ראש השנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח "יום תרועה" מפנה לכאן. לערך העוסק בפירוש על מסכת ראש השנה, ראו משה בן חביב.
ראש השנה
שמות נוספים יום הזיכרון, יום תרועה
סוג תחילת שנה חדשה עריכת הנתון בוויקינתונים
סיבה יום הדין, יום המלכת ה', יום בריאת אדם הראשון, ואחד מראשי השנה בלוח העברי.
סמלים תקיעה בשופר, אכילת מאכלים מתוקים המסמלים ברכות שונות לשנה החדשה, ובפרט תפוח בדבש.
מתקשר עם עשרת ימי תשובה ובסופם יום הכיפורים.
מועד
תאריך התחלה

א' בתשרי ה'תשפ"ה

יום חמישי 3 באוקטובר 2024
תאריך סיום

ב' בתשרי ה'תשפ"ה

יום שישי 4 באוקטובר 2024
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראש השנה הוא חג יהודי מהתורה ואחד מראשי השנה העבריים. הוא מצוין בימינו בא' וב' בתשרי, ופותח את עשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים. שני ימי החג נחגגים כיום טוב; הראשון מדאורייתא והשני מדרבנן.

הציווי בתורה מורה על עשיית יום א' בתשרי "יום תרועה" ולכן מצוות החג העיקרית היא תקיעת שופר. על פי המסורת היהודית, זהו יום דין שבו עם ישראל מכתיר את אלוהים כמלך, והוא בוחן כל אדם וכותב את דינו. על פי חלק מהדעות, אופיו של היום נגזר מהיותו יום בריאת האדם.

בהלכה נחשב יום זה ליום הראשון בשנה במניין השנים ובמניין שנות השמיטה והיובל. מכיוון שזהו ראש חודש, אותו ציוותה התורה לקבוע עם ראיית מולד הלבנה, האריכו חז"ל את החג ביום נוסף כדי למנוע שגגה בקביעת זמנו.

מנהגי החג כוללים אכילת מזונות המסמלים ברכה לשנה החדשה, כל עדה והמאכלים הנהוגים אצלה. בקרב האשכנזים נהוג לקיים מעמד של השלכת החטאים באופן סמלי אל מקווה מים.

לפי הכלל לא אד"ו ראש, היום הראשון של ראש השנה אינו חל בימים ראשון, רביעי ושישי.

כינויי החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה מכונה החג ”יום תרועה”[1] או ”זיכרון תרועה”.[2] השם ”ראש השנה” בהתייחסות לא' בתשרי מופיע לראשונה במשנה, במסכת שביעית ובמסכת ראש השנה.[3] בלוח השנה במגילות קומראן, וכן בתפילות ראש השנה ובברכות הנאמרות בו, נקרא החג ”יום הזיכרון”. ראש השנה ויום הכיפורים יחד נקראים "הימים הנוראים" או "ימי הדין".

עשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים נקראים "עשרת ימי תשובה", ובלשון מליצית מקובל לכנותם כימים ש"בין כֶּסֶּה לעשור". ”כֶּסֶּה” רומז לראש השנה ולמולד הירח ביום זה, כאשר הירח כביכול "מתכסה", בעקבות המדרש המקשר לראש השנה את הפסוק בתהילים: ”תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ”.[4] עם זאת, יש שפירשו את הפסוק כמתייחס לתקיעה בשופר שנערכה בבית המקדש בכל ראש חודש.[5]

מקור החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המקרא, היום הראשון של החודש השביעי (הוא תשרי במניין החודשים המתחיל בחודש ניסן) הוא יום טוב שבו שובתים ממלאכה ומקריבים קרבנות מיוחדים. עיקר החג הוא מצוות ה"תרועה" שמוזכרת הן בספר ויקרא והן בספר במדבר:

”דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה'.” (ויקרא כ"ג, כ"ג-כ"ה) ”וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ.” (במדבר כ"ט, א'-ו')
תקיעת שופר

