ציד ראשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תצוגת גולגולות אצל האצטקים במתקן טצומפנטלי, איור ממסמך ספרדי 1587
לוחמת משבט "האמזונות של דהומי", 1851 מחזיקה בראש אויב

ציד ראשיםאנגלית: Headhunting) הוא הנוהג של עריפה ושימור הראש של אדם לאחר שהרגו אותו. ציד ראשים היה נהוג בזמנים היסטוריים בחלקים של אוקיאניה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה, מערב ומרכז אפריקה, אמריקה המרכזית ואירופה. הוא התרחש באירופה עד סוף ימי הביניים באירלנד ובאזורי הגבול האנגלו-סקוטיים, ועד המאה ה-20 במונטנגרו, בקרואטיה, באלבניה ובחלקיה המערביים של הרצגובינה[1].

ציד הראשים היה נושא למחקר אינטנסיבי בתוך הקהילה האנתרופולוגית, שם החוקרים ניסו להעריך ולפרש את תפקידיו החברתיים ומניעיו. מחקרים אנתרופולוגיים של ציד ראשים בחנו נושאים הכוללים השפלת היריב, אלימות פולחנית, איזון קוסמולוגי, הצגת גבריות, קניבליזם, שליטה על הגוף ונשמת האויבים, כפרס והוכחה לחיסול יריב, הפגנת גדלות, יוקרה על ידי לקיחת הרוח של היריב וכוחו, וכאמצעי להבטיח את שירותיו של הקורבן כעבד בחיים שלאחר המוות[2].

החוקרים של היום מסכימים בדרך כלל כי תפקיד צייד הראשים היה בעיקר טקסי. הנוהג היה חלק מתהליך הבנייה, החיזוק וההגנה על היחסים ההירארכיים בין קהילות ויחידים. המומחים מציינים שהמנהג נבע מהאמונה שהראש הכיל "חומר נפש" או כוח חיים, שניתן לרתום אותו באמצעות לכידתו[3].

אסיה ואוקיאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלנזיה – ציד ראשים בוצע על ידי בני עמים אוסטרונזים רבים בדרום מזרח אסיה ובאיי האוקיינוס השקט. ציד ראשים היה נהוג בקרב רוב העמים של מלנזיה[4], כולל גינאה החדשה[5]. מיסיונר מצא 10,000 גולגולות באכסניה קהילתית באי גואריברי ב-1901[6].

מבחינה היסטורית, שבטים בגינאה החדשה היו מפורסמים בציד הראשים שלהם. הם האמינו כי הגולגולת מכילה את הכוח האנושי. ציד ראשים נגרם שם למטרות קניבליזם, והבשר של המת היה נצרך בטקסים לאחר לכידתו והריגתו[7].

אנשי שבט פאפונאי שהתגוררו בבתים שנבנו על עצים גבוהים, היו ציידי ראשים כנראה לצרכים הגנתיים, כנגד שבטים שכנים[8]. כמה חוקרים מאמינים כי מייקל רוקפלר האמריקאי, שהיה בנו של מושל ניו יורק נלסון רוקפלר, שנעלם בניו גינאה ב-1961 בעת טיול, אולי נתפס על ידי ציידי ראשים.

בספרו של ג'ק לונדון על הרפתקאותיו ב-1905 במיקרונזיה, הוא סיפר כי ציידים משבט המלייטה תקפו את הספינה שלו במהלך שהייה בלגונה לאנגה, במיוחד סביב האי לאולאסי. ספינתו, כספינות אחרות חטפו כפריים שישמשו כעובדי מטעים. קפטן מקנזי מהאונייה מינולטה נערף על ידי תושבי הכפר כתגמול על אובדן של אנשי הכפר במהלך חטיפת הכפריים[9].

