רפי נלסון
 | |
| לידה |
30 באוקטובר 1930  |
|---|---|
| פטירה |
6 בפברואר 1988 (בגיל 57) |
| מדינה |
ישראל |
  | |
רפי נלסון אילון (30 באוקטובר 1930 – 6 בפברואר 1988) היה מפיק ודמות ידועה בבוהמה הישראלית, בעליו של הכפר של רפי נלסון בטאבה, שהיה מוקד חיי בוהמה מסוף שנות ה-60 עד סוף שנות ה-80. המקום היה סמל של מין חופשי, מריחואנה ושיזוף בעירום[1][2].
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בשם רפאל רוזנצוויג. מאוחר יותר עברת את שמו לאֵילון. השתתף במלחמת העצמאות, ואיבד עין בקרב לטרון[1]. הוא התייחס לכך בהומור, באומרו כי "כאשר איבדתי עין אחת, אז התחלתי לחיות. עם שתי עיניים לא ידעתי איך חיים"[3]. הוא נקרא נלסון על שם האדמירל הבריטי הוריישו נלסון, שאיבד את עינו בקרב בשנת 1794[4]. אחרי מלחמת השחרור יצא נלסון לאמריקה, וכשחזר הגיע להתיישב באילת הצעירה. הוא עבד במכרות תמנע כנהגו של מנהל המכרה מאיר בית אש והיה גם כתב נודד שפרסם טורים בעיתונים ארציים מסיפורי אילת והדרום[4]. ב-22 ביולי 1957 נעצר נלסון, כשיצא בשליחות עיתונאית של מגזין "העולם הזה" לחצות את תעלת סואץ במסווה של מלח[5] על אוניית מטען. הוא עלה על סיפון האונייה הדנית "בריגיטה טופט" שעברה בתעלת סואץ, ובעת שעברה בתעלה עצרו אותו שלטונות מצרים[6]. נלסון נכלא באשמת ריגול לטובת ישראל, ושוחרר לאחר התערבות האו"ם. כשחזר לישראל סיפר כי עבר עינויים בעת מעצרו. הוא נחשד כי מסר סודות למצרים והועמד לדין[7], וב-11 בפברואר 1960 נדון למאסר על־תנאי של שנתיים ולתשלום קנס של 1,000 לירות[8]. אורי אבנרי, עורך השבועון שבשליחותו יצא נלסון לחצות את תעלת סואץ, טען כי השלטונות בישראל נטפלו לנלסון כחלק מדה־לגיטימציה לעיתון "העולם הזה", שנתפס חתרני.
לאחר שובו מן השבי ניסה נלסון את מזלו כמדריך תיירים באילת. ב־1959 הוא פתח בר בשם "סוף העולם" בדירת שיכון. בהמשך נסגר המקום[9] ונפתח שוב כמועדון לילה באותו שם, במבנה ייעודי תלת־מפלסי[10]. המועדון היה ידוע במגוון האומנים שהחלו שם את הקריירה שלהם כזמרים, כמו חוה אלברשטיין, שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ולוליק, שהופיעו בו. ב-1959 נשא נלסון לאישה את לאה לוין, רקדנית צעירה מלהקת בת־שבע. לשניים יש בן המתגורר כיום בארצות הברית. בני הזוג נפרדו בתחילת 1961.
בשנת 1964 ניהל לזמן מה את מועדון "מינוס 206" בטבריה ומכר אותו לצלם מקסים סולומון[11]. אחר כך ניסה מזלו כאמרגן אך ללא הצלחה מרובה. רק לאחר כיבוש סיני נכנס לתודעה הישראלית כאשר הקים את כפר הנופש שלו בטאבה בשנת 1970.
תדמיתו הציבורית כנהנתן וכמאצ'ו, עם שרשרת שיני כריש, כובע בוקרים, בקבוק בירה והזקן התמידי, הפכה אותו לדמות ידועה בישראל[1]. הוא פרסם את הבירה האמריקנית "באדוויזר"[12], וגילח את זקנו המפורסם בפרסומת לסכיני גילוח של חברת "בונד".
באפריל 1985 הקליט נלסון את שירם של דוד קריבושי ואלון אבידר "טאבה סבבה", והופיע איתו בתוכנית הטלוויזיה "סיבה למסיבה", שהנחה מני פאר[13][14].
בפב' 1987 הוא נישא למריאן ויצמן, בתו של הסופר הצרפתי הידוע ז'אק דרוז'י-ויצמן.
ב-1988 נפטר נלסון מהתקף לב ונקבר באילת בלוויה המונית[15]. נאמרו עליו הספדים על ידי אישים רבים: ראש העיר רפי הוכמן, שולמית אלוני, מיכאל בר זוהר, דידי מנוסי ועוד[1]. על המצבה שלו נכתבה בלדה שכתב חברו עמוס אטינגר.