היום השני של החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורך חודש עברי הוא עשרים ותשעה ימים או שלושים ימים. בעבר קידוש החודש היה נעשה על פי עדים שהעידו בבית הדין בירושלים על ראיית הירח החדש. מכיוון שלא יכלו לדעת מראש מתי יבואו עדים, חגגו תמיד את ראש השנה ביום הראשון שבו היה יכול לחול ראש חודש תשרי ואם לא באו עדים על ראיית המולד באותו יום – חגגו גם את היום הבא. בנוסף, בזמן בית המקדש, לאחר שתיקנו חכמים שלא לקבל עדות החודש בשעה מאוחרת ("מן המנחה ולמעלה"), אם העדים באו ביום הראשון אך רק בשעה מאוחרת, היו צריכים לחגוג את שני הימים (על אף שהיום הראשון לא הוכרז כראש חודש במקרה כזה, חכמים לא רצו שבשנים הבאות יזלזלו בשמירת החג ביום הראשון).[6] בפועל מסופר שכמעט תמיד היו מגיעים עדים ביום הראשון בזמן, כך שבירושלים תמיד חגגו את ראש השנה רק יום אחד.[7] לעומת זאת, מחוץ לירושלים הייתה מגיעה ההודעה על תחילת החודש באיחור, ולכן תמיד נאלצו לחגוג את ראש השנה במשך יומיים מפאת הספק. באותה תקופה, בחוץ לארץ נאלצו לחגוג גם את כל שאר המועדים במשך יומיים, מכיוון שנדרש זמן רב עד שהגיעו השליחים להודיע בדיעבד על זמן קידוש החודש.

לאחר חורבן בית המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי, שניתן לקבל עדות גם בשעה מאוחרת, אך לפי שיטת רש"י (בניגוד לשיטת תוספות), במקרה שהגיעו עדים מאוחר ביום הראשון, היו חוגגים את היום השני מדרבנן, גם בארץ ישראל, כדי לשמור על תקנת שני הימים במקרה של עדות בשעה מאוחרת, למרות שכן קיבלו את העדות וראש החודש הוכרז ביום הראשון.[8]

לאחר המעבר ללוח העברי הקבוע וביטול קידוש החודש על פי הראייה, המשיכו בחוץ לארץ לשמור על יום טוב שני של גלויות בכל המועדים כדי שלא לשנות מן המנהג.[9] ומשום שחששו חכמים שתגזור המלכות גזירה שלא יעסקו בתורה ויטעו בעיבור החודש[10]. השאלה שהתעוררה הייתה כיצד לנהוג בארץ ישראל: האם להמשיך לחגוג את ראש השנה במשך יומיים, כפי שנהגו בזמן קידוש החודש על פי הראייה, או שבארץ ישראל ניתן לסמוך לגמרי על הלוח הקבוע ולחגוג את ראש השנה ביום א' בתשרי בלבד.

הראשונים נחלקו בעניין זה והשמיעו טענות שונות לשני הצדדים.[11] משאלת רב ניסים גאון ותשובת רב האי גאון נראה שבמשך תקופה מסוימת נהגו בארץ ישראל לחגוג יום אחד בלבד.[12] לפי המובא בספר המאור, תלמידי הרי"ף שבאו לארץ הנהיגו למעשה כפסיקתו, לעשות שני ימים[13] וכך התקבל להלכה.[14] לעומת העדויות מחוץ לארץ, פיוט של הקליר מעיד על יומיים ראש השנה וכן משתמע מפיוט של רבי פינחס ברבי יעקב הכהן.[15] כמו כן, ספר הפטרות מירושלים מהמאה ה-11 מציין יומיים ראש השנה.[16] לעומתם נמצאה תשובה מארץ ישראל ממנה מוכח שעשו רק יום אחד.[17] מסמך נוסף מגניזת קהיר מציין שבארץ ישראל חוגגים את כל החגים יום אחד ואילו בסוריא חוגגים ראש השנה יומיים ושאר החגים יום אחד.[18]

הקראים מקיימים את "יום תרועה" במשך יום אחד בלבד. בחלק מהקהילות הרפורמיות והרקונסטרוקטיביות נמשך מועד זה יום אחד, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ.

