פרספקטיבה

ערך זה עוסק בטכניקת ציור. אם התכוונתם לאתר האינטרנט, ראו פרספקטיבה (אתר אינטרנט).

פרספקטיבה או תשקופת קווית היא טכניקה בציור שנועדה לבטא מציאות תלת-ממדית בציור דו-ממדי.^[1] טכניקה שבה נוצרת אשליה של מרחק ושל עומק בציור.

פרספקטיבה אטמוספירית מבוססת על העובדה שאובייקט רחוק יותר נראה מטושטש יותר וצבעיו קרים יותר. טכניקה זו נקראת גם ספומאטו. פרספקטיבה מתמטית (או גאומטרית) מבוססת על העובדה שכל עצם נראה קטן יותר ככל שהוא רחוק יותר מהעין. באמצעות הטכניקה אנו מצליחים לצייר גופים בחלל בגודל ובצורה שהם ייראו דומים לאופן בו העין הייתה רואה אותם במציאות.

ניסיונותיהם של ציירים לתת תחושת מציאות לציור הדו-ממדי הביאו אותם לפתח טכניקות ציור המקנות תחושת עומק. אחד מן הכלים, וכנראה היעיל ביותר מביניהם הוא הפרספקטיבה.

עקרונות הפרספקטיבה המתמטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטכניקה מבוססת על מספר עקרונות:

לכל ציור או צילום יש קו ראייה יחיד שהוא בגובה העיניים של המתבונן. קו זה נקרא גם קו האופק. במציאות, על חוף הים אנו נוטים לקרוא ל"מפגש" הים והשמים אופק.
נקודות המגוז או נקודות ההיעלמות נמצאות במרחק אינסופי מהמתבונן ובציור מתנקזים אליהן כל הקווים המקבילים. כל קבוצה של קווים המקבילים זה לזה, נפגשים בנקודה אחת הנקראת נקודת מגוז. ההתקרבות שלהם, אחד לשני, בשאיפה להגיע לנקודה אחת, יוצרת את תחושת המרחק והעומק.
לרוב, נקודות המגוז נמצאות על קו האופק, אך למעשה, רק קווים שבמציאות מקבילים למישור האדמה (כמו קווי המתאר של גג שטוח) יפגשו בנקודת מגוז על קו האופק.
פרספקטיבה מתמטית תכלול לפחות נקודת מגוז אחת. פרספקטיבה חד-מגוזית (בעלת נקודת מגוז אחת) תתקיים במקרה של מבט הניצב לשטח מישורי אנכי לאדמה. מצב זה נראה בדרך כלל מאולץ לכן לרוב מקפידים ליצור זווית הסתכלות אחרת. אם מסתכלים על תיבה מהצד (באופן שניתן לראות שתיים מפיאותיה) תתקבלנה שתי נקודות מגוז. במידה והמבט נמצא בזווית יחסית לשלושת מישורי הקוביה, תתקבל גם נקודת מגוז שלישית.
בציור של חלל ובו גופים רבים יכולות להיות הרבה מאוד נקודות מגוז.

המצאת הפרספקטיבה המתמטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציירים שאפו בכל השנים לצייר מקומות באופן שייתן תחושה כמה שיותר ריאליסטית. ציירי ימי הביניים, בייחוד באסכולה הביזנטית ניסו לתת תחושה של עומק בציוריהם אך פשוט לא ידעו כיצד לעשות זאת. בסביבות שנת 1000 פיתח המתמטיקאי הערבי אבן אל-היית'ם את הרעיון הבסיסי שלפיו ניתן לצייר פרספקטיבה. בתחילת המאה ה-14 עשה הצייר האיטלקי ג'וטו די בונדונה ניסיונות ליישם טכניקה זו להמחשת העומק בציוריו אך לא היטיב לעשות זאת. רק בתחילת המאה ה-15, פיתח הפסל והאדריכל פיליפו ברונלסקי את הטכניקה המתמטית המדויקת שבעזרתה ניתן לשרטט פרספקטיבה על בסיס תוכניות. מהמצאתה, החלו כל הציירים באיטליה, ובשאר אירופה בהמשך, להשתמש בפרספקטיבה בציוריהם.

