קפטן ביפהארט

**קפטן ביפהארט**
**Don Van Vliet**
לידה	15 בינואר 1941; גלנדייל, ארצות הברית
פטירה	17 בדצמבר 2010 (בגיל 69); ארקטה, ארצות הברית
שם לידה	Don Glen Vliet
שם במה	Captain Beefheart
מוקד פעילות	קליפורניה
תקופת הפעילות	1964–2010 (כ־46 שנים)
מקום לימודים	תיכון לוס אנג'לס/עמק אנטילופ
זרם	אקספרסיוניזם מופשט
סוגה	ארט רוק, ג'אז חופשי, פרוטו-פאנק, מוזיקה גולמית, ספוקן וורד, בלוז רוק, רוק מתקדם, רוק פסיכדלי, רוק ניסיוני, רוק אלטרנטיבי
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	קלרינט בס, shehnai, קרן יער, חלילית, חליל צד, פיקולו, אבוב, קלרינט, סקסופון, מפוחית פה, פסנתר
חברת תקליטים	A&M רקורדס
בן או בת זוג	Jan Jenkins
	www.beefheart.com
	פרופיל ב-IMDb

דון ואן וליט (באנגלית: Don Van Vliet;‏ 15 בינואר 1941 -17 בדצמבר 2010) היה מוזיקאי ואמן אמריקאי. את עיקר פרסומו הוא רכש תחת שם הבמה "קפטן ביפהארט". המוזיקה של ואן וליט מוגדרת לרוב כרוק אמנותי ואוונגרד, ועל אף שהוא מעולם לא זכה להצלחה מסחרית בתחום זה, אמנים רבים ציינו את המוזיקה שלו כהשפעה.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם דון גלן וליט (Don Glen Vliet) להורים בני מעמד הפועלים, וכבר מגיל צעיר התעניין באמנות, בעיקר בפיסול. על אף שהוריו לא הביעו עניין מיוחד באמנות שלו, הוא זכה לפרסום מסוים בזכות כישרונו, ובגיל צעיר זומן על ידי מנחה טלוויזיה מקומי לעבוד ולפסל יחד איתו בתוכנית. בנוסף, במספר ראיונות ואן וליט טען^[1] כי הוא קיבל הצעות למלגת לימודים בפיסול, אך הוריו סירבו. בסופו של דבר, הוריו החליטו לעבור לגור במדבר מוהאבי בקליפורניה, שם הוא עתיד לבלות את רוב חייו.

במהלך לימודיו בית ספר תיכון בלוס אנג'לס, הוא פגש את פרנק זאפה, שלמד איתו באותה השכבה. זאפה סיפר שבאותה התקופה, ואן וליט נהג "להתבודד בחדרו, לשמוע מוזיקה בקולי קולות ולצעוק לאמא שלו להביא לו עוד פחית של פפסי".^[2] השניים כתבו באותה התקופה תסריט שנקרא "קפטן ביפהארט נגד אנשי הנהמה" (Captain Beefheart vs. The Grunt People), אותו תכננו לעבד לסרט, אך הדבר מעולם לא יצא לפועל.

אחרי שנה בתיכון, החליט ואן וליט לפרוש ממנו, ועבר לנהל חנות נעליים. אחרי שנה, הוא עבר יחד עם זאפה לסן ברנרדינו. זאפה שכנע אותו לפצוח בקריירה כמוזיקאי, כיוון שזיהה את הפוטנציאל הטמון בו, במיוחד בשל מנעד קולו המרשים, שהתפרס על חמש אוקטבות.

קריירה מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו כמוזיקאי, ניגן ואן וליט עם להקות מקומיות שונות, ובסופו של דבר הוא הקים את "להקת הקסם" (The Magic Band) הראשונה, בעזרתו של הגיטריסט אלכס סנאופר (Alex Snouffer). כל הלהקות איתן ינגן ואן וליט בעתיד יזכו לשם זה, וכמעט כל אחד מהמוזיקאים יזכה לכינוי משלו. הכינויים שבחר ואן וליט היו מורכבים בדרך כלל משילובי מילים שהצחיקו אותו, ולא היו הגיוניים כמעט באף אחד מן המקרים. הכינויים האלו גם הופיעו כקרדיטים על עטיפות האלבומים. חברי "להקת הקסם" הראשונה היו דון ואן וליט ("קפטן ביפהארט", שם הבמה בו ישתמש בכל עבודותיו בתחום המוזיקה) כסולן, אלכס סנאופר ("אלכס סנט קלייר") כגיטריסט, דאג מון (Doug Moon) כגיטריסט, ג'רי הנדלי (Jerry Handley) כבאסיסט וויק מורטנסון (Vic Mortenson) כמתופף. מורטנסון הוחלף זמן קצר לאחר מכן על ידי פול בלייקלי.

