קיטי ג'נובזה
 | |
| לידה |
7 ביולי 1935 ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
13 במרץ 1964 (בגיל 28) קו גרדנס, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות לייקוויו |
  | |
קיטי ג'נובזה (באנגלית: Kitty Genovese; 7 ביולי 1935 - 13 במרץ 1964) הייתה אישה ניו-יורקית שנאנסה ונדקרה למוות ליד ביתה ברובע קווינס ב-13 במרץ 1964. מקרה הרצח של ג'נובזה לא זכה להד מיוחד לאחר התרחשותו, אך כתבה שפורסמה בעיתון ה"ניו יורק טיימס" שבועיים לאחר מכן[1], לפיה 37 (ואחר כך 38) משכניה של ג'נובזה היו עדים לרצח אך לא טרחו להזעיק את המשטרה או להתערב בנעשה, עוררה עניין ציבורי. ספקות רציניים עלו באשר לנכונות הסיפור, כפי שהופיע ב"ניו יורק טיימס", אך הוא עורר מחקר נרחב בפסיכולוגיה חברתית ותועד על ידי לטנה ודרלי בשם "אפקט הצופה מהצד".
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'נובזה נולדה בניו יורק והייתה הבכורה מחמישה ילדים במשפחה איטלקית-אמריקאית של המעמד הבינוני-נמוך שהתגוררה בברוקלין. היא למדה בבית ספר תיכון פרוספקט הייטס (אנ'). לאחר שאמה הייתה עדה לרצח בניו יורק, עברה המשפחה לקונטיקט בשנת 1954. ג'נובזה, שהייתה בת 19 באותה עת, החליטה להישאר בניו יורק והמשיכה להתגורר בעיר עד מותה. בתקופה שבה התבצע הרצח, עבדה ג'נובזה כמנהלת בר בקווינס. היא הייתה לסבית והתגוררה בקווינס עם שותפתה לחיים, מארי אן זילונקו.
התקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השתלשלות האירועים שהובילו לרצח ג'נובזה תוארה במשפט הרצח ובדיווחים רבים לאחר מכן, אך פרטי ההתרחשות המדויקים עדיין מעורפלים בנקודות מסוימות. ג'נובזה שבה מעבודתה במכונית, בשעת בוקר מוקדמת ב-13 במרץ 1964. היא החנתה את מכוניתה בערך בשעה 3:15 לפנות בוקר בחניון המרוחק 30 מטרים מביתה, סמוך לסמטה המובילה אל הכניסה העורפית לבניין בו שכנה דירתה. כשפסעה מהרכב לכיוון ביתה, התקרב אליה אדם בשם וינסטון מוזלי. ג'נובזה נבהלה והחלה לרוץ לאורך מגרש החניה ולכיוון חזית הבניין. מוזלי רדף אחריה, תפס אותה ודקר אותה פעמיים בגבה. ג'נובזה צעקה "אלוהים, הוא דקר אותי! תעזרו לי!" מספר שכנים שמעו את הזעקה, אף שהיה זה לילה קר וחלונותיהם היו סגורים, אך רק בודדים מהם הבינו שזו קריאה לעזרה. אחד השכנים, רוברט מוזר, העיד כי קרא לעבר מוזלי "תסתלק מכאן!" ומוזלי נרתע ונמלט מהמקום. ג'נובזה הצליחה להגיע לכניסה האחורית של הבניין כשהיא פצועה קשה, ובשלב זה הייתה סמויה מעיניהם של השכנים שהיו יכולים לשמוע את התקיפה הראשונה[2].
אחד העדים טען כי אביו התקשר למשטרה מיד לאחר התקיפה הראשונה והודיע שברחוב יש אישה ש"הותקפה, אך היא קמה ומתנדנדת ברחוב". הקלטות של השיחות הראשונות שבוצעו למוקד המשטרה אינן ברורות ונראה שהמשטרה לא ייחסה חשיבות רבה לדיווחים אלו. בשנת 1964 עדיין לא היה מוקד כללי להזעקת המשטרה (מוקד 911) ואזרחים שביקשו להזעיק את המשטרה היו צריכים להתקשר לתחנת המשטרה המקומית. בר ששכן באזור היה מוקד של תגרות ידיים ובליל הרצח נסגר בשעה מוקדמת יותר בגלל קטטה, מה שאולי חיזק את סברתם של השוטרים כי האירוע אינו תובע הגעה למקום.