טיבו של ראש השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך שחרית לראש השנה, גרמניה, המאה ה-14

מהתורה, יומו הראשון של ראש השנה הוא יום טוב ומצווים לשבות בו ממלאכה, מלבד מלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב. מצווה נוספת מהתורה המיוחדת ליום זה היא מצוות תקיעת שופר. לעומת זאת, יומו השני של ראש השנה אינו מהתורה אלא מדרבנן, ויש איסור מלאכה וחיוב תקיעת שופר מדרבנן, כדין היום הראשון.

אופיו של החג כפי שהוא מופיע במקרא לא מוזכר במפורש אך משתמע מלשון הכתוב. התורה מציינת במספר מקומות כי החודש השביעי (תשרי) הוא החודש הפותח את השנה "וחג האסיף בצאת השנה", "וחג האסיף תקופת[19] השנה", וכן כי השנה מתחילה בתשרי ומתקדשת לעיתים על ידי תקיעת שופר "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכיפורים, וקידשתם את שנת החמישים שנה". במקום אחר אומר הכתוב על ארץ ישראל כי היא "לא כארץ מצרים...והארץ אשר אתם באים...ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד, מראשית שנה ועד אחרית שנה", כאשר משתמע מכך שאת שאר הארצות האל דורש רק בראשית השנה. דרישה זו היא משפט והחלטה כמה גשמים ויבול יהיו השנה, כמובא מייד לאחר מכן "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי... ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש". התורה מציינת את ראש השנה כיום "זכרון תרועה" כאשר במקום אחר מציינת כי תרועה בכלי באה כדי שישראל ייזכרו לפני האל וייושעו "והרעותם בחצוצרות[20], ונזכרתם לפני ה' ונושעתם", "ותקעתם בחצוצרות, והיו לזכרון לפני אלוהיכם".

על פי מקורות מאוחרים יותר, לראש השנה יש מספר היבטים נוספים, אשר להם נמצאו מקבילות בתרבויות הקדומות שהיו באזור בבל העתיקה.[21]

המלכת אלוהים על העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש השנה נחשב ליום שבו ממליך עם ישראל את האלוהים עליו. זהו אחד ההסברים לתרועה ולשמחה המאפיינים את החג, בהיותם תואמים את הנהוג בטקסי הכתרה שבהם קבלת המלך נעשית בלבוש חגיגי, בשמחה ובתרועת חצוצרות. כפי שמופיע בפיוט ונתנה תוקף:

”וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.”

מוטיב זה חוזר פעמים רבות בתפילות ראש השנה, ובפרט בברכת מלכויות בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות הנאמרת בתפילת מוסף. רעיון זה מתקשר לדברי המדרש, ויקרא רבה, פרשה כ"ט, פסקה א', שראש השנה הוא התאריך שבו נבראו אדם וחוה, ועל כן זהו היום הראשון שבו מלך האל על בני האדם.

יום דין לכל בני האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש השנה נחשב ליום שבו דן האלוהים את כל באי העולם אודות מעשיהם בשנה שעברה וכפועל יוצא מה יקרה בשנה הבאה. קביעה זו מקורה בספרות חז"ל:

”בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים, ל"ג, ט"ו): היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם.” (משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ב') ”[ו]אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים.” (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז, עמוד א') ”הכול נידונין בראש השנה וגזר דינם מתחַתֵם ביום הכיפורים” (תוספתא ראש השנה).

התלמוד מבסס את הרעיון שכל מאורעות השנה נקבעות בראשיתה, על הפסוק ”עיני ה' אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה.” (דברים י"א, י"ב) התלמוד מקשר זאת גם לפסוק בתהילים: ”תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב”. הרמב"ן מבאר שקביעת אופיו של ראש השנה בתור יום דין כבר נרמז במקרא כאשר החג נקרא "יום זיכרון" ובכך שהוא חל סמוך ליום הכיפורים.