ההרכב ניגן במועדונים קטנים באזור לוס אנג'לס וזכה להצלחה כהרכב "מחתרתי", ובשנת 1966 הם חתמו על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים A&M. עוד באותה שנה, הוציאה הלהקה שני סינגלים שזכו להצלחה בלוס אנג'לס.

Safe as Milk[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוחר יותר בשנת 1966, ואן וליט ולהקת הקסם הקליטו כמה שירים, שעתידים להפוך לאלבומם הראשון. השירים עצמם היו בעלי אופי נסיוני יחסית לאותה התקופה, והושפעו מאוד ממוזיקת הבלוז. A&M דחו את ההקלטות בטענה שהמוזיקה יותר מדי נסיונית, והחליטו לסיים את שיתוף הפעולה ביניהם לבין הלהקה. בוב קראסנוו (Bob Krasnow) שעבד עם אמנים מובילים דוגמת ג'יימס בראון, הסכים להחתים את הלהקה תחת הלייבל "בודהה".

עוד באותו הזמן, החליט ואן וליט לשנות את ההרכב של "להקת הקסם". הוא צירף ללהקה את הגיטריסט ריי קודר (Ry Cooder) שיזכה בעתיד להצלחה רבה, ואת המתופף ג'ון פרנץ' (John French), אשר זכה לכינוי "דראמבו" (Drumbo).

ההקלטות תחת חברת "בודהה" נעשו באביב 1967, והתקליט יצא ב-29 ביוני תחת השם "מוגן כחלב" (Safe as Milk), אך לא זכה להצלחה מסחרית. למרות זאת, האלבום קיבל ביקורות טובות מאוד ונחשב היום כאחת מהעבודות המוערכות ביותר של קפטן ביפהארט.^[3] כמו כן, מספר מוזיקאים ציינו כי האלבום הזה חביב עליהם במיוחד. כראיה, ג'ון לנון מלהקת החיפושיות רכש את התקליט פעמיים בשביל לקבל את המדבקה שצורפה אליו.^[4]

בשנת 1999 יצא האלבום על גבי דיסק (במהדורת מונו).

Strictly Personal[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודר עזב את הלהקה אחרי ההקלטות של "מוגן כחלב", ובמקומו צורף ללהקה הגיטריסט ג'ף קוטון (Jeff Cotton). הרכב הלהקה באותה התקופה הייתה סנאופר, קוטון, האנדלי, פרנץ' וואן וליט, והם התחילו לעבוד באפריל 1968 על אלבומם השני. במקור, שמו של האלבום אמור היה להיות "זה מגיע אליך בעטיפה חומה" (It Comes to You in a Plain Brown Wrapper), כאשר חלקו הראשון הוא הקלטות מהופעה חיה. בסופו של דבר, הוחלט לוותר על הרעיון הזה, והאלבום יצא תחת השם "אישי בהחלט" (Strictly Personal). המפיק של האלבום היה קראסנו, והוא יצא תחת הלייבל שלו שנקרא "בוהן כחולה" (Blue Thumb).

לפי ואן וליט, קראסנו "הרס" את האלבום על ידי הוספת אפקטים מיוחדים, ללא הסכמתו וידיעתו.

התקליט המקורי לא זכה להצלחה, ומעט מאוד עותקים שלו הודפסו מתלכתחילה, ולכן הוא זכה למעמד של "תקליט נדיר" בקרב המעריצים. כיום זמינה גרסת הקומפקט-דיסק.

Trout Mask Replica[עריכת קוד מקור | עריכה]

סנאופר עזב את הלהקה, והרכב הלהקה לקראת הקלטת האלבום השלישי, שנחשב ליצירת המופת של הלהקה היה: ביל הארקרלרוד (Bill Harkleroad), שזכה לכינוי "זוט הורן רולו" (Zoot Horn Rollo) כגיטריסט, מארק בוסטון (Mark Boston), שזכה לכינוי "רוקט מורטון" (Rockette Morton) כבאסיסט, ג'ון פרנץ' ("דראמבו") נשאר המתופף. ג'ף קוטון זכה לכינוי "אנטנאי ג'ימי סמנס" (Antennae Jimmy Semens).

