פשפש מיטה

פשפש מיטה
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	פרוקי-רגליים
מחלקה:	חרקים
סדרה:	פשפשאים
תת־סדרה:	פשפשים
משפחה:	פשפשיים
סוג:	Cimex
מין:	פשפש מיטה
שם מדעי
Cimex lectularius ‏ליניאוס, 1758

פשפש המיטה (שם מדעי: Cimex lectularius) הוא חרק ממשפחת הפשפשיים. הפשפשים בעלי גלגול חסר הכולל שלוש דרגות: ביצה, נימפה ובוגר. פשפשי המיטה הם טפילים חיצוניים, של בעלי דם חם, כמו תרנגולות, עכברים ויונקים אחרים כולל אדם. הטורפים הטבעיים של הפשפש הם בעיקר עכבישים, פרוקי רגלים וטורפים אחרים.

מקור השם בעברית

פשפש המיטה נזכר עוד בברייתא בשם "פַּשְׁפָּשׁ" וזכה לתיאור המורפולוגי: ”ת"ר, פשפש זה, ארכו כרחבו, וטעמו כריחו, ברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו” (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף נ"ח, עמוד ב')

מקור ותפוצה

מדענים משערים כי הפשפש מלווה את האדם עוד מתקופת השהיה במערות. כיום ניתן למצוא במערות פשפשי עטלפים, שהם קרובי משפחה של פשפשי המיטה. התפוצה של פשפשים נבלמה במדינות שבהן השתמשו בדי-די-טי. בשנים שלאחר הפסקת השימוש בעולם בחומר זה, נרשמה עליה בתפוצת הפשפשים. מאז שנות ה-90 נרשמה עליה משמעותית בתפוצת הפשפשים בצפון אפריקה, אירופה, אוסטרליה ואף בישראל. בסקרים שנעשו בישראל על ידי המשרד להגנת הסביבה התברר כי חלה עליה דרמטית בתפוצת הפשפש בשנים 2008-2006.

פשפשי המיטה פעילים כל השנה. חלק מהמחקרים מצאו כי פשפשי המיטה רגישים לטמפרטורות נמוכות מאוד, אך הם יכולים לשרוד למשך זמן גם במזג אוויר קפוא. בנוסף, פשפשי המיטה נפוצים במיוחד בתוך בתים, שם הטמפרטורה נוחה בדרך כלל כל השנה. עם זאת, מחקרים בארצות הברית הראו שמספר התלונות על פשפשי מיטה גבוה במיוחד בחודשי הקיץ. תנודה עונתית זו בהתפרצויות של פשפשי מיטה עשויה להיות קשורה בדפוסי התנועה של אנשים, שמעבירים איתם פשפשי מיטה ממקום למקום, ולא בהכרח לדפוסי ההתנהגות של הפשפשים עצמם.

מראה פשפשי המיטה

גודל הנימפות נע ממילימטר אחד לארבעה, וצבען חום-צהבהב. בבגרותם הם מסוגלים להגיע באורכם בין חמישה לשישה מ"מ, ואפילו לכמעט סנטימטר אחד כאשר הם מפוטמים בדם. צורתם שטוחה ועגולה בצבעים של אדום כהה, המשחיר כאשר הם מלאים בדם. פשפשי המיטה הבוגרים הם ללא כנפיים ונראים שטוחים.

תנועה ואורח חיים

הפשפשים פעילים בעיקר בלילה. במהלך היום הם מעדיפים להסתתר בקרבה למקום בו ישנים אנשים (במרחק של 2 מטר ולעיתים יותר). צורתם השטוחה מאפשרת להם להיכנס לתוך בקיעים קטנים במזרנים, ארגזי אחסון, מיטות ולוחות. לפשפשי המיטה אין קנים כשם שיש לנמלים ולדבורים, אך נטייתם היא להתקבץ באופן טבעי במקום מסתורם. פשפשי המיטה יכולים להתגורר בקני ציפורים ולכן יש סיכוי גבוה להימצאות פשפשי מיטה בבתים בהם יש מספר קני ציפורים בגג או במחילה (שלאורך הגג).

