איסור שבויה
| משנה | מסכת כתובות, פרק ב', משניות ה'–ו', פרק ב', משנה ט' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת בבא קמא, דף קי"ד, עמוד ב' |
| משנה תורה | ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ח, הלכות י"ז–ל' |
| שולחן ערוך | אבן העזר, סימן ז', סעיפים א'-י"א |
  | |
בהלכה, שבויה היא אשה שנשבתה בידי נכרים, וככזו יש חשש שנאנסה בידיהם, ולכן נאסרה להינשא לכהן מדרבנן.
הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדין התורה אין חוששים שאשה נאנסה כל זמן שהאשה מכחישה זאת ואין עדות כנגדה, וזאת מכוח חזקה דמעיקרא, כלומר במצב של חוסר ידיעה ברורה לגבי המציאות (במקרה זה, האם האשה נאנסה או לא) אנו מניחים כי המצב הגופני הקודם נשאר בעינו.
מדרבנן, חוששים שכל אשה שהייתה בשבי בידי גויים נאנסה, כל זמן שאין עדות כי האשה לא נאנסה, וזאת מכיוון שמניחים שרוב הגוים פרוצים בעריות[1]. מכיוון ששבויה הוא איסור חכמים, הם הקלו והאמינו במקרה זה גם לעדות של אשה, עבד ושפחה, הפסולים לעדות בדרך כלל.
סייגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יש להבדיל בין שני מניעים לשבי: שבויה מחמת ממון, שבויה שנשבתה כמשכון על חוב, ונשבתה מכיוון שהחוב לא שולם. במקרה כזה יש חשש שהאשה נאנסה רק כאשר דבר זה לא יפגע בעצם החוב, אך אם אונס ימנע את החזר החוב, אין חוששים שהאשה נאנסה. לעומת זאת, שבויה מחמת נפשות, כלומר שהשבאים עשויים להורגה, נחשבת כמי שמסורה בידם לגמרי, ולכן יש להניח שנאנסה[2]. במקרה האחרון יש מן הראשונים האוסרים אותה לבעלה אפילו אם הוא אינו כהן, מחשש שהסכימה להיבעל ברצון מתוך הפחד.[3]
בולשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במסכת כתובות דנה הגמרא בקשר לכניסת חיל גויים לעיר ('בולשת'), שבמקרה כזה ישנו חשש אונס כלפי כל הנשים שבתוכה, שכן כל נשות העיר חשובות כשבויות ביד הגדוד. הגדר המדויק של דין זה (כלומר באיזה סוג של חיל גויים חוששים לדבר זה) נתון במחלוקת ראשונים[4].
לכלל זה ישנה החרגה: אם יש מקום מסתור בעיר, שבו יכולה הייתה אפילו אשה אחת להסתתר, יש לקבל כנאמנת כל אשה שתאמר שלא נאנסה, היות שהיא הייתה יכולה לטעון שהתחבאה במסתור (מיגו).
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב צבי רייזמן, שבויה – לבעלה ולכהונה, באתר "עולמות"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ג, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ו, עמוד ב'.
- ^ הובאו ברמ"א אבן העזר, סימן ז', סעיף י"א.
- ^ לפי פירוש רש"י, הגמרא מסייגת איסור זה דווקא בגדוד מלחמה של מדינה אחרת, שמתנהגים בעיר שרוצים לכבוש בהפקרות, אך גדוד חיילים של מדינה השולטת בעיר, רצונם להגן על העיר, ולכן אין הרשות נתונה ביד כל חייל לעשות כרצונו. לפי התוספות ההפך הוא הנכון; גדוד חיילים של אותה העיר, מטיילים בנחת בעיר, ויש להם זמן לעשות ככל העולה על רוחם ואינם יראים מאף אחד, אך גדוד חייל מגדוד של עיר אחרת, טרוד בשמירה על חייו, ואין לו זמן למעשים מיותרים. גם בגדוד של אותה העיר, לפי פירוש התוספות, האיסור הוא רק אם לא יכולה אף אחת להימלט מהעיר, הגמרא מפרשת זאת במקרה שיש גדוד משמרות אדוק על העיר, ואף יש שלשלות של ברזל המשמיעות קול רעש כאשר אדם צועד עליהם, וכן כלבי שמירה, כך שגם אם החיילים נמו לא הייתה אפשרות להימלט מהעיר. אם, רק, יכולה הייתה אשה אחת להימלט מהעיר. אבל במקרה, שיכולים היו להימלט מהעיר, נמצא שלא כל הנשים שבויות, ומשכך יש להתיר מספק את כולן.