קדש עצמך במותר לך
קדש עצמך במותר לך הוא מונח מרכזי בהגות היהודית, שמופיע בספרות חז"ל במסכת יבמות, ולפיו על האדם לעשות בקדושה גם דברים שמותרים לו, ובאמצעות כך להתקדש ולהתעלות.
הרמב"ן מכליל עיקרון זה במה שנאמר במקרא בפרשת קדושים, "קדושים תהיו כי קדוש אני השם אלהיכם" ומבאר:
"והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה 'נבל ברשות התורה'. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כעניין שאמרו (ברכות כב א): שלא יהיו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה): הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כעניין שהזכירו (חגיגה יח ב): בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח): בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כעניין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז): וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. באלו ובכיוצא בהן באה המצווה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי..".
הרמח"ל בספרו מסילת ישרים בפרק י"ג, בביאור מידת הפרישות, כותב:
"והנה כלל הפרישות הוא מה שאמרו זכרונם לברכה, "קדש עצמך במותר לך" וזאת היא הוראתה של המילה עצמה, פרישות, רוצה לומר להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר, והיינו שאוסר על עצמו דבר היתר, והכונה בזה לשלא יפגע באיסור עצמו, והעניין שכל דבר שיוכל להיולד ממנו גרמת רע, אף על פי שעכשיו אינו גורם לו, וכל שכן שאיננו רע ממש ירחק ויפרוש ממנו".