התפתחות ומחזור חיים

הזכר (למטה) הופך את הנקבה ומנקב את בטנה להזרקת תאי הזרע ישירות לחלל הבטן

נקבת הפשפש מטילה במהלך חייה עד כשלוש מאות ביצים. מספר ביצים בכל פעם. הן נמצאות בחריצים של מסגרות מיטה, רצפה, קירות ובמקומות נוספים בבית. כאשר מזג האוויר קריר הביצים מתכסות בחומר דביק הגורם להן להידבק לכל עצם בו הן נוגעות. הביצים אינן מופקדות במקום בו הטמפרטורה נמוכה מעשר מעלות צלזיוס. הביצים תבקענה בדרך כלל תוך שישה עד שבעה עשר ימים, אך בטמפרטורה נמוכה אפשר ותבקענה גם תוך כעשרים ושמונה ימים.

פשפשי המיטה הצעירים (הקרויים נמפה) עוברים שינוי הדרגתי בין חמישה שלבים. הגלמים משירים את הזיפים הקטנים שעל גופם חמש פעמים עד הגיעם לבגרות ותקופת הגולם נמשכת כשישה שבועות. כל שלב בנימפה נמשך בין 4 ל-6 ימים. כל מחזור חיים יכול לנוע בין חודש וחצי (בטמפרטורה של 25 מעלות) לארבעה חודשים (בטמפרטורה של 18 מעלות). באקלים חם הם עשויים להתרבות לשלושה דורות בשנה.

פעילות נימפות ובוגרים קיימת לרוב בטמפרטורה של 13-15 מעלות. ב-36-37 ההתפתחות נפסקת ונקודת התמותה היא ב-44-45 מעלות.

תזונה

פשפשי המיטה ניזונים מדמם של בני האדם על ידי ניקוב העור. הדם שהם מוצצים מועבר הישר אל קיבתם. הם ניזונים בעיקר בלילה (בעיקר בשעות המאוחרות), אך עשויים להיזון גם ביום אם הם רעבים והתאורה חלשה. הגלמים ניזונים ברגע שהם מוצאים לעצמם פונדקאי.

הפשפשים ניזונים במשך שלוש עד חמש דקות ועוזבים את הפונדקאי. הם זוחלים למקום מסתור ונשארים שם במשך מספר ימים על מנת לעכל את הארוחה. כאשר הם רעבים שוב, הם יוצאים ממחבואם ומחפשים פונדקאי חדש. בלא מזון בנמצא, הנמפה מסוגל להתקיים מספר שבועות. הפשפשים הבוגרים מסוגלים להתקיים כחודשיים או יותר ללא מזון.

פגיעתו באדם

סימני עקיצות של פשפשים

הפשפש איננו מעביר מחלות לאדם, אולם מהווה מטרד קשה.

בעת העקיצה מחדיר הפשפש את רוקו לפצע שהוא גורם. כתגובה מכך נוצר סביב העור הנעקץ כתם אדום ומגרד אשר בדרך כלל חולף כעבור שעות או ימים ספורים. הרגישות לעקיצה שונה מאדם לאדם. העקיצה יכולה להוות סיכון, במידה והנעקץ סובל מאלרגיה, כגון פריחה וכדומה. לכ-50% מבני האדם אין רגישות לעקיצות של פשפשים.

מניעה

סימנים הבולטים לנוכחותם של הפשפשים הם סימני כתמי דם וצואה זעירים על הסדינים. הם מופיעים כקבוצה של נקודות שחורות ויראו על מזרנים, בצדם החשוך של רהיטים או במקומות אחרים בהם מסתתרים פשפשים.

פשפשי המיטה מועברים לרוב על ידי מטענים, אביזרי שינה ושאר רהיטי חדרי שינה. ניתן למזער את הסיכויים להבאת פשפשים מן החוץ למקום הלינה על ידי נקיטת האמצעים הבאים:

בזמן מסע - עוד לפני בדיקת המלון, מומלץ לבדוק היטב את המזרנים. להסיר בזהירות את הסדינים, ולבחון את אזור ראש המיטה. לאחר מכן יש לבחון את שני צידי המיטה וכמו כן את לוחות המיטה. אם באחד ממקומות אלו ניתן להבחין בחרקים כלשהם – ככל הנראה אלו הם פשפשי המיטה.

