קלודיה מוציו

**קלודיה מוציו**
**Claudia Muzio**
לידה	7 בפברואר 1889; פאביה, ממלכת איטליה
פטירה	24 במאי 1936 (בגיל 47); רומא, ממלכת איטליה
מוקד פעילות	ממלכת איטליה
סוג קול	סופרן
שפה מועדפת	איטלקית

קלודיה מוציו (באיטלקית: Claudia Muzio; ‏7 בפברואר 1889 - 24 במאי 1936) הייתה זמרת סופרן אופראית איטלקייה, שהקריירה הבינלאומית שלה הייתה בין המצליחות ביותר בראשית המאה ה-20.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלודיה מוציו נולדה בפאביה, בתו של מנהל בימת אופרה, שעבודתו לקחה את המשפחה לבתי אופרה ברחבי איטליה כמו גם בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בלונדון והמטרופוליטן אופרה בניו יורק. היא הגיעה ללונדון בגיל שנתיים ולמדה שם, עד שובה לאיטליה בגיל 16 ללמוד אצל אנטה קאזאלוני, מורה לפסנתר וזמרת מצו סופרן אופראי לשעבר, הראשונה ששרה בתפקיד מאדאלנה בביצוע הבכורה העולמי של ריגולטו מאת ורדי. מוציו המשיכה את לימודי השירה ופיתוח הקול במילאנו, אצל אלטרה קאלרי-ויויאני.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוציו הופיעה לראשונה באופרה בארצו (15 בינואר 1910) בתפקיד הראשי ב"מאנון" של מאסנה, ועל אף גילה הצעיר התקדמה במהירות בבתי האופרה של איטליה, ששיאה בהופעת בכורה בלה סקאלה במילאנו ב-1913 (בתפקיד דסדמונה באותלו של ורדי. משם יצאה לפריז (כדסדמונה) וללונדון בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן (כ"מאנון לסקו" של פוצ'יני) ב-1914. היא נשארה בלונדון לשיר תפקידים שונים, בהם מימי בלה בוהם ו"טוסקה" (שתיהן עם קארוזו). היא הוזמנה למטרופוליטן אופרה בניו יורק בדצמבר 1916 (ל"טוסקה") והצלחתה שם הייתה גדולה כל כך, שהמשיכה להופיע שם שש עונות רצופות. במטרופוליטן הופיעה מוציו בפעם הראשונה בתפקיד ג'ורג'טה ב"איל טאבארו", בהצגת בכורה עולמית של שילוש האופרות של פוצ'יני, איל טריטיקו, ב-14 בדצמבר 1918.

קלודיה מוציו יצרה קשר מיוחד עם קהל המאזינים בתיאטרו קולון בבואנוס איירס, ארגנטינה, שם הופיעה לראשונה ביוני 1919 (ב"לורליי" של קאטאלאני). מאז ועד 1934 שרה שם ב-23 אופרות שונות ונודעה בכינוי "קלודיה האלוהית".

בין 1922 ל-1932 גם הופיעה בקביעות בשיקגו (אחרי סכסוך עם הנהלת נצטרופוליטן בניו יורק). ב-15 באוקטובר 1932 הופיעה בתפקיד הראשי של "טוסקה" לחנוך את בית האופרה - יד לנופלים החדש בסן פרנסיסקו. תפקידים אחרים ראויים לציון בקריירה שלה הם אאידה של ורדי, סנטוצה באבירות כפרית של מסקאני, מאדאלנה ב"אנדראה שנייה" של ג'ורדאנו ולאונורה בטרובדור. (כולם בניו יורק) וכן ויולטה בלה טרוויאטה ולאונורה בכוחו של גורל (בשיקגו ובואנוס איירס). תפקידה האחרון, ולדעת חלק מן החמבקרים הגדול ביותר, היה ברומא בשנת 1934, כצ'צ'יליה באופרה באותו שם, שכתב בשבילה ליצ'יניו רפיצ'ה. תפקידה הפופולרי ביותר, מכל מקום, היה ויולטה, שבו לא היו לה מתחרות ברחבי עולם האופרה הלטיני (איטליה, ספרד, דרום אמריקה).

קלודיה מוציו נודעה ביופי ובחמימות של קולה, שגם אם לא היה גדול במיוחד, רכש עושר בלתי מבוטל של גוני-צליל ככל שהוסיפה שנים. היו שביקרו לעיתים את הופעותיה בשל נטייה להקצין בדינמיקה עד הפרזה, כולל שירת הפיאניסימו שלה, המפליאה בעושר ביטוי ורגש. הייתה לה נוכחות בימתית מרשימה, בהיותה גבוהה, אלגנטית ומלאת-גזרה. משחקה שידר תמיד הזדהות עמוקה עם הדמויות שהציגה. היא הייתה מבצעת מסורה ושקדנית, שנשארה צנועה ואפילו פרושה מן הציבור על אף תהילתה ועושרה הגדלים והולכים. היא שירה בקביעות לצד כמה מגדולי הטנורים של תקופתה - קארוזו, ג'לי, מארטינלי - ורבים מעמיתי הזמרים ביטאו את הערכתם הגבוהה לכשרונה (בהם אבה סטיניאני, אווה טרנר ואלפרד פיקאבר.

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיה המאוחרות הייתה מוציו שרויה במצוקה כלכלית, בגלל הפסדי כספים ניכרים עקב בזבזנותו של מנהל העסקים (ועל פי השמועה, מאהבה) ואחר נפילת הבורסה בשפל הגדול. היא נישאה בשנת 1929 לרנאטו ליבראטי, שהיה צעיר ממנה בשבע-עשרה שנים. ב-1930 החלה לסבול בעיות בריאות מסוימות, אבל המשיכה לשיר ולהקליט. ב-24 במאי 1936, אחרי מחלה קצרה, מתה בבית מלון ברומא, כנראה כהתקף לב. בת 47 הייתה במותה. כתב הטיימס הלונדוני דיווח: "מותה התקבל כאן בצער רב, מחמת ההערכה הגבוהה שזכתה לה, הן כזמרת והן כשחקנית."

קלודיה מוציו נקברה ב"צ'ימיטארו דל וראנו" ברומא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Douglas, Nigel. [1994]. "Claudia Muzio", in More legendary voices, pp.183-206. London, André Deutsch. [[Special:BookSources/0233988890|ISBN 0233988890]].
Richards, J.B. [1968]. "Claudia Muzio". Record Collector, XVII (1968) nos.9-10, pp.197-237; no.11, p.256 (with discography by H. Barnes). [Not consulted.]
Steane, John. [1989]. "Claudia Muzio: a centenary tribute". Musical Times, v.130, no.1752 (Feb.1989), pp.72-73,75.

דאגלס, נייג'ל. (1994), "קלודיה מוציו" ב"עוד קולות אגדיים", עמ' 183–206, לונדון, אנדרה דויטש.
ריצ'רדס, ג'. ב. (1968). "קלודיה מוציו". "אספן תקליטים", XVII משנת 1968, מס' 9–10, עמ' 197-237; מס' 11, עמ' 256 (עם רשימת הקלטות של ה. ברנס).
סטיין, ג'ון. (1989). "קלודיה מוציו: הוקרת המאה", "מיוזיקל טיימס", כרך 130, מס' 1752 (פברואר 1989), עמ' 3–72, 75.