הלהקה התחילה לעבוד על האלבום השלישי, אלבום כפול, שנקרא בשם "העתק מסכת שמך" (Trout Mask Replica). כל השירים באלבום נכתבו במהרה, בתקופה של כשלושה שבועות על ידי ואן וליט. כדי ללמד את הנגנים את השירים, שרק ואן וליט את המנגינה כמו שהוא רצה שהיא תשמע לפרנץ', ואילו זה היה צריך לכתוב את התווים למנגינה עצמה. הלהקה התאמנה במשך שמונה חודשים על מנת לנגן את השירים באלבום, שהיו קשים מאוד לביצוע. הם התגוררו באותו בית קטן והתאמנו יומם ולילה, כאשר פרנק זאפה, שגם הפיק את האלבום, הוא זה שמימן אותם. ואן וליט בעצמו לא תמיד היה נוכח בחזרות הלהקה, ואם כן היה נוכח, הוא היה ישן.^[5]

כל השירים באלבום נחשבים למאוד קשים להאזנה, ודורשים התרגלות לסגנון המיוחד. ברבים מן המקרים, ינגן מוזיקאי אחד דבר אחד, בעוד השני ינגן במקצב אחר לגמרי באותו הזמן. להקלטות הצטרף גם בן דודו של ואן וליט, ויקטור היידן, שזכה לכינוי "נחש המסקרה" (The Mascara Snake), שהשם שלו מופיע גם בדיאלוגים שנמצאים בין שירי האלבום.

האלבום יצא ב-16 ביוני 1969, תחת הלייבל "סטרייט" של פרנק זאפה. האלבום לא זכה להצלחה מסחרית, אך למרות זאת הוא נחשב לאחת מיצירות המופת של ז'אנר הרוק.^[6] האלבום זכה במקום ה-58 ברשימת 500 האלבומים הטובים ביותר אי פעם של מגזין הרולינג סטון.^[7]

במהלך ההקלטות של האלבום, התפנה ואן וליט לתרום לאלבומו של פרנק זאפה Hot Rats שיצא גם הוא בשנת 1969.

Lick My Decals Off, Baby[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי ההוצאה של "Trout Mask", הצטרף אל הלהקה המתופף ארט טריפ III (Art Tripp III), כנגן מרימבה.

הלהקה הקליטה את אלבומה הרביעי במאי 1970, והאלבום יצא בדצמבר אותה שנה, תחת השם "Lick My Decals Off, Baby".

המוזיקה באלבום ממשיכה את הקו שהתחיל ב-"Trout Mask", וגם בו המוזיקה נחשבת למאוד נסיונית ומאתגרת לאוזן. חלק מהמעריצים של ביפהארט אפילו טוענים כי האלבום הזה טוב יותר מקודמו, בעיקר בשל אורכו הקצר יותר. בנוסף, צולמו לאלבום שני וידאו קליפים כפרסומות לטלוויזיה, שנועדו לקדם את מכירות האלבום.

האלבום יצא גם הוא תחת הלייבל "סטרייט" של פרנק זאפה, אולם הוא הופק על ידי ואן וליט בעצמו. הוא לא זכה להצלחה, והוא יצא בהוצאה מחודשת על דיסק בשנת 1991.

Mirror Man[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1971 יצא האלבום "Mirror Man". האלבום הכיל חומרים שהוקלטו בשנת 1967. שלוש מבין רצועות האלבום: "Mirror Man", "Tarotplane" ו-"25th Century Quaker" הן רצועות בלוז ארוכות שהוקלטו "חי באולפן" - בהקלטה אחת וללא אובר-דאבינג. האלבום זכה לביקורות חיוביות.^[8] בשנת 1999 יצאה גרסה מורחבת של האלבום שנקראה "The Mirror Man Sessions" והכילה חמש רצועות נוספות.^[9]

בין השנים 1972 ל-1977[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מכן יצאו שני האלבומים הבאים של הלהקה: "ילד אור הזרקורים" (The Spotlight Kid) שלא הצליח מסחרית אך זכה לביקורות טובות^[10] ו"אזור ריק" (Clear Spot), שכקודמו גם הוא לא הצליח מסחרית אך זכה לביקורות טובות.^[11]

האלבום שיצא אחריהם, "Unconditionally Guaranteed", נחשב על ידי המעריצים לגרוע ביותר של ואן וליט וגם הוא לא זכה להצלחה.