נשים משבט דייאק, בבורנאו, רוקדות עם ראשים שהביאו ציידי ראשים, 1912

בדרום מזרח אסיה – אנתרופולוגיים חקרו שבטים אחדים, בהם ציד הראשים היה בדרך כלל פעילות פולחנית ולא מעשה מלחמה או סכסוך. לוחם ייקח ראש אחד. מניעים של גבריות ונישואין היו כלולים בביצוע ציד הראשים. סיבות אחרות לציד האדם היו תפיסת אויבים כעבדים, ביזה, סכסוכים בין-לאומיים ובין-אתניים, והתפשטות טריטוריאלית.

האנתרופולוג האיטלקי, החוקר אליו מודיליאני, ביקר ב-1886 בקהילות הציד של דרום ניאס (אי במערב סומטרה). הוא כתב מחקר מפורט על החברה שלהם ועל אמונותיהם. הוא מצא כי המטרה העיקרית של ציד ראשים היא האמונה כי האדם בעל גולגולת של אדם אחר, מאמין כי האחר ישמש לו כעבד בעולם הבא[10]. ציד ראשים נמשך באי ניאס עד סוף המאה ה-20, האירוע האחרון שדווח היה 1998.

ציד ראשים היה שכיח בין אנשים שבט הסומבה עד תחילת המאה ה-20. הציד נעשה אצלם רק בעקבות מלחמה גדולה[11]. הגולגולות שנאספו היו תלויות על עץ הגולגולות שהוקם במרכז הכפר. בשנת 1998, ב-Waikabubak, הייתה התנגשות גדולה של חמולות בשבט שגרמה לעריפת ראשים של חלק מההרוגים[12].

קנת ג'ורג' כתב על הטקסים השנתיים של ציד ראשים בקרב מיעוט דתי באזור ההררי בחלק הדרומי של האי האינדונזי סולוואסי. הראשים לא נלקחו, במקום זאת, השתמשו בגולגולות מאגוזי קוקוס בטקס פולחני. הטקס, הנקרא pangngae, התרחש בסיום עונת קציר האורז. מטרות הטקס היו להביא לסיום את תקופת האבל הקהילתי על הנפטרים של השנה האחרונה. כמו כן להפיג מתחים תוך שבטיים והאפשרות לתצוגת גבריות של לוחמים.

בסארוואק, האזור הצפוני-מערבי של האי בורנאו, הקימו ג'יימס ברוק וצאצאיו שושלת קולוניאלית. הם חיסלו את ציד הראשים במאה השנים שקדמו למלחמת העולם השנייה. לפני בואו של ברוק, שבט האייבן היגר מאזור קאפוואס האמצעי אל אזור הנהר העליון בטאנג לופאר, תוך כדי לחימה ועקירה של השבטים הקיימים, כגון סרו ובוקיטן. ממשלת ברוק, בעזרת שבטים וכוחות נוספים הרחיבה את תחום השפעתה וכפתה מערכת חוקים באזורי שליטתה. היא אסרה ציד ראשים, והטילה עונשים כבדים על מי שעשה כן. עם זאת הם אישרו לבצע ציד ראשים כאשר ביצעו מסע עונשים על שבטים סוררים. הילידים שהשתתפו במסעות העונשים שאושרו על ידי ברוק, היו גם פטורים מתשלום מס שנתי לממשלתו או קבלו שטחים חדשים תמורת שירותם.

שבט האייבן ערך טקסים פולחניים קדושים עם פעולות מיוחדות ומורכבות שהיו קשורות לציד הראשים, כדי לעורר את הברכות של האלוהים, דוגמה לכך הוא פסטיבל הציפורים שלביצועו נדרשו הגברים של השבטים להיות לוחמים אפקטיביים.

אוסף ראשים של הורציו רובלי, איש צבא בריטי ששירת בניו זילנד במהלך סוף המאה ה-19. האוסף שלו נקנה על ידי המוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק בתחילת המאה ה-20.

במהלך הכיבוש היפני במלחמת העולם השנייה, ציד הראשים התחדש בקרב הילידים. לוחמים משבט האייבן הצטיינו בקרבות האלה, והוכרו לאחר המלחמה כלוחמים מיומנים במהלך מבצעים צבאיים וזכו באותות כבוד ומדליות.