לפני שמכניסים רהיט מהרחוב או ממקום אחר, יש לבדוק אותו היטב. כמו כן, כדאי להיפטר מקני ציפורים בקרבת מקום השינה.

טיפול

כלב בניו יורק המאומן לאתר פשפשים על פי ריחם

את מקום המרבץ שלהם כדאי למצוא במהלך היום. הפשפשים מפרישים מגופם חומר בעל ריח המוגדר כ"מתיקות מחליאה". בארצות הברית יש המאמנים כלבים מיוחדים לגילוי פשפשים.

הדברתם נעשית באופנים הבאים:

באמצעים פיזיקליים:

• טיפול בקור
  • ריסוס של גז קר על הפשפשים באופן ישיר.
  • הכנסה למקפיא של בגדים או חפצים קטנים בטמפרטורה של -16 מעלות, למשך 80 שעות.
• טיפול בחום
  • חימום הבית ל-60 מעלות למשך מספר שעות באמצעות תנורים מיוחדים, תנורים אלו לא קיימים בישראל ויעילותם מוגבלת.
  • בקיטור יבש באופן ישיר, מומלץ מכשיר שמגיע לפחות ל-150 מעלות צלזיוס ולחץ של-4 בר.
  • טיפול בבגדים נקיים להכניס למייבש כביסה ב-70 מעלות.
• שימוש בשואב אבק.
• טיפול בבועת חנק. הטיפול מכונה איוד ומתבצעת על ידי בעל מקצוע בעל היתר איוד. מדובר בבועת פלסטיק גדולה, אליה מכניסים את כל החפצים שבבית ואוטמים היטב. אל הבועה מזרימים גז פחמן דו-חמצני ומשאירים סגורה 7 עד 10 ימים. ביצי הפשפש נושמות מאוד לאט, ולכן על מנת להבטיח קטילה יעילה, זהו טווח הזמן היעיל ביותר. פחות מטווח זה יגרום לכישלון התהליך ולהתפתחות מחודשת. משום שהטיפול הכימי בפשפשי מיטה לא נעשה על בגדים, ומשום שחום הורס בגדים עדינים - נמצא שזהו הטיפול היעיל ביותר, אך הוא גם היקר ביותר. לרוב, הטיפול משולב עם הדברה כימית וקיטור.
• טיפול על ידי כימיקלים:
  • אירוסולים, אבקות (אבקת סיליקה, אדמה דיאטומית) וחומרים נוזלים (במיוחד בחריצים וסדקים)
  • ריסוס בחומרי הדברה כמו קרבמאטים ופירתרואידים. יש המשתמשים בקוקטייל של חומרים, שאמורים לפגוע בפיריון של אלו שישרדו.

טיפול משולב הכולל שואב אבק, קיטור, ריסוס, כיסויי מזרן ייעודיים ואנוקסיה הוא העדיף ביותר וייתן את התוצאה הטובה ביותר.

בארצות הברית ישנם מספר זנים שפיתחו עמידות למגוון חומרי הדברה וטרם ביצוע הדברה נשלחים מספר פרטים לבדיקות מעבדה על מנת לדעת אם יש טעם בריסוס ובאיזה חומר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פשפש מיטה בוויקישיתוף

• פשפש מיטה, באתר ITIS (באנגלית)
• פשפש מיטה, באתר NCBI (באנגלית)
• פשפש מיטה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• פשפש מיטה, באתר GBIF (באנגלית)
• עפרי אילני, זהירות, הפשפשים חוזרים!, באתר הארץ, 24 ביולי 2008
• רותי רוסו, פשפש בעיר הגדולה, באתר nrg‏, 25 בינואר 2006
• דפנה כתר-רצון, המדריך להימנעות מפשפשים, מכון דוידסון, 22 בינואר 2019
• מאמר מאוניברסיטת קנטאקי (באנגלית)
• אוניברסיטה לרפואה וחקר החרקים באוסטרליה - אתר על פשפשי מיטה (מאורכב) (באנגלית)
• תולה בפשפש ועד כתורמוס – פשפש המטה מקור השם פשפש באתר דף-יום.

• John Nielsen, Pesky and Not Picky, Bedbugs Make a Comeback, NPR, August 23, 2007