האלבומים האחרונים היו פחות מוזרים וקשים להאזנה, דבר שאכזב חלק מהמעריצים שהאשימו אותו ב"התמסחרות" ובדיעבד גרם לכך שלא ימכרו כלל. החיים של להקת הקסם היו קשים מאוד, ואחרי שהסתיימו ההקלטות של Unconditionally Guaranteed, החליטו פרנץ', טריפ, בוסטון והאקרלורד לעזוב את הלהקה, והקימו להקה אחרת בשם מלארד (Mallard).

ואן וליט הקים להקת קסם חדשה בעקבות העזיבה, וגם האלבום הבא, Bluejeans & Moonbeams לא זכה להצלחה. הלהקה נקראה על ידי המעריצים "להקת הטרגדיה" (The Tragic Band), בגלל הסאונד המאוד קליל של האלבומים, שעומדים בניגוד מוחלט לסגנון הנסיוני והנועז של האלבומים הראשונים.

בשלוש השנים שלאחר מכן, 1975 עד 1977, ואן וליט לא הקליט אף אלבום, אך עבד על הקמת "להקת קסם" חדשה. הלהקה החדשה הורכבה מריצ'רד רדוס (Richard Redus), ג'ף מוריס טפר (Jeff Moris Tepper), ברוס פאולר Bruce Fowler, אריק דרו פלדמן (Eric Drew Feldman) ורוברט ויליאמס (Robert Williams). רוב חברי הלהקה הזו היו צעירים, שהעריצו את ואן וליט בשל עבודתו באלבומים קודמים.

השנים האחרונות (1978-1982)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום הבא של ואן וליט, "חיה נוצצת" Shiny Beast (Bat Chain Puller), הוקלט במקור תחת הלייבל של זאפה, והתכנון היה שהם יצאו תחת השם Bat Chain Puller, אך זה מעולם לא קרה, והשירים יצאו תחת השם Shiny Beast בשנת 1978, תחת הלייבל של חברת האחים וורנר. האלבום נחשב ל"חזרה למקורות" הנסיוניים והנועזים, ועל אף שלא זכה להצלחה מסחרית, הוא נחשב לאחד מאלבומיו הטובים ביותר. גם שני האלבומים הבאים של ואן וליט, "דוקטור בתחנת המכ"ם" (Doc at the Radar Station) שיצא בשנת 1980 ו"גלידה לעורב" (Ice Cream for Crow) שיצא בשנת 1982, לא זכו להצלחה מסחרית, אך התקבלו על ידי המעריצים (אף על פי שהדעות לגבי "גלידה לעורב" חלוקות לרוב, מעצם העובדה שהאלבום איננו יצירה שבה כל פרט אמור להוות חלק משלם גדול יותר מאחר שהוא מורכב משירים שנכתבו עבור אלבומים אחרים ויצאו בעריכה). עד היום נחשבים שלושת אלבומיו האחרונים (מה שנקרא בפי כל "אלבומי הקאמבק") לחלק מאלבומיו הטובים והפוריים ביותר.

לשיר הנושא צולם וידאו קליפ, שואן וליט ניסה למכור ל-MTV, אך אלה סירבו בטענה שהקליפ "מוזר מדי" ואינו מתאים לרוח הערוץ. הקליפ מוצג כיום במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.^[12]

בסוף שנת 1982 החליט ואן וליט לפרוש ממוזיקה, חזר לגור בצפון קליפורניה, ופתח בקריירה כצייר.

חייו אחרי הפרישה ממוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואן וליט פנה לקריירה בציור, כיוון שלטענתו הוא יכול להרוויח הרבה יותר כסף מעיסוק זה.^[13] עם הפיכתו לצייר, נטש ואן וליט את שם הבמה שלו, "קפטן ביפהארט", ופרסם את הציורים שלו תחת שמו האמיתי, דון ואן וליט.

האמנות שלו, בדומה למוזיקה שלו, נחשבת ל"נסיונית", ומשויכת לזרם האקספרסיוניזם המופשט, אם כי ביסודה היא גולמית. הציורים שלו זכו לביקורות טובות יחסית.

בשנת 2003 הקליט ואן וליט דרך הטלפון שיר לאלבום שמטרתו להעלות את המודעות לאיכות הסביבה, וזו ההקלטה הידועה האחרונה שעשה ואן וליט.