מאז 1997 קיימת אלימות בין-שבטית חמורה באי קלימנטן, בה מעורבים שבטי דיאק מקומיים ומהגרים מאי מאדרה. האירועים כללו מהומות קשות שהביאו למאות הרוגים בקרב המהגרים לאי. חלק מהגופות היו ערופות ראש והזכירו את הטקסים של ציידי הראשים. כמאה אלף מהמהגרים נאלצו לברוח במהלך הקרבות האלה[13].

ניו זילנד – בניו זילנד היו המאורים שומרים על ראשי אויבים בצורה הידועה בשם mokomokai. הראשים נמכרו לאספנים אירופיים בשלהי המאה התשע-עשרה, בחלק מהמקרים הוזמנו ראשים כאלה על ידי האירופאים[14]. כיום מנסים המאורים להחזיר את ראשי אבותיהם מהמוזיאונים מחוץ לניו זילנד. עשרים ראשים הוחזרו להם על ידי השלטונות הצרפתיים בינואר 2012.

סין – במאה ה-19 וראשית העשרים וגם בתקופת המצביאים, חיילי הקיסר אספו לעיתים קרובות את ראשי אויביהם. רוב החיילים היו מגויסים כצמיתים ולא קיבלו שכר. במקום זאת, זכו לתגמולים נוספים על ידי איסוף ראשי אויבים, סוג של ספירת גופות. במקומות אלה, הרשויות נהגו להציג לראווה ראשי פושעים שהוצאו להורג עד המאה ה-20.

יפן – טום אוניל כתב:

טקס של ציידי ראשים בטיוואן, לפני מלחמת העולם השנייה

הסמוראי ביקש להתפאר גם על ידי ציד ראשים. כאשר הקרב הסתיים, הלוחם, כשכיר חרב, היה מציג לראווה את ראשי אויביו למפקדו. בהתאם למספר הראשים, המפקד היה מתגמל אותו בדרגה, בזהב או בכסף, או בקרקע מהשבט המובס. מפקדים מצידם הציגו את ראשי היריבים המובסים בכיכרות הציבוריות של העיר[15].

טאיוואן – ציד ראשים היה מנהג נפוץ בקרב האבוריג'ינים הטאיוואנים. כל השבטים התאמנו בציד ראשים חוץ מאנשי יאמי, שהיו מבודדים בעבר. בטאיוואן, אנשי השפלה (האן) והמתנחלים היפנים, היו הקורבנות של פשיטות ציידי הראשים של הילידים מאזורים הרריים. המתנחלים היפנים, ואנשי האן, נחשבו כפולשים, שקרנים ואויבים של הטאיוואנים האבוריג'ינים. אלה היו מבצעים פשיטות של ציד אדם ותקפו לעיתים קרובות עובדים בשדות או העלו בתים באש, ואחר כך הרגו את אלה שברחו מהמבנה הבוער. הנוהג נמשך במהלך הכיבוש היפני של טאיוואן, אך הסתיים בשנות השלושים בשל הדיכוי של ממשלת יפן הקולוניאלית.

תופעה דומה התרחשה מאות שנים קודם בטאיוואן. בתחילה השבטים האבוריג'ינים, היו בעלי ברית עם ההולנדים נגד הסינים. במרד בשנת 1652, פנו נגד ההולנדים גם במהלך המצור על פורט זילנדיה עשר שנים מאוחר יותר. הם ערקו אל הכוחות הסינים[16] האבוריג'ינים מטאיוואן שניצחו את הכוחות ההולנדים, ב-1661, כולל השבטים מאזורי המישורים, חגגו את ניצחונם מהשלטון הקולוניאלי ההולנדי, רדפו את האירופאים הרגו בהם, השליכו את ספרי הדת הנוצרית וערפו ראשיהם[17].