רעיון זה מוזכר בכמה מן הפיוטים הנאמרים בתפילות ראש השנה, וכן מוזכר בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות הנאמרת בתפילת מוסף: ”ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לשלום, איזו לרעב איזו לשבע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות.” עיקר הפיוט ונתנה תוקף עוסק בהיבט זה: ”אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה. וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו...”.

קופסת ממתקים הנושאת את האיחול "לשנה טובה תכתבו", ניו יורק, 1953
נהוג לשלוח כרטיסי ברכה איש לרעהו. בתמונה כרטיס ברכה תלת-ממדי לחג מגרמניה.

בתלמוד הבבלי מסופר על שלשה ספרים הנפתחים לקראת ראש השנה אשר רש"י מפרשם כ"ספרי זיכרון של מעשה הבריות". הבריות נכתבות כל אחת לאחד מן הספרים האלה כמסופר:

”אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה.” (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז, עמוד ב')

על כן, מראש השנה ועד ליום הכיפורים נהוג לאחל: "גמר חתימה טובה".

הוגים רבים עמדו על הסתירה לכאורה שבין אופיו הרציני של היום בתור יום דין, לבין האופי החגיגי והשמח שלו כיום מועד. בתלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א' מוסבר שהשמחה בראש השנה מבטאת את הביטחון של עם ישראל באל, שלא יאונה לו כל רע בדין. התייחסות ראשונה לעניין ניתן לראות בציוויו של נחמיה לגבי אופיו של היום:

הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ; כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם.

קיימת אי בהירות כלפי הזמן המדויק בו נידונים בראש השנה, האם זה בלילה הפותח את היום או בבוקרו של יום.[22] בתלמוד ירושלמי מובאת גם הדעה שכל אחד נדון בראש השנה אך גזר דינו יחתם במועד כלשהו ולאו דווקא בראש השנה: ”אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו.” (תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א', הלכה ג' (דפוס וילנא: דף ז', עמוד א'))

תחילת השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ראשי שנים ביהדות

בספרות חז"ל נקרא החג לראשונה "ראש השנה" ונקבע תפקידו כתאריך קובע למניין שנה חדשה: ”באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.” (משנה, מסכת ראש השנה פרק א')

בתורה לא נכתב דבר על כך שיום זה הוא תחילתה של שנה חדשה, ונכתב במפורש שהחודש הראשון הוא חודש ניסן, ואילו חודש תשרי הוא החודש השביעי. הרמב"ן בדרשתו לראש השנה מציע להבחין בין תחילת השנה, שהיא בתשרי, לבין תחילת מניין החודשים, שהיא בניסן כזכר ליציאת מצרים. הוא מוצא הד לכך במה שכתוב במקרא לגבי חג הסוכות: ”...וחג האסיף בצאת השנה...” (שמות, כ"ג, ט"ז), כלומר לאחר שיצאה והסתיימה השנה הקודמת.

כבר בלוח גזר מופיעים "ירחי האסיף" ("ירחו אספ"), שהם כנראה תשרי וחשוון, כשני חודשי השנה הראשונים. עם זאת, לוח גזר כתוב כלוח חקלאי ולאו דווקא בהקשר דתי או לאומי. נראה שכבר בתקופות מוקדמות הייתה נהוגה שנה חקלאית שהחלה בסתיו.[23]

בריאת האדם ועקידת יצחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת בין התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע בנוגע לזמן בריאת העולם.[24] לדעת רבי אליעזר העולם נברא בתשרי, ולדעת רבי יהושע בניסן. במדרשים פירשו שלדעת רבי אליעזר הייתה זו בריאת האדם שחלה בראש השנה, כך שלמעשה בריאת העולם החלה בכ"ה באלול.[25] בנוסף מובאים שלושה אירועים שהתקיימו בתשרי לדעת שניהם: פקידתן של העקרות, שרה, רחל וחנה; שחרורו של יוסף מבית האסורים; וביטול עבודתם של בני ישראל במצרים. לדעת רבי אליעזר, גם הגאולה העתידית תתקיים בתשרי.

