קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים

רחבת ננסי רייגן ומרכז הסטודנטים ע"ש פרנק סינטרה

קמפוס הר הצופים הוא הגדול מארבעה קמפוסים בהם פועלת האוניברסיטה העברית והוא הוותיק והמרכזי ביותר של האוניברסיטה. הקמפוס נמצא בהר הצופים, ירושלים, סמוך לשכונת הגבעה הצרפתית. כיום פועלות בו הפקולטה למדעי החברה, הפקולטה למשפטים והפקולטה למדעי הרוח וכן מופעלים בו בתי הספר למנהל עסקים, עבודה סוציאלית, חינוך, ריפוי בעיסוק ובית הספר לתלמידי חו"ל.

בשטח הקמפוס קיים הגן הבוטני הלאומי שהוקם על ידי הבוטנאי אלכסנדר איג. בקרבת הקמפוס נמצאים מרבית בנייני ההנהלה של האוניברסיטה, שלושה מתחמי מעונות סטודנטים, בית הקברות הצבאי הבריטי בירושלים וכן בית החולים הדסה הר הצופים. מן הקמפוס ניתן לצפות על העיר העתיקה והר הבית. כמו כן קיים בשטח הקמפוס תיאטרון המעלות, בו נערכו חתונות בעבר^[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמפוס נבנה בתחומי אחוזתו הגדולה של ג'ון גריי היל, עורך דין פרוטסטנטי מליברפול שהיה אוהד של הציונות. לפני מותו בשנת 1914 חתם היל הסכם עם חיים ויצמן וראשי ההסתדרות הציונית על מסמך העברת אחוזתו וקרקעותיו לידיהם לצורך הקמת הקמפוס. בתום המלחמה כיבדה אלמנתו את ההסכם, וב-24 ביולי 1918 (טו באב תרע"ח)^[2] הונחה אבן הפינה של הקמפוס, במעמד זאב ז'בוטינסקי. ב-1924 נפתח המכון ללימודי היהדות, וב-1 באפריל 1925 נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה בנוכחותם של הלורד ארתור ג'יימס בלפור, הרבנים הראשיים ובהם הרב קוק ונציגי מדינות, ארגוני צדקה ואנשי דת רבים. בשנים הראשונות עסקה האוניברסיטה במחקר בלבד והוראה פורמלית התחילה רק בשנת 1928.

באפריל 1930 נחנך בניין דוד וולפסון, ובו שוכנו הספרייה הלאומית והפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע, ובה החוג לכימיה (בראשותו של חיים ויצמן), החוג למיקרוביולוגיה והחוג למתמטיקה. החוג לכימיה נפתח בבית האחוזה של ג'ון גריי-היל, ושאר מבני העזר שימשו את שאר המחלקות עד הקמת מבני הקבע שלהם.

ממלחמת העצמאות עד ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העצמאות עזבו סגל ההוראה, המנהל והסטודנטים את הקמפוס בגלל צליפות יושבי הכפרים הערבים שבאזור. במהלך מלחמת העצמאות, נותק הר הצופים מחלקה הישראלי של ירושלים כיוון שהדרך אליו עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית והפך למובלעת. בתחילה נהגו להגיע לאזור שיירות, אולם, לאחר שבאפריל 1948 הותקפה שיירה של עובדי בית חולים הדסה הסמוך, הידועה גם כשיירת הדסה, הופסקה תנועת השיירות והושבתה פעילות האוניברסיטה.

ב־7 ביולי 1948, יום אחד לפני סיומה של ההפוגה הראשונה, נכנס לתוקפו הסכם בין המפקדים הצבאיים של ישראל והמפקדים של הלגיון הערבי על פירוזו של הר הצופים. ההסכם הושג בתיווכו של האו"ם^[3]. ההר חולק לשלושה אזורים: המובלעת הישראלית, שכללה את מתחמי האוניברסיטה בקמפוס הר הצופים, בית החולים הדסה הר הצופים, בית הקברות הצבאי הבריטי, והכפר הערבי עיסאוויה כאזור מפורז ישראלי. מדרום לשטח הישראלי נקבע שטח הפקר, ומדרום לו שטח מפורז ירדני, שכלל את מתחם אוגוסטה ויקטוריה (מפה). בהסכם נקבע שישראל תחזיק בהר 85 שוטרים, החמושים בנשק קל בלבד, ו־35 אנשי סגל עובדים אזרחים. במקביל הוגבל גם מספר השוטרים בשטח המפורז הירדני ל-46 שוטרים. הסכם זה נשאר בתוקפו עד לסופה של מלחמת העצמאות ואושר מחדש בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו עם ירדן ב־3 באפריל 1949^[4]. בהסכם נקבע כי מדי שבועיים תועלה להר שיירה לאספקה ולהחלפת אנשי ההר. השיירה כללה שלושה כלי רכב: שני משוריינים ומשאית שהובילה להר אספקה, ובירידה מההר הובילה ספרים מבית הספרים הלאומי שבהר, אשר הועברו לספריות האוניברסיטה בירושלים העברית. שיירה זו הועמדה תחת פיקוח האו"ם, והייתה יוצאת ממעבר מנדלבאום^[5].

לאחר הסכמי שביתת הנשק בירושלים ב-30 בנובמבר 1948 נותר הר הצופים כמובלעת ישראלית בתוך שטח ירדן במשך 19 שנה עד מלחמת ששת הימים. מחלקות האוניברסיטה העברית, ובית החולים הדסה, המשיכו לפעול במבנים אחרים בעיר, כמו בניין טרה סנטה (אליו עברה הספרייה הלאומית), מנזר נוטרדאם דה ז'רוזלם ועוד. כעבור כמה שנים, עם השלמת בניית הקמפוס בגבעת רם, הועברו הכיתות אליו. הקמפוס בהר הצופים אוכלס בחיילים ישראלים במדי שוטרים שאבטחו אותו. הם הוחלפו פעם בשבועיים על ידי שיירת משוריינים ישנים, בהתאם לנקבע בהסכמים בין ישראל וירדן.