סמוראי, אמצע המאה ה-19, מחזיק חרב וגולגולת

בקרב טמסוי בקמפיין קילונג במהלך מלחמת צרפת-סין ב-8 באוקטובר 1884, הסינים לקחו שבויים ועצרו 11 נחתים צרפתים שנפצעו, בנוסף לרב-חובל של אחת אוניות. ראשיהם היו מוטלים על מוטות במבוק והוצגו לראווה כדי להתסיס רגשות אנטי-צרפתים. התמונות של עריפת ראשי הצרפתים פורסמו בעיתון "טיאן-שי-טסאי" בשאנגחאי:[18]

סצנה שאין לטעות בה התרחשה. שישה ראשי צרפתים, הוצגו לראווה, למרבה המיאוס. כמה ביקרו במקום שבו היו תקועים הראשים ושמחו לעזוב אותו – לא רק בגלל האופי המגעיל והברברי של הסצנה, אלא משום שהקהל שסביבם הראה סימני סערת רגשות. במחנה עצמו היו גם שמונה ראשים של צרפתים אחרים, מחזה שהיה עשוי לספק טעם של אדם פראי או איש-הגבעות, אבל לא עולה בקנה אחד עם הנאורות היחסית, של חיילים סינים. לא ידוע כמה מהצרפתים נהרגו ונפצעו; ארבע-עשרה גופות נותרו על החוף, ואין ספק כי כמה פצועים הוחזרו לספינות. (לפי דיווחים סיניים נהרגו 20 בני אדם ונפצעו מספר גדול).

בערב קרא קפטן בוטל וקונסול פרייטר לגנרל סאן, ודנו איתו בנושא עריפת הראשים והצגתם. הקונסול פריטר כתב חוות דעת על הנושא, והתריע נגד המעשים האלה, ואנו מבינים שהגנרל הבטיח שלא יתרחשו שוב...קשה לגנרל לשלוט על כוחות כמו ההילמנים, שהם פראים, ומטפלים כך באויביהם בשיטות ברבריות כאלה.

אנשי האן והטאיוואנים האבוריג'ינים התקוממו נגד היפנים במרד בייפו ב-1907 ותפאני ב-1915. האבוריג'ינים של סינדיק התקוממו נגד היפנים בתקרית וושה של 1930 וחזרו לבצוע ציד ראשים, תוך כדי עריפת יפנים במהלך המרד.

אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמזונאס כמה שבטים מהקבוצה הג'יברואנית, במזרח אקוודור וצפון פרו, לאורך הנהרות הראשיים שמזינים את האמזונס עסקו בציד ראשים. הראשים היו מכווצים, והשבטים האלה האמינו כי הראש הוא מקום משכנה של נשמת האדם שנהרג.

במאה ה-21, השבטים האלה מייצרים עותקים של ראשים – הם משתמשים בתהליך המסורתי שלהם על ראשי קופים ובעלי חיים אחרים, כדי למכור את הפריטים לתיירים. יש להניח כי כאשר ישנן התנגשויות בין שבטים מקומיים הם ממשיכים עם פרקטיקות של ציד ראשים אנושיים.

בתרבויות אמריקה המרכזית – היה סוג מתקן תצוגה – צומפנטלי (Tzompantli) על עץ שתועד בכמה תרבויות באמריקה התיכונה. הוא שימש לתצוגה פומבית של גולגולות אדם, בדרך כלל אלה של שבויי מלחמה או קורבנות אחרים[19].

בחפירות באתר לה קויוטרה, אוקסאקה, התגלה מבנה כזה. הוא מתוארך לציוויליזציה הפרוטו-קלאסית של זאפוטק, שפרחה מהמאה ה-2 לפני הספירה עד המאה ה-3 לספירה. צומפנטלי היה אופייני גם בתרבויות אחרות פרה קולומביאניות כגון הטולטק והמיקסטק.

על פי הנתונים שדיווחו הכובשים הספרדים אנדרס דה טאפיה ופריי דייגו דוראן, ברנרד אורטיז דה מונטלאנו חושב מספר הגולגולות שהיו על עץ הגולגולות הגדול בטנוכטיטלאן – 60,000 גולגולות. דוגמאות נוספות לעצי גולגולות ישנם באתרי התרבות של המאיה. דוגמה מצוינת במיוחד היא אתר צ'יצ'ן איצה.

