צמאה נפשי

צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל-אֵל חָי
אֵל חָי בְּרָאָנִי וְאָמַר חַי אָנִי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי בָּרָא כֹּל בְּחָכְמָה בְּעֵצָה וּבִמְזִמָּה (עַד) מְאֹד (וְ)נֶעֱלָמָה מְעֵינֵי כָּל חָי רָם עַל כֹּל כְּבוֹדוֹ כָּל פֶּה יְחַו(ֶה) הוֹדוֹ בָּרוּךְ אֲשֶר בְּיָדוֹ נֶפֶש כָּל חָי הִבְדִּיל נִינֵי תָם חֻקִּים לְהוֹרוֹתָם אֲשֶר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחָי מִי זֶה יִצְטַדָּק נִמְשַׁל לְאָבָק דָּק אֶמֶת כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֵיךָ כָּל חָי בְּלֵב יֵצֶר חָשׁוּב כִּדְמוּת חֲמַת עַכְשׁוּב וְאֵיכָכָה יָשׁוּב הַבָּשָׂר הֶחָי נְסוֹגִים אִם אָבוּ (וּ)מִדַּרְכָּם שָׁבוּ טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ בֵּית מוֹעֵד לְכָל חָי עַל כָּל חֲסִידֶיךָ תְּחַדֵּשׁ עֵדֵיךָ (עַל כֹּל אֲהוֹדֶךָ כָּל פֶּה תְּיַחֲדֶךָ) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חָי זְכוֹר אַהֲבַת קְדוּמִים וְהַחֲיֵה נִרְדָמִים וְקָרֵב הַיָמִים אֲשֶר בֶּן־יִשַׁי חָי רְאֵה לִגְבֶרֶת אֱמֶת שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת לֹא כְּי בְנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי הֲלֹא חֶלְקְךָ מֵרֹאשׁ חֵלֶק דָּמוֹ דְּרוֹשׁ שְׁפוֹךְ אַף עַל רֹאשׁ הַשָׂעִיר הֶחָי אוּלַי עֵת בָּאָה לְהָשִׁיב נְשׁוּךְ חֲטָאָה אֶל בֵּיתְךָ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי אֶקּוֹד עַל אַפִּי וְאֶפְרוֹשׁ לְךָ כַפִּי עֵת כִּי אֶפְתַּח פִּי בְּנִשְׁמַת כָּל חָי

"צָמְאָה נַפְשִׁי" הוא פיוט שכתב אברהם אבן עזרא במאה ה-12. במקורו הפיוט נכתב כ"רשות" ל"נשמת" של שמיני עצרת (המילים המסיימות של הפיוט הם: 'עת כי אפתח פי בנשמת כל חי'), אך כיום הוא מוכר בעיקר כאחד מזמירות ליל שבת של יהדות אשכנז.

תוכן הפיוט

בפיוט זה אבן עזרא מבטא רגשות של דבקות והשתוקקות, צימאון לאלוהים. זאת בשונה לפירושו לתנ"ך שהוא שכלתני יותר, בדרך כלל. באות הפותחת של ראשי הבתים חתום שמו של המחבר - אברהם בן עזרא.

ניתן לשער שהעובדה שהשיר נכתב כרשות לשמיני עצרת קשורה לקשר שבין התורה למים חיים:”אין מים אלא תורה” (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף י"ז, עמוד א'). ניתן גם לקשור אותו לחג סוכות שלפניו, שבו נידונים על המים, וגם הפזמון של הפיוט, "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי" מקורו במזמור מתהלים, שנהוג לאומרו בסוכות.

באחד מבתי השיר, השתמש המשורר במשפט שלמה כמוטיב אלגורי המרמז על הפולמוס היהודי-נוצרי או לפולמוס יהודי-איסלמי בשאלה איזו היא הדת האמיתית והנכונה. שתי הנשים המתקוטטות מייצגות את הדת היהודית מול דת יריבה, כאשר כל אחת טוענת כי הבן החי הוא בנה, ואילו הבן המת הוא בנה של הדת האחרת:"רְאֵה לִגְבֶרֶת אֱמֶת / שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת / לֹא כִי בְנֵךְ הַמֵּת / וּבְנִי הֶחָי". היהדות מופיעה כאן כ"גברת אמת" שעה שהנצרות או דת האסלאם אינה אלא שפחתה החצופה המתיימרת לרשת את גדולתה ואת בנה. אם הכוונה לנצרות, הרמז כאן ברור לאמונה הנוצרית בזהותו של ישו כבן האלהים ואמונתם בתחייתו לאחר צליבתו. במקביל נרמזת כאן הטענה הנוצרית לפיה זנח האלהים את ישראל, בנו-בחירו מן הברית הישנה, והחליפו במאמיניו של ישו. אם הכוונה לאסלאם, הרמז ב'שפחה' היא להגר ובנה ישמעאל, והאנלוגיה לשאלת משפט שלמה בין שני הבנים האפשריים נוגעת להיפוך הגרסאות בקוראן ובמקרא לגבי זהותו של הבן החביב על אביו שנעקד על המזבח: יצחק או ישמעאל.

זמן שירת הפיוט ולחנים

למרות שהפיוט נכתב במקורו כרשות לנשמת כל חי בשמיני עצרת, בפועל אמירת הפיוט בתאריך זה נעשית רק במנהג יהדות בבל ובנוסח איטליה, בו הוא נאמר בחלק מהקהילות אף בהושענא רבה. לעומת זאת, הפיוט מקובל כאחד מזמירות ליל שבת ונפוץ מאוד בקרב יהודי אשכנז. בספרי מנהגי החת"ם סופר נכתב כי זה היה השיר היחיד שאותו היה שר לפני סעודת שבת. בקרב יהודי מרוקו שרים את השיר בפרשת חיי שרה בגלל הבית "רְאֵה לִגְבֶרֶת אֱמֶת שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת", המדמה את שרה והגר ליהדות מול האסלאם.

הפיוט זכה למספר רב של לחנים בקרב יהדות אשכנז, לדוגמה: לחן של רבי אברהם אבא לייפר מפיטסבורג (המושר בכלל חצרות נדבורנה), לחן מהיר של רבי מאיר שפירא מלובלין, לחן של חסידות ויז'ניץ, לחן של הרב יוסף צבי ברייאר מחסידות בעלז, ולחן לחלק מהפיוט ("זכור אהבת קדומים") של האדמו"ר ממודז'יץ.

בקרב יהדות אשכנז, מקובל לשיר את כל הבתים מלבד השלישי והשני מהסוף.

רבי מאיר שפירא מלובלין שהלחין מנגינה לשיר זה, הוסיף אף הוא שורה, ונוהגים בחלק מהקהילות לשורר אותה לפני השורה האחרונה:

אָזְלַת יָדֵינוּ וְתַּשׁ כֹּחֵנוּ
     בַּת קוֹל תְּנַחֲמֵנוּ עוֹד אֲבִיכֶם חָי

קישורים חיצוניים

• צמאה נפשי לאלהים, באתר הפיוט והתפילה
• זמירות לליל שבת - צמאה נפשי באתר דעת