כמה מהעדים ראו את מוזלי נכנס למכוניתו ומסתלק מהמקום אך הוא שב לאחר עשר דקות, חבוש בכובע רחב שוליים שהסתיר את פניו. מוזלי חיפש את ג'נובזה במגרש החניה ובמתחם הדירות עד שאיתר אותה שוכבת, כמעט מחוסרת הכרה, במסדרון בחלקו האחורי של הבניין. סבורים כי ג'נובזה ניסתה להיכנס לבניין דרך דלת אחורית שהייתה נעולה. כששכבה במסדרון זה, הייתה ג'נובזה מחוץ לשדה הראייה של עוברי אורח ברחוב וגם רחוקה משדה ראייתם של האנשים שאולי שמעו או ראו את התקיפה הראשונה. מוזלי תקף את ג'נובזה ודקר אותה מספר פעמים. מפצעי דקירה בידיה הסיקו החוקרים כי ג'נובזה ניסתה להתגונן. בזמן שג'נובזה גססה על הרצפה, מוזלי אנס אותה. הוא לקח מארנקה 49 דולר והשאיר אותה שם. האירוע כולו נמשך כחצי שעה.
כמה דקות לאחר מכן התקשר למשטרה אדם בשם קארל רוס. ניידת משטרה הגיעה למקום תוך כמה דקות ובשעה 4:15 לפנות בוקר נלקחה משם ג'נובזה לבית-החולים, אך נפטרה בדרכה אליו.
חקירת המשטרה והתביעה הכללית העלתה שכתריסר אנשים (ולא 38 כפי שדווח במאמר של הניו יורק טיימס) שמעו או ראו חלקים מהתקיפה, אך אף אחד לא היה עד להתרחשות כולה. רק עד אחד, ג'וזף פינק, היה מודע לכך שג'נובזה נדקרה בתקיפה הראשונה. רוב העדים לא הבינו שמה שהם שמעו או ראו הוא אירוע של תקיפה, אונס ורצח. חלקם חשבו שמדובר במריבת אוהבים או בתגרת שיכורים.
התוקף[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינסטון מוזלי (נולד ב-2 במרץ 1935), היה מפעיל ציוד עסקי, נשוי ואב לשני ילדים. מוזלי נעצר מאוחר יותר בחשד פריצה ובחקירתו התוודה על רצח ג'נובזה, כמו גם על שני מקרי רצח נוספים שכללו תקיפה מינית. מוזלי העיד כי בגלל האימפוטנציה שלו לא הצליח לקיים יחסי מין עם הנתקפות. בדיקות פסיכיאטריות שעבר הצביעו על כך שמוזלי היה נקרופיל.
מוזלי שיחזר את התקיפה בדייקנות והסביר שהמניע היה שהוא "רצה להרוג אישה". מוזלי העדיף להרוג נשים כיוון שלדבריו הן "היו קלות יותר ולא נלחמו בחזרה". הוא הצהיר שבאותו לילה התעורר בסביבות השעה 2:00, עזב את הבית ונסע ברחובות על מנת לחפש קורבן. הוא ראה את ג'נובזה הולכת ברחוב ועקב אחריה עד למגרש החניה.
מוזלי הורשע ברצח וב-15 ביוני 1964, נגזר עליו עונש מוות. כשהקריא ראש חבר המושבעים את גזר הדין, התמלא אולם בית המשפט קריאות שמחה רבות. לאחר ששככו הקריאות, הוסיף השופט ואמר "אינני מאמין בעונש מוות, אך כשאני מסתכל על המפלצת הזו - לא הייתי מהסס להפעיל את המתג בעצמי!". ב-1 ביוני 1965 מצא בית המשפט לערעורים של ניו יורק כי למוזלי הייתה צריכה לעמוד האפשרות להעלות טענת אי-שפיות בשימוע שלפני משפטו הראשון והמתיק את עונש המוות למאסר עולם.
בשנת 1968, הועבר מוזלי לבית חולים בבאפלו, ניו יורק, לאחר שפצע את עצמו בבית הכלא. במהלך שהותו בבית החולים השתלט מוזלי על השומר שהיה איתו ופצע אותו. לאחר מכן הוא הצליח לקחת חמישה בני ערובה ואנס אחת מהן מול בעלה. הוא נתפס רק לאחר מרדף שנמשך יומיים. מוזלי גם השתתף במהומות שהתחוללו בכלא אטיקה בשנת 1971. במהלך שהותו בכלא הוענק למוזלי תואר ראשון בסוציולוגיה.
בשנת 1984 עבר מוזלי שימוע ראשון בוועדת השחרורים של בית הכלא. להגנתו הוא טען ש"עבור הקורבן בחוץ, זה עניין חד-פעמי שאורך שעה או דקה אחת, אך בשביל האדם שנתפס, זה לנצח". השימוע האחרון של מוזלי נערך בנובמבר 2013 והוא לא שוחרר. היה זה השימוע ה-16 במספר. הוא נפטר בגיל 81 בתאו, ב-28 במרץ 2016[3].