לפי פסיקתא רבתי,[26] עקידת יצחק הייתה בראש השנה, ולכן קוראים בתורה את פרשה זו בראש השנה, אם כי רוב האחרונים מביאים שהעקידה אירעה ביום הכיפורים.[27] כמו כן, אחד הפיוטים הבולטים ביותר של ראש השנה במסורת הספרדים ועדות המזרח הוא עת שערי רצון להיפתח, העוסק כולו בסיפור עקידת יצחק ונאמר לפני תקיעות השופר בבוקר ראש השנה. הבית הפותח והבית החותם את הפיוט מבארים את הקשר בין העקידה לראש השנה, וחתימת הפיוט רומזת גם לדעתו של רבי אליעזר על ביאת המשיח:

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ;
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ;
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;
...
וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה;
וֶאְמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה;
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

מרכיבים שונים מימי האבות, הברית שכרת ה' עם אברהם, יצחק ויעקב ויציאת מצרים, מופיעים בברכת זכרונות בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות.

תקיעת שופר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – תקיעת שופר
שופר אשכנזי מקרן איל.
תפילת תקיעה בשופר לראש השנה - נוסח אשכנז

בתורה מכונה החג "יום תרועה" או "זיכרון תרועה" אך הקשר בין כינויים אלו לתקיעת שופר אינו מופיע באופן מפורש. המונח תרועה מופיע במקרא גם בהקשר של תקיעה בחצוצרות. במועדים מסוימים נהגו לתקוע במשכן ובמקדש בחצוצרה[28] באופן הבא: ביום שהציווי בו הוא לתקוע בשופר (כמו בראש השנה) - התקיעה לוותה בחצוצרות, ובתעניות, שבהן המצווה היא תקיעה בחצוצרות - השופר ליוה את החצוצרה.[29]

טעמים רבים נאמרו בהסבר מצוות התקיעה בשופר, וביניהם: המלכת האל, התחברות אל המימד הרוחני שבמציאות, זכירת מעמד הר סיני, התעוררות לתשובה בעקבות קול התרועה המכניס מורך ללב וכן בלבול השטן. הרמב"ם מבאר בהלכות תשובה:

”אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.” (משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ד')

התלמוד הבבלי במסכת ראש השנה מבאר מדוע יש דווקא להשתמש בקרנו של איל לקיום מצוות תקיעת שופר[30]:

”אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני” (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז, עמוד א')

קיום המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתקיעת שופר יש צלילים שונים: תקיעה - היא תקיעה אחת ארוכה וממושכת, שברים - היא רצף של שלוש תקיעות קצרות (מכונות בתלמוד גם גניחות) ותרועה - היא רצף של תשע תקיעות מהירות (מכונות בתלמוד גם יללות). כדי לצאת ידי חובת תקיעות נפסק שיש לשמוע שלושים קולות - שלוש פעמים "תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה", שלוש פעמים "תקיעה, שברים, תקיעה", ושלוש פעמים "תקיעה, תרועה, תקיעה". בנוסף, מוזכר [דרוש מקור] שתוקעים סדר זה פעמיים - פעם אחת "כשהן יושבין" ופעם נוספת "כשהן עומדין", והטעם שניתן לדבר הוא "כדי לערבב את השטן". יש שביארו[דרושה הבהרה] שמשמעות הדבר היא שריבוי התקיעות מורה על חיבוב המצווה ומוסיף לזכויותיהם של עם ישראל.

למעשה נהוג לתקוע בבית הכנסת לפחות מאה או מאה ואחת תקיעות. יש שכתבו שמספר זה מכוון כנגד מאה יבבות שיבבה אמו של סיסרא על פי המסורת.[31] התקיעות מתבצעות לפני תפילת מוסף ובמהלכה, כשהסדר המדויק מצוי בחילוקי מנהגים בין העדות השונות. הספרדים תוקעים את חלק מהתקיעות תוך כדי תפילת הלחש, בעוד אצל רבים מקהילות האשכנזים לא נוהגים כן, אלא תוקעים רק בחזרת הש"ץ ולאחריה.

