קרלו סקרפה
 | |
| לידה |
2 ביוני 1906 ונציה, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
28 בנובמבר 1978 (בגיל 72) סנדאי, יפן |
| מקום לימודים |
האקדמיה לאמנויות יפות בוונציה |
| תחום יצירה |
אדריכלות, עיצוב |
| זרם באמנות |
מודרניזם |
| הושפע על ידי |
Vincenzo Rinaldo, Guido Cirilli |
| יצירות ידועות |
Castelvecchio Museum |
| פרסים והוקרה |
honorary Royal Designer for Industry (1969) מדליית זהב של מסדר ההצטיינות האיטלקי לתרבות ואמנות |
| צאצאים |
Tobia Scarpa |
  | |
קרלו סקרפה (באיטלקית: Carlo Scarpa; 2 ביוני 1906–1978) היה אדריכל ומעצב איטלקי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סקרפה נולד ב-1906 בוונציה. ב-1922 התחיל את הפרויקט הראשון שלו במשרד האדריכלים "VIRonaldo". ב-1926 סיים את לימודיו בשרטוט אדריכלי ב"אקדמיה רויאל" שבוונציה, והחל לעבוד במוסד העליון לארכיטקטורה בוונציה, כעוזרו האישי של פרופ' ג'יסירילי. הוא עסק בתורת החומרים, ובשנים 1933–1947 שימש כמנהל האמנותי של וניני, אחד היצרנים הגדולים של זכוכית ונציאנית.
בשנים 1954–1964 נתן סקרפה שיעורים לסטודנטים ברומא. סקרפה זכה להוקרה על עבודותיו – ב-1956 זכה בפרס ה"אליבטי" הלאומי לארכיטקטורה, ב-1962 קיבל את פרס "INARCH" על עבודתו "קסטלווצ'יו", מוזיאון בוורונה. ב-1972 מונה למנהל האוניברסיטה לארכיטקטורה בוונציה.
ב-1978 נפל סקרפה ממדרגות בניין ביפן, נפצע קשה ומת מפצעיו לאחר עשרה ימים. הוא נקבר לפי בקשתו בקבר בעמידה, באחת מהפינות בצורת ה–L באחוזת הקבר בריון, בה ביצע את אחת מיצירותיו האדריכליות המשמעותיות ביותר.
עבודתו האדריכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת היצירות הבולטות ביותר של סקרפה היא קבר בריון - מבנה קבר שבנה בשנים 1969–1978, כקבר פרטי לבני הזוג בריון בעיירה סן-ויטו, בסמוך לטרוויזו שבאיטליה. פרויקט זה העסיק את סקרפה בחלק האחרון לחייו. הקבר כונה "עיר המתים", והוצב כתוספת לבית קברות שקיים שם. כך בעצם ביסס נוף חדש בתוך ישן ובנה קומפלקס נרטיבי, אשר התחיל מצורות עומדות חופשיות עשויות בטון. האתר כולל כנסייה קטנה עם כניסה מיוחדת לארון מתים, ובחצר בריכה שבמרכזה אי, שאליו אין גישה - כמטפורה לחיים לאחר המוות. סקרפה התמקד בעבודתו בפרטים הקטנים והמעודנים ביותר, וכל מרכיב במבנה היה מורכב והכרחי להבנת הווית הקבר כמתרגמת את יצירת החיים. עם זאת, הקבר היה מבנה עדין, והוא לא השתמר כיאות ונהרס בשנים האחרונות.
סגנונו של סקרפה נחשב כפוסט מודרניסטי אקלקטי. הפרויקט של מבנה הקבר שבנה, הוא אוסף אורגני שלא ניתן לחלוקה אך בנוי מחלקים שונים כשכל אחד מהם יכול להוות חלק מאלמנטים נפרדים. סקרפה האמין שהארכיטקטורה היא כמו שירה, ושהמבנים חייבים להראות טבעיים. המטרה היא לבנות מערכות יחסים מלאות חיים בתוך החלל, באמצעות חקר מלא של כל הגורמים במונחים שדומים למוזיקה - הרחבה וצמצום, אור וחושך, צבעוני ומונוכרומטי, שקוף ואטום, עץ ומתכת, ובקיצור - ניגודים. למעשה סקרפה שאל מגרסאות שונות של שירים, דרכים להראות רעיון או כדי לציין את הצורך בחללים מסוימים.
סקרפה שילב במבנה הקבר אלגנטיות פורמלית עם היתוך אלמנטים מעשה ידי אדם אל תוך הטבע, והבעת שמחת חיים. זאת עשה באמצעים כגון משחק המים, שמתועל לפלגים קטנים הנעלמים לבריכות קטנות, ומשחק האוויר והאור המגיבים לשינויי הזווית של הקירות המקיפים ומדרונות פני הבטון. כל שינוי בזווית האור או חילופי עונות מקנים לבית הקברות מראה שונה. אחת המטרות של סקרפה הייתה להגן על הקברים מפני נזקי מזג האוויר. הנפטר ביקש להיקבר קרוב לאדמה, ולכן בנה סקרפה קשת קטנה בשם "ארקוסיליום" (מילה לטינית ששימשה לציון מקום קבורה של אישיות חשובה). הגשר נבנה בגרסת קבר מהמסורת הקתולית, והוספו לה פסיפסים כחלק מהמסורת הוונציאנית. שני העיגולים הפתוחים במבנה הקבר מסמלים את האיחוד בין בני הזוג הנפטרים, על ידי החיבור עם הקרמיקה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קרלו סקרפה באתר "ארכיטקט" (באנגלית)