תגובה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהתפרסם המקרה של ג'נובזה, רבים ראו אותו כדוגמה לחוסר האכפתיות של האנשים הגרים בערים גדולות כדוגמת ניו יורק, או של האנושות בכלל. מרבית התגובות האלו הגיעו בעקבות מאמר של "הניו יורק טיימס" שנכתב על ידי העיתונאי מרטין גנסברג ופורסם ב-27 במרץ 1964 - שבועיים לאחר הרצח. כותרת המאמר הייתה "38 אשר ראו רצח ולא התקשרו למשטרה"[1]. אחד הציטוטים מהמאמר שהשפיעו בעיקר על הציבור היו מאחד השכנים שהסביר שראה חלק מהתקיפה אך התלבט האם להתקשר למשטרה כיוון שהוא "לא רצה להיות מעורב".
הסופר הרלן אליסון פרסם סדרת מאמרים בתחילת שנות ה-70 ובהם התייחס לעדים מהמקרה כ"שלושים ושמונה בני זונות" אשר "עמדו מהצד וצפו בג'נובזה נדקרת למוות מולם מבלי לעשות דבר". במאמר אחר הוא טען שאחד השכנים אפילו הגביר את עוצמת השמע במקלט הרדיו שלו על מנת שלא יישמע את זעקותיה של ג'נובזה.
אך על אף ששכניה של ג'נובזה הוכפשו קשות על ידי מאמרים אלו, התפיסה של "38 אנשים שלא עשו כלום" היא מיתוס. המאמר של הניו יורק טיימס מתחיל בכותרת המשנה:
במשך למעלה מחצי שעה, 38 אזרחים מכובדים ושומרי חוק בקווינס צפו כשרוצח דקר והרג אישה בשלוש תקיפות נפרדות בשכונת קיו גארדנס.
עם זאת, מחקר שנערך בשנת 2007, 43 שנים לאחר האירוע, טען שרוב המידע הפופולרי בקשר לרציחתה של קיטי ג'נובזה איננו נכון. המחקר לא מצא "שום עדות לנוכחותם של 38 עדים, או שמישהו מהעדים צפה ברצח, או שאף אחד מהעדים לא נקף אצבע"[4].
אף לא אחד מהעדים צפה בתקיפות בשלמותן, זאת עקב המבנה המורכב של מתחם הדירות והעובדה שהתקיפה התרחשה בכמה חלקים ובאזורים שונים של המתחם. מרבית העדים שמעו רק חלקים מהמתרחש ולא הבינו כמה התקיפה חמורה. אף לא אחד מהעדים ראה את התקיפה הסופית והאונס. בנוסף לכך, בתקיפה הראשונה נוקבו ריאותיה של ג'נובזה, כך שמרבית הסיכויים הם שהיא לא הייתה מסוגלת לצעוק בקול רם.
למרות זאת, התגובה התקשורתית למקרה הובילה את משטרת העיר ניו יורק לשדרג את מערכת הטלפוניה שלה. המערכת שהייתה קיימת באותו זמן לא עבדה היטב, העבירה שיחות למחלקות הלא נכונות ולעיתים הייתה מנתקת את השיחה. בנוסף לכך, קהילות שונות החלו לארגן תוכניות משמר שכונתי ותוכניות דומות לשמירת הסדר בקהילה.
המחקר הפסיכולוגי שהתעורר לאחר הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוסר התגובה של כמות גדולה כל כך של אנשים שהיו עדים לתקיפה הובילה למחקר בפסיכולוגיה חברתית של אפקט הצופה מהצד ואפקט דילול האחריות (Diffusion of responsibility)(אנ'). באופן זה, המקרה של קיטי ג'נובזה הפך למקרה מוכר מאוד בפסיכולוגיה חברתית. המחקר התחיל בעבודתם של הפסיכולוגים ג'ון דארלי וביב לאטאן, אשר הראו שבניגוד לציפייה המקובלת, כמות גדולה של צופים מהצד מפחיתה את הסיכוי שמישהו ינסה לעזור לאדם במצוקה. הסיבות לכך מגוונות: הצופים רואים שאנשים אחרים לא עוזרים גם הם; צופים מאמינים שמישהו אחר יודע טוב יותר איך לעזור; או כולם מחכים לאות או סימן ממישהו, שצריך לפעול. מכיון שכולם מחכים, חולף זמן רב יותר עד שמישהו מתערב; או שככל שיש יותר אנשים שצופים, כך פוחתת תחושת האחריות האישית על כל אחד; או שצופים מרגישים לא בנוח להגיש עזרה כשמישהו מתבונן עליהם.
בשנת 2007, המגזין American Psychologist(אנ') פרסם מאמר שסקר את האופן שבו המקרה של קיטי ג'נובזה מתואר בספרי לימוד בפסיכולוגיה חברתית[5]. כותבי המאמר הגיעו למסקנה שהמקרה מובא כמשל ולא כעובדה, בעיקר עקב ההישענות על הדיווח העיתונאי הלא מדויק בזמן האירועים. לפי דברי החוקרים, למרות חוסר הדיוקים שבדיווחים אלו, סיפורה של ג'נובזה ממשיך להיות חלק משמעותי בספרי הלימוד של הפסיכולוגיה החברתית, אולי כיוון שהדרמטיות שלו מאפשרות למרצים לעורר עניין בסטודנטים.
