות השירות הרפואי באמצעות מנגנון ממוחשב, המאפשר שליפה והצגה של נתונים ושל מידע רפואי מן התיק הרפואי של המטופלים ללא צורך באיסוף מחודש של המידע בכל מקום שבו מתבצע טיפול. בכך הפרויקט אמור לסייע לגורם המטפל לקצר את התהליך האבחוני והטיפולי, לצמצם כפילות בשל ביצוע בדיקות זהות על ידי גורמים שונים ולאפשר זיהוי מצבו של החולה גם במקרים שבהם לא ניתן לתקשר איתו ולקבל ממנו פרטים על מצבו הרפואי.[61] קיים חשש כי זמינות המידע הרפואי תפגע בחסיון המידע ובפרטיות המטופלים ושייעשה שימוש לרעה במידע שיושג ממערכת מידע מקיפה שכזו.[62]
  • רב-קו - למעלה מחצי מיליון כרטיסי רב-קו, אשר משמשים נוסעים בתחבורה הציבורית ברחבי הארץ, מכילים פרטים אישיים רבים של הנוסעים ונמצאים במאגר שאינו מפוקח על ידי משרד התחבורה. לצורך הנפקת הכרטיס החכם נדרשים הנוסעים מגיל 5 ומעלה למסור פרטים כגון גיל, מספר זהות, מקום מגורים וכן תמונה. נוסעים הזכאים להנחה, כמו תלמידים או קשישים, נדרשים גם להעביר את שם בית הספר שלהם או לדווח על זכאות לקצבה מהמוסד לביטוח לאומי. מלבד המידע שמעבירים רוכשי הכרטיס נשמרים במאגרי המידע הקשורים בו גם פרטים על אודות דפוסי הנסיעות.[63] היסטוריית הנסיעות הפרטית של כל נוסע נשמרת למשך 7 שנים. ניתן לרכוש כרטיס רב-קו אנונימי אולם אפשרות זו אינה מפורסמת ויש לדרוש אותה בתחנות ההנפקה או בכלי התחבורה עצמם. כמו כן, לא כל תחנות ההנפקה מציעות רב-קו אנונימי. יתר על כן, לא ניתן לקבל הנחת זכאות (נכה, תלמיד וכו') בשימוש בכרטיס אנונימי.[64] לאחר דיונים בכנסת והתרעות מצד אזרחים מודאגים ומומחי פרטיות הוחלט לקדם חוק שיסדיר את נושא השמירה על פרטיות הנוסעים,[65] אולם לא נחקק חוק כזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל בירנהק, מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה, בר-אילן ונבו, 2010.
  • מיכאל בירנהק (עורך), מן הפרט אל הכלל: פרטיות וחברת המעקב, אוניברסיטת תל אביב, 2019.
  • דן חי, ההגנה על הפרטיות בישראל, מלגה הוצאה לאור, 2006.
  • ניב אחיטוב, עולם ללא סודות - על חברת המידע הפתוח, עם עובד, תל אביב, 2001.
  • אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות, פרלשטיין-גינוסר, 2003.
  • רות גביזון, "הזכות לפרטיות ולכבוד", קובץ מאמרים לזכרו של חמן שלח 65, 1988.
  • דין וחשבון הוועדה לעניין העברת ידיעות בין גופים ציבוריים, יו"ר - חיים קלוגמן, תשמ"ג-1982.
  • ורדה וירט-ליבנה, "הזכות לפרטיות אל מול האחריות הניהולית במיון מועמדים לעבודה - ההיבט המשפטי", ספר שמגר ג 775 (תשס"ג).
  • זאב סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט 175 (תשמ"ג).
  • נחום רקובר, ההגנה על צנעת הפרט, הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשס"ו-2006.
  • מיקי זר, הפוליטיקה של הפרטיות - הדרמה הטכנולוגית בזירת המידע, הוצאת פרדס ואוניברסיטת חיפה, 2022.
  • חיים פאל, "זכות הציבור לא לדעת", הפרקליט ל"ט (תשמ"ט) 525.
  • רגולציה (EU) 2016/679 של הפרלמנט האירופי ושל המועצה מ-27 באפריל 2016 על הגנה של אנשים לגבי עיבוד הנתונים האישיים שלהם, ועל העברת הנתונים האלה.