חז"ל גזרו שאין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, מחשש שהתוקע שלא יידע לתקוע היטב ילך לבקי בדבר והשופר יטולטל ברשות הרבים, דבר המהווה חילול שבת. גם בראש השנה שחל בחול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצווה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים.[32]

תפילות ראש השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוכת לימים נוראים עם המילים הפותחות את הפיוט "עת שערי רצון להפתח" העוסק בעקידת יצחק
ערכים מורחבים – תפילות ראש השנה, מלכויות זכרונות ושופרות

בראש השנה נהוג להרבות בתפילות, לפי מנהג האשכנזים לכל הפחות עד חצות היום (אמצע היום),[33] ולמנהג הספרדים מסיימים לפני חצות היום כדי שלא ייחשב כצום. תפילות שחרית ומוסף ארוכות במיוחד, חגיגיות וכוללות פיוטים. הפיוטים משתנים בין העדות וכך גם הלחנים. הדגש בתפילות ופיוטים הוא על המלכת האל ועל העמידה לפניו בדין.

הפיוט הפותח את תפילות החג, לפי מנהג הספרדים, הוא "אחות קטנה" שנאמר עם שקיעת החמה ותחילתה של השנה החדשה. פיוט מפורסם הנכלל בנוסח התפילה (בעיקר האשכנזי), הוא ונתנה תוקף המיוחס לרבי אמנון ממגנצא, כנראה דמות אגדית.

בתוך תפילת העמידה של מוסף נאמרות שלוש חטיבות תפילה מיוחדות - מלכויות זכרונות ושופרות - הכוללות גם פסוקים מהתנ"ך המבטאים את שלושת הנושאים האלו. לפני תקיעת שופר נהגו קהילות ספרד לשיר את הפיוט "עת שערי רצון להפתח". פיוט זה חובר על ידי יהודה שמואל אבן עבאש, ותוכנו - סיפור עקידת יצחק.

בקריאת התורה, קוראים ביום הראשון את סיפור לידת יצחק וגירושם של הגר וישמעאל, אשר מלאך אלוהים הצילם מגוויעה בצמא, ומפטירים בספר שמואל א', פרק א', פסוק א' עד פרק ב', פסוק י'נוסח רומניא הפטירו בפרק ב', פסוקים א'כ"א). ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק, ומפטירים בספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוקים א'י"טנוסח רומניא הפטירו בפרק ל"א, פסוק י"ט עד פרק ל"א, פסוק כ"ט). אצל האשכנזים נוהגים לקרוא את הקריאה בניגון מיוחד ומרטיט.

מנהגים וסימנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלי ראש השנה
מנהג התשליך
ערכים מורחבים – תשליך, התרת נדרים
  • התרת נדרים: בערב ראש השנה נהוג לערוך טקסי התרת נדרים, כשכל אדם מבקש התרה בפני שלושה אנשים שמהווים מעין בית דין, שבכוחו לשחרר את האדם מהבטחותיו.[34]
  • איחולים וכרטיסי ברכה: נהוג לאחל בליל ראש השנה "כתיבה וחתימה טובה" או "לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו" ויש המוסיפים "לאלתר לחיים טובים".[35] החל מהמאה ה-14 נהגו לשלוח איחולים כאלה בכתב לפני ראש השנה.[36] מסוף המאה ה-19, לאחר המצאת גלויות הדואר, נפוץ מאוד מנהג שליחת כרטיסי ברכה שהוכנו עבור החג. מסוף המאה ה-20 דעך השימוש בכרטיסי נייר והוחלף בברכות טלפוניות ובשיגור ברכות בדואר אלקטרוני ובפלטפורמות לשיתוף ולהעברת מסרים מיידיים.
  • תשליך: ביום הראשון של ראש השנה (או ביומו השני במקרה שהיום הראשון חל בשבת לפי מנהג האשכנזים, ויהודי גאורגיה), הולכים אחרי הצהריים למקור מים ואומרים בו את תפילת תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל "מצולות ים". במקומות שבהם לא היו מקווי מים קרובים נהגו לעלות למקום גבוה שממנו צופים עליהם. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות[37] יש שהתנגדו למנהג זה.[38]
  • הימנעות משינה ביום: יש הנוהגים להימנע משינה ביומו של ראש השנה, על פי דברי התלמוד הירושלמי שהובאו אצל הפוסקים,[39] שהישן בראש השנה ישן מזלו.