לגילוי טכניקת הפרספקטיבה הייתה גם השפעה ניכרת על האדריכלות שהתפתחה ברנסאנס ואחריו. המשמעות של תגלית זו הייתה היכולת לצייר הדמיה מדויקת של בניין או מרחב עירוני על פי תוכניותיו ובלי לבנות אותו. כבר במאה ה-16 נעשה שימוש בידע זה לתכנון של מבנים ושל כיכרות באיטליה. לדוגמה, האומן והאדריכל ברניני תכנן את כיכר סן-פייטרו בקריית הוותיקן בהסתמך על כך שעל ידי הבנת הפרספקטיבה ניתן 'לתעתע' את הצופה. מסגרת הכיכר היא בחלקה אליפטית ובחלקה בנויה מקווים לא מקבילים בכוונה על מנת שהכיכר הנמצאת מול הכנסייה תיראה כרחבה יותר עבור מי שעומד מול הכנסייה.

הצייר מאוריץ קורנליס אשר הטיב להשתמש בפרספקטיבה בציוריו על מנת ליצור אשליות אופטיות ופרדוקסים מרחביים. דרך ההבנה כי ציור הוא הדגמה דו־ממדית של דבר תלת־ממדי, ניתן לתמרן ולבצע עיוותים מכוונים של הפרספקטיבה.

בתקופת הבארוק (המאה ה-16) ניתן לראות התפתחות ושכלול השימוש בפרספקטיבה על ידי הפרספקטיבה הצבעונית כתמית. הגישה הכתמית של אומני הבארוק חותרת ליצירת עומק ודרמה על ידי משחק הגומלין בין אור וחושך. הגופים מתגלים מהחלל העמוק והחשוך. הצבע החם "קופץ" קדימה, והקר - כהה נבלע במרחק (קראווג'יו).

פרספקטיבה בצילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרספקטיבה היא כלי חשוב גם באמנות הצילום. השליטה בפרספקטיבה בצילום מתבצעת בעזרת קירוב או הרחקת המצלמה מהנושא, ושימוש בעצמית באורך מוקד רצוי על מנת להשיג את גודל הנושא הרצוי. צילום ממרחק קרוב ובעזרת עצמית רחבה, יוצר תחושת פרספקטיבה תלולה. צילום ממרחק בעזרת עצמית ארוכת מוקד יוצר תחושה של פרספקטיבה מתונה, עם מעט תחושת עומק. להדגשת העיקרון: הפרספקטיבה מושגת בעזרת מרחק הצילום. שימוש בעדשה כזו או אחרת תורם את חלקו להבעת הפרספקטיבה כאשר יש התייחסות ליחסי גודל בין עצמים או מישורים בפריים.

פרספקטיבה בציורי תקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בציורי תקרה, כשמבטו של הצופה מופנה כלפי מעלה, קיימות בפני האמן שתי שיטות. האחת, "sotto in su" (מאיטלקית: מלמטה כלפי מעלה) - שיטה זו מתחשבת בזווית הראיה המיוחדת של הצופה ונעזרת באקצרות קיצוניות מיוחדות של דמויות וצורות וכך מתרחשת תופעה של "ביטול הקיר". השיטה האחרת, שיטת "quadro riportato" (מאיטלקית: תמונה שהועתקה ממקומה) - העברת ציור קיר לתקרה אף על פי שאינו מותאם לזווית המיוחדת של הצופה בתקרה. בשיטה זו לא מתרחשת התופעה של "ביטול הקיר" והציור מתפקד כקישוט תקרתי. אנדראה מנטניה (Andrea Mantegna), אמן מתקופת הרנסאנס, היה בין הראשונים שעשה שימוש בשיטת sotto in su ביצירתו "תקרת חדר הנישאים" (1473).