נלסון נישא ארבע פעמים ונולדו לו לפחות ארבעה ילדים מנישואיו.
הכפר של נלסון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכפר של רפי נלסון בטאבה היה למרכז לפעילויות מוזיקליות ותרבותיות רבות. אורחיו היו אנשי שלטון, גנרלים ואנשי בוהמה רבים.
הכפר הפך ללוקיישן אהוב על במאי קולנוע ובין השאר צולמו בו הסרט "כץ וקרסו" (1971), שבו שיחק נלסון בתפקיד אורח, וסרטו של אסי דיין "עם ישראל חי" (1981) נלסון שיחק בתפקיד משנה גם בסרט "שלושה ואחת" (1975) והופיע בתוכניות טלוויזיה רבות.
ב-1982 כאשר ישראל נסוגה מחצי האי סיני הכפר של נלסון שהיה סמוך לגבול נשאר במחלוקת קשה בין ישראל ומצרים. נלסון עשה כל שביכולתו להשאיר את הכפר שלו בשליטה ישראלית מה שגרם לקרע בין המדינות. בשנת 1986 החליטה ממשלת ישראל לצאת לבוררות בינלאומית על טאבה כדי לשקם את היחסים עם מצרים. פסק הבוררות שניתן ב-29 בספטמבר 1988 קבע שטאבה היא שטח מצרי.
ב-1989 הוחזרה טאבה למצרים – החלק האחרון מחצי האי סיני שהעבירה אליה ישראל – במסגרת הסכם השלום עם מצרים[16].
בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
באלבומו השני של דויד ברוזה, "קלף" (1982), הופיע השיר "בלדה לנלסון"[17], שהלחין ברוזה למילים מאת יהונתן גפן.
בשנת 2021 יצא סרטו הדוקומנטרי של הבמאי אבי מאור מרזוק "המלחמה האחרונה של נלסון"[18], על סיפורו של נלסון וכפר הנופש שלו בטאבה, שנקלע לסכסוך הגבול בין ישראל למצרים. הסרט שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל דוקאביב מביא תיאורים וסיפורים על עלילות חייו של נלסון והוויית הכפר. הסיפור מסופר דרך עיניהם של אורחי הכפר וחבריו של נלסון, ומשולבים בו קטעי ארכיון נדירים ותמונות מהאוסף הפרטי העצום של נלסון.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רפי נלסון, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
- עזרא ארבלי, האדם שראה בעין אחת את מה שהיתר לא ראו ב-2, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 20 במרץ 2009
- הבלוג של הכפר של רפי נלסון (בלוג מעריצים)
- מידע על רפי נלסון בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 נלסון. שאכטה אחרונה, מעריב, 7 בפברואר 1988
- ^ טאבה! טאבה?, מעריב, 25 באוגוסט 1985
- ^ הצנחן שגבר על השיתוק ממלחמת ששת הימים איבד עין ביום הכיפורים, מעריב, 12 במאי 1974
- ^ 1 2 נלסון העתונאי, מעריב, 2 באוגוסט 1957
- ^ יהודה שיף ודני דור, ישראל 50, הוצאת גלי אלפא תקשורת, 1997
- ^ ימאי ישראלי נעצר בנמל סואץ; "בריגיטה טופט" - שעליה נסע - תורשה לעבור בתעלה, חרות, 23 ביולי 1957
- ^ נדחה משפטו של רפי אילון, חרות, 5 ביוני 1958
- ^ רפי אילון לקנס ומאסר על תנאי על מסירת ידיעות למצרים, הארץ, 12 בפברואר 1960
- ^ בלי משקפיים ורודות, על המשמר, 27 באפריל 1962
- ^ ושוב סוף העולם, מעריב, 13 באוקטובר 1961
- ^ אבי אורלי, טבריה עיר נופש ומרפא, הַבֹּקֶר, 31 בינואר 1964
בבית המשפט המחוזי בחיפה, מעריב, 4 בנובמבר 1964 - ^ נלסון, חדשות, 9 ביוני 1986
- ^ נתן זהבי, תנו לגבר טאבה, חדשות, 15 באפריל 1985
- ^ דוד קריבושי, דוד קריבושי – רפי נלסון 'טאבה סבבה' סיבה למסיבה, באתר YouTube, 12 באפריל 2009
- ^ אלפים ישתתפו היום בלוויה של רפי נלסון, מעריב, 8 בפברואר 1988
- ^ ב־21.55 אמש הוחזרה טאבה, הארץ, 27 בפברואר 1989
- ^ מילות השיר "בלדה לנלסון"
- ^ המלחמה האחרונה של נלסון (2021), באתר אידיבי