  • עמית לביא-דינור, יובל קרניאל ״פרטיות בעידן של שינוי״ פרטיות תמורת ״תהילה״ א׳ 107-133, 131 (2012).
  • מיכאל בירנהק "שליטה והסכמה: הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות" משפט וממשל יא תשס"ח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: פרטיות
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פרטיות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הזכות לפרטיות

ארגונים ומאגרי מידע בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Samuel D. Warren and Louis D. Brandeis, The Right to Privacy,Harvard Law Review, Vol. 4, No. 5 (Dec. 15, 1890). pp. 193-220.
  2. ^ מיכאל בירנהק, מרחב פרטי - הזכות לפרטיות בין משפט וטכנולוגיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן: 2010, עמ' 39.
  3. ^ Alan F. Westin, Privacy and Freedom, New York: Athenum, 1967
  4. ^ Daniel J. Solove, A Taxonomy of Privacy, University of Pennsylvenia Law Review, Vol. 154, No. 3, January 2006.
  5. ^ Helen Nissenbaum, Privacy in Context - Technology, Policy and the Integrity of Social Life, Stanford University Press, California, 2010.
  6. ^ רות גביזון, "הזכות לפרטיות ולכבוד", קובץ מאמרים לזכרו של ח. שלח (1988), 65, 68-67.
  7. ^ Richard A. Posner, An Economic Analysis of Privacy, in Philosophical dimensions of privacy: an anthology 333 (Ferdinand David Schoeman ed., 1984)
  8. ^ בירנהק, 2010, עמ' 140-141
  9. ^ בירנהק, 2010, עמ' 143
  10. ^ בירנהק, 2010, עמ' 141
  11. ^ בירנהק, 2010, עמ' 146-147
  12. ^ בירנהק, 2010, עמ' 149-150
  13. ^ Daniel J. Solove, "'I've Got Nothing to Hide' and Other Misunderstandings of Privacy", Yale Law School, 2007.
  14. ^ Solove, 2007, p. 750
  15. ^ אתר האינטרנט של ברוס שנייר
  16. ^ Bruce Schneier, Security Matters - The Eternal Value of Privacy, Wired, May 18, 2006
  17. ^ בירנהק, 2010, עמ' 162
  18. ^ (בג"ץ 1435/03 בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה נ' נציבות שירות המדינה, נח (1) 529)
  19. ^ בש"פ 2145/92 מדינת ישראל נ' ויקטור גואטה, פ"ד מו (5) 704.
  20. ^ ת"פ 1326/92 מדינת ישראל נ' אברהם פלנסיה, נו (4) 397.
  21. ^ בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 355, 375
  22. ^ בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456, 470
  23. ^ תיקון מס' 10 לחוק למניעת הטרדה מינית פורסם בס"ח 2428, התשע"ד, 8.1.2014, עמ' 263 (ה"ח הכנסת 516, התשע"ג, עמ' 58).
  24. ^ בר"ע 850/06 (חיפה) רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר ynet -מערכת הפורומים וברק אי.טי. סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ
  25. ^ בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אבי עוז, ניתן ב־14 במאי 2008
  26. ^ ע"ע 90/08 טלי איסקוב ענבר ואח' - מדינת ישראל, הממונה על חוק עבודת נשים ואח'.
  27. ^ נחום רקובר, לשילובו של המשפט העברי עמ' 22. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, (1999).
  28. ^ דברי הסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות, מתוך מאגר החקיקה הלאומי.
  29. ^ [https://gdpr-info.eu/
  30. ^ Helen Nissenbaum, Privacy in Context - Technology, Policy, and the Integrity of Social Life, Stanford University Press: 2010
  31. ^ Raul, Alan Charles, 2001, Privacy and the Digital State: Balancing Public Information and Personal Privacy, Kluwer Academic Publishers: USA
  32. ^ Ibid.
  33. ^ בירנהק, 2010, עמ' 175
  34. ^ בירנהק, 2010, עמ' 166-167
  35. ^ עו"ד יהונתן קלינגר ועידו קינן, ‏יש לכם כרטיס חבר מועדון? הפרטיות שלכם בסכנה, באתר גלובס, 13 בספטמבר 2012
  36. ^ Marc Rotenberg (Electronic Privacy Information Center, USA), Preserving Privacy in the Information Society, INFOethics '98, UNESCO.