ארוחת החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – סדר ליל ראש השנה
מאכלים שנהוג לאכול בראש השנה: תפוח בדבש, תמרים, רימון ו"כרתי" (כרישה)

בליל החג נהוג לערוך סעודה חגיגית בסדר אכילה מיוחד הכולל אכילת מאכלים סימבוליים המכונים "סימנים" ואמירת תפילות לפני אכילת אותם המאכלים אשר דומה מבחינת הצליל לשם המאכל.

מקור המנהג בדברי האמורא אביי בתלמוד, המציין שיש לאכול "קרא" (דלעת או קישוא), "רוביא" (מין שעועית, או חילבה), "כרתי" (כרישה), "סלקא" (סלק, תרד או עלי מנגולד) ו"תמרי" (תמרים). בתקופת הגאונים מוזכרת גם אכילת דבש, בשר שמן וראש כבש. היסוד לאכילת מזונות שמנים ומתוקים קדום מאוד, וכבר בספר נחמיה מוזכר שעזרא ונחמיה הורו לעם בראש השנה "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (ספר נחמיה, פרק ח', פסוק י').

בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים, אוחד בקרב יהדות אשכנז המנהג של אכילת הדבש עם מנהג אכילת התפוח למנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש, שהתפשט גם במקומות אחרים. בעקבות מנהג זה התפשט הנוהג לאכול גם עוגת דבש במהלך החג. מאכלים רבים נוספו במרוצת הדורות, אשר שונים לעיתים בקרב עדות ישראל השונות. בקהילות מסוימות אוכלים תמר בראש השנה שמשמעותו תם מר. כלומר תסתיים המרירות ותתחיל המתיקות.[40]