הסכם הפירוז עם ירדן קויים באופן חלקי, הן מצד ישראל והן מצד ירדן. ישראל העלתה להר חיילים במדי שוטרים והצליחה להכניס נשק כבד ולבצר חלק מהמתחם ואילו הירדנים בנו מוצבים בשטחים מפורזים והשתלטו על שטחים באזור וביניהם הכפר עיסאוויה.

לחצו כדי להקטין חזרה

ב־1954 הוקמה יחידה צבאית ייעודית בשם "יחידת מצוף 247" לשם החזקת הר הצופים. תקריות אש אירעו לעיתים רחוקות במשך התקופה, אם כי הוראות הפתיחה באש הישראליות דרשו איפוק מרבי (מחשש שהירדנים יכבשו את ההר לפני שכוחות סיוע יצליחו לעבור דרך השטח הירדני). תקריות קשות אירעו בשנים 1957 וב־1958. ב-26 במאי 1958 נהרגו בהר ארבעה חיילים ישראלים שנתקלו במארב ירדני בגן הבוטני של מתחם האוניברסיטה. באותה תקרית נהרג גם היושב ראש הקנדי של ועדת שביתת הנשק, שבא לתווך בין הצדדים.^[6] בעקבות התקרית נקבעו הסדרים חדשים בחלק מהנושאים השנויים במחלוקת, כמו הסדרי שליטה בכפר עיסאוויה. בתקופת מובלעת הר הצופים נבנו בירושלים המערבית שמחוץ למובלעת מוסדות חלופיים למוסדות שעמדו בשממונם בהר הצופים. הבולטים בהם היו קמפוס האוניברסיטה בגבעת רם ומתחם בית החולים הדסה בעין כרם. השיירות שהביאו אספקה להר הצופים הוציאו ממנו בהדרגה, בדרכם חזרה, ציוד רפואי ואוניברסיטאי מן ההר. הירדנים שהתכוננו ליוזמה צבאית ישראלית ליצירת רצף טריטוריאלי בין הר הצופים לבין שאר ירושלים המערבית הקימו בין שטחים ישראליים אלה ביצורים בכל גבעה שלא הייתה מיושבת בשכונה ערבית. הם הקימו ביצורים מסיביים בגבעת התחמושת וביצרו לצד גבעת התחמושת גם את גבעת המבתר ואת הגבעה הצרפתית.

אחרי מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הוחל בשחזור ובהרחבה של קמפוס הר הצופים, שזכה לתנופת בנייה רחבה. כל המבנים המקוריים השתמרו, למעט מבנה המכון לכימיה שהוסר כולו בשל מצבו הרעוע. מלאכת תכנון הקמפוס הופקדה בידי צוות האדריכלים דוד רזניק, שמואל שקד, רם כרמי וחיים קצף. בקצהו המזרחי של הקמפוס הוקם מערך בניינים שיועד בתחילה למחלקה למדעי הטבע (כיום אולמות הרצאות טבע ואגף בבניין בית ספר בצלאל) ולמגדל מים בתכנונם של האדריכלים בנימין אידלסון וגרשון צפור. בסופו של דבר הושארו מחלקות מדעי הטבע בקמפוס בגבעת רם, ואילו האחרות הועתקו להר הצופים. הפקולטות למדעי הרוח ומדעי החברה, ובתי הספר לחינוך ולעבודה סוציאלית, עברו בשנת 1981 להר הצופים.

ב-31 ביולי 2002, במהלך האינתיפאדה השנייה, אירע פיגוע בקפיטריית "אטלס" שבהר הצופים (הקפיטריה מכונה בפי הסטודנטים גם "פרנק סינטרה", על שם המבנה בו היא נמצאת). בפיגוע נרצחו תשעה סטודנטים ועובדים ונפצעו כ-100 אנשים.

ספריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במתחם הקמפוס פועלות הספריות הבאות:

מעונות הסטודנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור הר הצופים פועלים שלושה מעונות סטודנטים^[7]:

מעונות מאירסדוף (רזניק) - אלו הם המעונות הסמוכים ביותר לאוניברסיטה. במעונות 19 בנייני מגורים הכוללים שירותים ומקלחות משותפים. כוללים חדרים זוגיים וליחיד.
מעונות ברונפמן (אידלסון) - מעונות אלו חדשים יותר ממעונות מאירסדוף אך וותיקים ממעונות כפר הסטודנטים. כוללים חדרים זוגיים וליחיד.
מעונות כפר הסטודנטים - אלו הם המעונות החדישים ביותר אשר נבנו כפרויקט מטעם חברת אפריקה ישראל. במעונות שבעה בנייני מגורים עם מעליות ומיזוג אוויר. כוללים חדרים ליחיד בלבד.

ב-2006 החלו לבנות את פרויקט כפר הסטודנטים כמענה למצוקת הדיור לסטודנטים בעיר. במהלך השנים עלו תלונות חוזרות ונשנות של סטודנטים על צפיפות, רעש וחוסר פרטיות. בנוסף התלוננו סטודנטים על ביקורות פתע שעורכים עובדי המעונות ללא התראה מראש. שלל הבעיות ביחד עם שכר הדירה הגבוה במעונות גורם לסטודנטים רבים לעזוב את המעונות ולחפש מגורים בשכירות בעיר.^[8]