  37. ^ Manes, Stephen, Private Lives? Not Ours!, PC World,18 (6): 312, Published: April 18, 2000
  38. ^ Johnson Bobbie, Privacy no longer a social norm, says Facebook founder, The Guardian, published: January 11, 2010
  39. ^ Peter Fleischer, Foggy thinking about the Right to Oblivion, 9 March, 2011
  40. ^ Google is quietly recording everything you say. Here’s how to hear it, The Independent, ‏2020-09-10 (באנגלית)
  41. ^ Raul, 2001
  42. ^ בירנהק, 2010, 248.
  43. ^ בירנהק, 2010, 249-250.
  44. ^ ראו למשל מדריך הערכת השפעה על הפרטיות (PIA) באוסטרליה - http://www.oaic.gov.au/images/documents/migrated/oaic/repository/publications/guidelines/Privacy_Impact_Assessment_Guide.pdf
  45. ^ בירנהק, 2010, 257-8.
  46. ^ www.privacybydesign.ca
  47. ^ Communication from the commission to the European Parliament, The Council, The European Economic and Social Committee and the Committee of the Regions, A Digital Agenda for Europe, European Commission, European Union, Brussels, 26.8.2010, COM (2010) 245 final/2, p. 17
  48. ^ שלומית ווגמן, הזכות להישכח, באתר TheMarker‏, 12 במאי 2011
  49. ^ microsoft windows 8- פרטיות מקוונת
  50. ^ יעל און ואח', פרטיות בסביבה הדיגיטלית (המרכז למשפט וטכנולוגיה, עורכים: ניבה אלקין-קורן, מיכאל בירנהק, 2005)
  51. ^ Solove, D, J (2004).The Digital Person: Technology And Privacy In The Information Age:NYC Press
  52. ^ גיא אופיר משרד עורכי דין, הגנת הפרטיות באינטרנט
  53. ^ אביעד גליקמן, פרשת מרשם האוכלוסין: כך דלף המידע לרשת, באתר ynet, 24 באוקטובר 2011
  54. ^ עודד ירון, אפליקציה של משרד החקלאות חושפת פרטי ח"כים ואזרחים, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2014
  55. ^ אתר למנויים בלבד צבי זרחיה, רוצים את מספר הטלפון של בני גנץ או מרב מיכאלי? בדקו אם יש להם כלב, באתר TheMarker‏, 6 בנובמבר 2014
  56. ^ ליאת בר-סתו וגיא ליברמן, "ידיעות אחרונות", מחדל: הכלבים חושפים את פרטי הבכירים, באתר ynet, 6 בנובמבר 2014
  57. ^ גניבת זהות בפייסבוק – הגנת הפרטיות ולשון הרע, גיא אופיר משרד עורכי דין (2011).
  58. ^ כתבי כלכליסט, מדיניות הפרטיות של גוגל
  59. ^ אבנר פינצ'וק, הצעת החוק להקמת מאגר מידע ביומטרי פוגעת פגיעה קשה בזכות לפרטיות, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל, 17 ביולי 2008
  60. ^ האגודה לזכויות האזרח בישראל, "חוק נתוני תקשורת - פגיעה בפרטיות", 28.5.2012.
  61. ^ רועי גולדשמידט, מחשוב בתי החולים הממשלתיים, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 5 בנובמבר 2007
  62. ^ להרחבה: אבנר פינצ'וק, שבועת היפוקראטס בצל הביורוקרטים ואנשי הטכנולוגיה, האגודה לזכויות האזרח בישראל
  63. ^ ניר חסון, פרטים אישיים של בעלי רב-קו נשמרים במאגר נתונים לא מוגן, באתר הארץ, 23 בינואר 2012
  64. ^ התנועה לזכויות דיגיטליות, פגיעה צרכנית: אפליה בין רב-קו אנונימי ורב-קו אישי.
  65. ^ שחר הזלקורן, "רב קו" - המדינה תשמור על פרטיות הנוסעים, באתר ynet, 15 באוגוסט 2013
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הזכות_לפרטיות&oldid=38393142"