הימנעות מאכילת מאכלים מסוימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג קדום מתקופת הגאונים הוא להימנע מאכילת מאכלים חמוצים. מנהג נוסף שמקורו ביהודי אשכנז הוא הימנעות מאכילת אגוזים מחמת שני טעמים: האחד, שהאגוזים מרבים ליחה, וקיים חשש שיטרידו את המתפללים בזמן התפילות; ונימוק נוסף הוא כיוון שאגוז הוא בגימטריה "חטא" (בלי האות "א" שאינה נשמעת בקריאה), ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא.[41] המילה חטא מופיעה באיות "חט" בהרבה מכתבי יד של ספרות חז"ל, ובמיוחד בכתבי היד שהיו בידי הראשונים המאוחרים שבאשכנז, דבר שמסביר ללא דוחק את הגימטריה.[42] יש נמנעים מאכילת מאכלים שחורים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלכות ראש השנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר במדבר, פרק כ"ט, פסוק א'.
  2. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק כ"ד.
  3. ^ מטבע הלשון מצוי גם בספר יחזקאל, פרק מ', פסוק א' בהתייחסות לי' בחודש
  4. ^ ספר תהלים, פרק פ"א, פסוק ד'
  5. ^ פירושו הראשון של הרב אברהם אבן עזרא על הפסוק.
  6. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ד'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ט, עמוד ב'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ה', עמוד ב'.
  9. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין, פרק ג', הלכה ט'.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד', עמוד ב': "דשלחו מתם (שלחו משם-מא"י לבבל) היזהרו במנהג אבותיכם בידיכם (כלומר מנהג יו"ט שני) זמנין דגזרו המלכות גזירה ואתי לאקלקולי" (פעמים שתגזור המלכות גזירה ויבואו לקלקלה). על פי פירוש רש"י.
  11. ^ דעת הרי"ף לעשות שני ימים ודעת תלמידו רבינו אפרים מקלעת חמאד המצדד לעשות יום אחד. דבריהם הובאו בדברי הרא"ש מסכת ביצה פרק א סימן ד, ובספר הפסיקה בית יוסף סימן תרא
  12. ^ אוצר הגאונים, מסכת ביצה, עמוד 4 ועמוד 9.
  13. ^ המאור הקטן, מסכת ביצה, דף ה עמוד ב.
  14. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות קידוש החודש, פרק ה', הלכה ח'. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר"א, סעיף ב'.
  15. ^ עזרא פליישר, לוח מועדי השנה בפיוט לר' אלעזר בירבי קיליר, תרביץ, כרך נ"ב, חוברת ב'.
  16. ^ צילום הספר באתר הספרייה הלאומית, מאמר עליו של עזרא שבט.
  17. ^ מרדכי עקיבא פרידמן, מנהג אבותיכם בידיכם: תשובה מן הגניזה על יום טוב שני של גלויות, תרביץ, כרך פ"ג (ה'תשע"ה) חוברת ד', עמודים 557-603.
  18. ^ ספריית אוניברסיטת קיימברידג', אוסף טיילור-שכטר, AS 144.1
  19. ^ משמעות המילה "תקופה" במקרא הוא הקפה. כלומר חודש תשרי הוא החודש בו השנה מסיימת את הקפתה - שנה אחת יוצאת והבאה נכנסת.
  20. ^ החצוצרה המקראית היא כלי מתכת פשוט, דמוי שופר ישר, אשר אפשר רק לתקוע ולהריע (מלשון תרועה) בו בדומה לשופר "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ".
  21. ^ ראו במאמר: בין ראש השנה הישראלי לראש השנה הבבלי.
  22. ^ להרחבה על כך, ראו: הרב ישראל דנדרוביץ, זמן הדין בראש השנה - בבוקר או בלילה בתוך: קובץ ישורון, גיליון כז, אלול תשע"ב, עמודים תשנט - תשצ.
  23. ^ The Evidence for an Autumnal New Year in Pre-Exilic Israel Reconsidered
  24. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י', עמוד ב'
  25. ^ ויקרא רבה, פרשה כ"ט, פסקה א'. פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כ"ג. פרקי דרבי אליעזר, פרק ח'.
  26. ^ סוף פסקה מ"א
  27. ^ ראה 'חזון עובדיה', ימים נוראים, עמ' קי, הערה ו
  28. ^ ראו לדוגמה: ספר במדבר, פרק י', פסוק ה'; ספר תהלים, פרק צ"ח, פסוק ו'; תוספתא סוכה פרק ד; יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ד' י' יב'
  29. ^ ראו: משנה, מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ג'
  30. ^ דעת רבי יוסי להכשיר תקיעה בשל פרה נדחית (ראו תוספות על ראש השנה טז א וכו:)
  31. ^ הערוך ערך ערב, הובא בטור אורח חיים סימן תקצ"ב.
  32. ^ מגן אברהם ומחצית השקל סימן תקפח סעיף קטן ד
  33. ^ רמ"א סימן תקפד סעיף א
  34. ^ המנהג מובא לראשונה בספר שני לוחות הברית תחילת מסכת יומא
  35. ^ טור ורמ"א סימן תקפ"ב סעיף ט
  36. ^ משלוח כרטיסי ברכה - מקור המנהג, באתר משרד החינוך
  37. ^ הגהת הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ג, סעיף ב'
  38. ^ ראו תשליך#התנגדות למנהג
  39. ^ דברי הירושלמי לא מצויים בנוסחי הירושלמי המצויים בידינו. הוזכר לראשונה בדרשת ר"י אבן שועיב לראש השנה
  40. ^ הרב יצחק בלומנטל, ‏אכילת גזר בראש השנה - איסור?, באתר כיכר השבת, 24 בספטמבר 2014
  41. ^ מהרי"ל הלכות שופר סימן ב, רמ"א סימן תקפג סעיף ב
  42. ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, כרך ד' עמוד 49


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.