הפסיכולוגית הפמיניסטית פרנסיס צ'רי טענה שהפרשנות של האירוע דרך ההסתכלות על אפקט הצופה מהצד איננה מושלמת. היא הצביעה על מחקרים המראים שאנשים, בעיקר באותה תקופה שבה בוצע הרצח, נוטים להתערב פחות כאשר הם רואים גבר תוקף אישה שהם חושבים שהיא חברתו או אשתו[6].
המקרה של קיטי ג'נובזה בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
רצח קיטי ג'נובזה, והמיתוס על 38 אנשים שראו ולא עשו דבר, נלמדים עד היום בקורסי מבוא לפסיכולוגיה סביב לעולם והסיפור מוכר דרך שלל ספרים, תוכניות טלוויזיה ועוד.
- 1964 פרסם אייב רוזנטל את הספר Thirty-Eight Witnesses: The Kitty Genovese case
- 1966: זמר הפולק פיל אוקס כתב בהשראת המקרה את השיר Outside of a Small Circle of Friends (אנ'). השיר מתאר חמישה מקרים שונים שדרשו תגובה מצד המספר, אך בכל פעם המספר אומר שלא עשה כלום כי זה ודאי לא היה מעניין אף אחד מלבד מעגל קטן של חברים.
- 1974: יצא סרט הטלוויזיה Death Scream(אנ'), בכיכובו של ראול ג'וליה, שהתבסס על המקרה.
- 1986: מקרה הרצח של ג'נובזה מהווה תפנית משמעותית בעלילת הרומן הגרפי "השומרים". גיבור הספר, רורשאך, מחליט להפוך ללוחם-פשע במסכה בעקבות המקרה[7].
- 1996: יצא פרק בסדרת הפשע "חוק וסדר" שהתבסס על המקרה.
- 2000: יצא הספר "נקודת המפנה". בספר מתייחס הפובליציסט מלקולם גלדוול למקרה כשהוא כותב על רמזים קונטקסטואליים בהתנהגות אנושית.
- 2006: הוציא ערוץ ההיסטוריה סרט דוקומנטרי על המקרה.
- 2009: התפרסם הספר Acts of Violence של הסופר ריאן דייוויד ג'אן(אנ') שעוסק בסיפורה של ג'נובזה.
- 2016: יוצא לאור פרק 7 בעונה 5 של הסדרה "בנות", "הלו קיטי", שעוקב אחר הדמויות כשהן מנווטות את דרכן דרך מיצג תיאטרלי המשחזר את רצח ג'נובזה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מה תעשו אם פתאום, באמצע היום וברחוב סואן, יתמוטט מולכם אדם?, בבלוג "לטאת האמבט", 8 ביוני 2008
- מאיה נסטלבאום, למה העוברים והשבים בירקון לא קפצו להציל את החותרת יסמין פיינגולד?, באתר גלובס, 9 במאי 2009
נטע אלכסנדר, קיטי ג'נובז לא מתה לבד: 52 שנים אחרי, המיתוס המפורסם מופרך, באתר הארץ, 5 בינואר 2017- קיטי ג'נובזה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- HISTORY.COM EDITORS, Kitty Genovese, ערוץ ההיסטוריה, 5 בינואר 2018 (באנגלית)
שלי שמורק וקרן סיאורדיה, קיטי ג’נוביס, פרק 73, באתר בואי נדבר רצח, 18 בינואר 2018
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 New York Times. 1964-03-14. p. 26. Retrieved 2007-07-05., Queens Woman Is Stabbed to Death in Front of Home
- ^ Aggrawal, Anil. Necrophilia: Forensic and Medico-Legal Aspects. New York: CRC Press, 2010, p. 145-6
- ^ מת הרוצח שחשף את פרצופה האדיש והמנוכר של ארה"ב, באתר הארץ, 6 באפריל 2016
Killer of New York City's Kitty Genovese Dies in Prison at Age 81, באתר של NBC, 4 באפריל 2016 - ^ Jarrett, Christian (October 23, 2007)., The truth behind the story of Kitty Genovese and the bystander ,
- ^ Manning, R.; Levine, M; Collins, A. (September 2007). "The Kitty Genovese murder and the social psychology of helping: The parable of the 38 witnesses"., American Psychologist,
- ^ Cherry, F. (1995) The Stubborn Particulars of Social Psychology: Essays on the research process, London, Routledge
- ^ על הספה: קיטי ג'נובזה ו-watchmen