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלטים של אירופה נהגו לצוד ראשים, מאחר שהם האמינו שהראש מאכלס את נפש האדם. הרומאים היוונים הקדמונים תיעדו את הרגלי הקלטים למסמר את ראשי אויביהם האישיים על הקירות או כשהם משתלשלים מצווארי הסוסים. ציד הראשים נמשך זמן רב יותר בעקבות גלי ההגירות הקלטיות. בסיפורי המיתולוגיה האירית מימי הביניים ישנו תיאור של עריפת ראשיהם של שלושת בניו של נכטאן והצגתם על מרכבתו. נראה כי התיאור הזה מיוחס ללוחם קלטי קלסי, ולא לפולחן דתי. הנוהג נמשך עד סוף ימי הביניים באירלנד[20]. הסיבות הדתיות לאיסוף הראשים אבדו ככל הנראה לאחר המרת הקלטים לנצרות.

במונטנגרו – מונטנגרונים הם קבוצה אתנית סלבית בדרום מזרח אירופה השוכנת בהרים הדינאריים. הם ביצעו ציד ראשים עד 1876[21]. בשנת 1830, השליט של מונטנגרו פטרה פטרוביץ השני, התחיל לבנות מגדל מעל מנזר Cetinje. שמעולם לא הסתיים. המונטנגרינים השתמשו במגדל כדי להציג לראווה ראשי חיילים טורקיים שנהרגו בקרב, בעקבות הסכסוכים התכופים שלהם עם האימפריה העות'מאנית. בשנת 1876 המלך ניקולאי הראשון של מונטנגרו הורה להפסיק נוהג זה. הוא ידע כי דיפלומטים אירופיים ראו במנהג הזה נוהג ברברי. המגדל נהרס ב-1937.

זמנים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת סין–יפן השנייה – בטבח נאנג'ינג נערפו ראשי חיילים סינים ואזרחים רבים על ידי חיילים יפנים, שאף התחרו מי יהרוג יותר אנשים. האירוע נוהל על ידי שני קצינים יפניים שערכו תחרות בין החיילים, מי יערוף יותר ראשים עם חרב ויצטלם עם הגולגולות למזכרת. שני הקצינים הועמדו לדין והוצאו להורג אחרי המלחמה.

מלחמת העולם השנייה – במהלך מלחמת העולם השנייה, כוחות הברית (ובהם האמריקנים) אספו מדי פעם גולגולות של יפנים מתים כמזכרות עבור חברים ובני משפחה בבית או למכירה לאחרים. המנהג היה ייחודי לאזור האוקיינוס השקט: כוחות ארצות הברית לא לקחו גולגולות של חיילים בחזית באירופה. בספטמבר 1942 הורה מפקד הצי באוקיינוס השקט לנקוט יד קשה נגד כל חייל שלקח חלקי גופות של האויב כמזכרות, אבל ציד הראשים נמשך. העיתון לייף פרסם תצלום בגיליון מיום 22 במאי 1944, של אישה צעירה שעמדה מול גולגולת ששלח לה החבר שלה ששירת בצי באוקיינוס השקט, מה שגרם לזעם ציבורי גדול בארצות הברית[22].

היסטוריונים הציעו שלקיחת גולגולות על ידי החיילים האמריקאים קשורה לעובדה שראו ביפנים אנשים נחותים, וכן בתגובה לאכזריותם, לעינויים ולהתעללות שלהם בחיילים מתים אמריקאים. בבורנאו הילידים עשו פעולות תגמול נגד היפנים כתגובה למעשי הזוועה שביצעו חיילי הצבא היפני באזור זה. בעקבות התעללות שעברו על ידי היפנים, יצרו הילידים בבורניאו כוח צבאי לסייע לבעלות הברית. סוכנים מיוחדים מאוסטרליה ובריטניה של היחידה המיוחדת הקימו כמה יחידות צבאיות מבני השבטים המקומיים, והפכו אותם לצבא של אלף איש, שהרג כ-1,500 חיילים יפנים[23].

