פרנצ'סקו סוריאנו
פרנצ'סקו סוריאנו (באיטלקית: Francesco Soriano; נולד ב-1548 או 1549, נפטר ב-1621) היה מלחין איטלקי מתקופת הרנסאנס. הוא היה אחד החברים המוכשרים והמיומנים באסכולה הרומאית בדור הראשון שאחרי ג'ובאני פלסטרינה.
סוריאנו נולד בסוריאנו, סמוך לוויטרבו. הוא למד ב"בזיליקה די סן ג'ובאני אין לטראנו" ברומא אצל כמה מורים, ביניהם פלסטרינה, הוסמך לכמורה בשנות ה-70' של המאה ה-16 ובשנת 1580 היה למאסטרו די קאפלה ב"סן לואיג'י דאי פרנצ'זי", גם היא ברומא. ב-1581 עבר למנטובה, שם קיבל משרה בחצר גונזגה, אבל ב-1586 חזר לרומא שם נשאר עד סוף חייו ועבד כמנצח מקהלה בשלוש כנסיות נפרדות, ביניהן הקאפלה היוליאנית בכנסיית פטרוס הקדוש. סוריאנו פרש בשנת 1620.
סוריאנו עבד עם פליצ'ה אנריו בתיקון ספר התפילות הקתולי להתאימו לדרישות הקונטרה-רפורמציה, עבודה שפלסטרינה לא הספיק להשלים.
מבחינה סגנונית, המוזיקה של סוריאנו דומה מאוד לזו של פלסטרינה, אך במידת מה ניכרת בה השפעתן של המגמות המתקדמות שרווחו סמוך למפנה המאה. הוא אימץ את הסגנון הפוליכוראלי של האסכולה הוונציאנית ובה בשעה המשיך במסורת הכתיבה הפוליפונית החלקה של פלסטרינה; כן נטה למרקמים הומופוניים, שהקלו בדרך כלל על הבנת הטקסט המושר.
סוריאנו כתב מיסות, מוטטים (חלקם לשמונה קולות), מזמורי תהילים (קובץ אחד, שיצא בוונציה בשנת 1616, כתוב ל-12 קולות ובסו קונטינואו), פסיונים לכל אחת מבשורות השליחים (מתאוס, מרקוס, לוקאס ויוהנס),אנטיפונים מריאניים וכמה ספרי מדריגלים. הפסיונים שלו הם מבשרים משמעותיים למוזיקה המפורסמת יותר, שנכתבה לאותם טקסטים בתקופת הבארוק, כגון אלה של יוהאן סבסטיאן באך; הם כתובים בסגנון מאופק אך דרמטי, תוך ניסיון מסוים לאפיין דמויות. במידה ידועה, הם מבשרים את האורטוריה, בשילוב של קולות סולו, מקהלה ותפקידי דמויות ללא משחק, אבל בסגנון המקורב יותר לזה של פלסטרינה מאשר לכל כתיבה בארוקית.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "פרנצ'סקו סוריאנו" מילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים בעריכת סטנלי סיידי 1980 ISBN 1-56159-174-2
- "מוזיקה ברנסאנס" ניו יורק, נורטון ושות' 1954 ISBN 0-393-09530-4