שימוש מושאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות הפופולרית, המונח "צייד ראשים" (באנגלית: Bounty Hunter) משמש לתאר מתנקש בתשלום שנשכר "לצוד" אדם מסוים ולרוב להרגו. כהוכחה להצלחת המשימה, צייד הראשים מוסר את הניצוד, חי או מת, לידיו של מי ששכר אותו.

מונח דומה אך נגדי הוא "שומר ראש": מאבטח אישי לאישיות חשובה מאוד, שנועד לשמור עליה מפני מתנקשים וציידי ראשים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ציד ראשים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Encyclopædia Britannica (February 23, 2009). "headhunting (anthropology) – Britannica Online Encyclopedia". Britannica.com. Retrieved May 25, 2010.
  2. ^ E-Modigliani, "Un viaggio a Nias," Fratelli Treves Editori Milano 1890
  3. ^ Hutton, J. H. "The Significance of Head-Hunting in Assam." The Journal of the Royal Anthropological Institute of Great Britain and Ireland, vol. 58, 1928, pp. 399–408.
  4. ^ Some Head-Hunting Traditions of Southern New Guinea, by Justus M. van der Kroef, American Anthropologist, New Series, Vol. 54, No. 2 (Apr. – Jun. 1952), pp. 221–235
  5. ^ "Hunter Gatherers – New Guinea". Climatechange.umaine.edu. Archived from the original on August 1, 2012. Retrieved May 25, 2010.
  6. ^ Laurence Goldman (1999).The Anthropology of Cannibalism. p.19.
  7. ^ Nevermann, Hans (1957). Söhne des tötenden Vaters. Dämonen- und Kopfjägergeschichten aus Neu-Guinea. Das Gesichtder Völker (in German). Eisenach • Kassel: Erich Röth-Verlag. The title means Sons of the killing father. Stories about demons and headhunting, recorded in New Guinea.
  8. ^ "Head-Hunters Drove Papuan Tribe Into Tree-Houses". Sciencedaily.com. March 9, 1998. Retrieved May 25, 2010.
  9. ^ Jack London (1911). The Cruise of the Snark. The Cruise of the Snark. Harvard University Digitized Jan 19, 2006.
  10. ^ E.Modigliani, "Un viaggio a Nias", Fratelli Treves Editori Milano 1890
  11. ^ Hoskins, Janet. The Play of Time: Kodi Perspectives on Calendars, History, and Exchange. Berkeley: University of California Press, c1993 1993. p.312-314
  12. ^ "Tragedy in Sumba". Archived from the original on March 22, 2012.. insideindonesia.org
  13. ^ "Behind Ethnic War, Indonesia's Old Migration Policy". Globalpolicy.org. March 1, 2001. Retrieved May 25, 2010.
  14. ^ "Weather delays return of toi-moko", TNVZ (national news)
  15. ^ Tom O'Neill, "Samurai: Japan's Way of the Warrior", National Geographic Magazine.
  16. ^ Covell, Ralph R. (1998). Pentecost of the Hills in Taiwan: The Christian Faith Among the Original Inhabitants (illustrated ed.). Hope Publishing House. pp. 96–97. ISBN 0932727905. Retrieved December 10, 2014.
  17. ^ Hsin-Hui, Chiu (2008). The Colonial 'civilizing Process' in Dutch Formosa: 1624 - 1662. Volume 10 of TANAP monographs on the history of the Asian-European interaction (illustrated ed.). BRILL. p. 222. ISBN 900416507X. Retrieved December 10, 2014.
  18. ^ Maritime Taiwan.
  19. ^ "Tower of human skulls in Mexico casts new light on Aztecs". Reuters. July 1, 2017.
  20. ^ "Info for Headhunters". www.lard.net.
  21. ^ Albania and the Albanians.
  22. ^ Fussell, Paul (1990). Wartime: Understanding and Behavior in the Second World War. New York: Oxford University Press.
  23. ^ "'Guests' can succeed where occupiers fail", International Herald Tribune, 9 November 2007