שולמית רופין
שולמית (סלמה) רופין (13 באפריל 1873, שטרלנו, גרמניה – 15 באוקטובר 1912, ישראל) מורה לזמרה ולפיתוח קול, מחלוצות המוזיקה בפלשתינה (א"י). מייסדת בית הספר הראשון למוזיקה ביפו (1910). רעייתו של ארתור רופין.
קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולדה בשטרלנו (Strelno) שבקיסרות הגרמנית (כיום בפרובינציית קויאוויה-פומרניה בפולין) ב-13 באפריל 1873, לאביה רפאל לבק ולאמה פיליפינה. התחנכה בבתי ספר בשטרלנו ובעיר ברומברג.[1] ניחנה בכישרון מוזיקלי ובקול ערב. אמה הייתה בתו של שמעון רופין, סבו של ארתור רופין. למדה בקונסרבטוריון בברלין והתמחתה בהוראת זמרה אמנותית. שאפה להופיע באופרה, אך הוריה התנגדו לרצונה לפתח קריירה של זמרת, כדי שלא תצא לתרבות רעה. הודות לכשרונה, מצאה משרה כמורה לפיתוח קול בקונסרבטוריון בו למדה.[2]
במרץ 1908 נישאה לארתור רופין, בן-דודה מצד אמה. למחרת החתונה, בשיא פעילותה המוזיקלית ותוך ויתור על פיתוח קריירה מוזיקלית באירופה,[3] עזבו בני הזוג את ברלין ושולמית התלוותה לבעלה בשליחותו לארץ ישראל - ייסוד המשרד הארצישראלי ביפו.
בספרו האוטוביוגרפי כתב עליה ארתור רופין כי "מצויה הייתה אצל הוויות העולם הרבה יותר ממני, ומלבד שידעה פרק במוזיקה הייתה גם בעלת השכלה רחבה ועל כן מסוגלת לרדת לסופם של עניינים הקרובים לנפשי קרבה יתרה".[4]
כשהייתה בת 36 הרתה. בשל גילה ובגלל תנאי התברואה הגרועים בארץ ישראל, החליטו בני הזוג כי תלד בברלין. ב-10 באוגוסט 1909, לאחר לידה קשה, נולדה הבת רות, לימים רופאת ילדים. האם ובתה נשארו בברלין למשך שנה ובקיץ 1910 חזרו ארצה. השנתיים הבאות היו, ככל הנראה, שנים מאושרות בחייה, כשהתמסרה לגידול בתה ובמקביל החלה להגשים את חלומה – הקמת בית ספר למוזיקה.[5]
הקמת בית הספר למוזיקה בארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקימה את בית הספר למוזיקה ביפו שפתח שעריו ב-1 בנובמבר 1910[6] הודות לתרומות של יהודים עשירים ברוסיה בעלי זיקה לציונות, והיה הראשון מסוגו במזרח התיכון. לצדה עמד הכנר והמוזיקאי משה הופנקו. היה זה כשנה לאחר הקמת העיר תל אביב. אלתר דרויאנוב כתב עליה כי "חיבה מיוחדת נודעת מאיתה לרינה ולנגינה". היה זה המוסד המוזיקלי הראשון בארץ שנועד, לדבריה, להעניק השכלה מוזיקלית מקצועית לבני הנוער בארץ ולפתח ולהפיץ את המוזיקה הקלאסית בארץ ישראל.[7]
בשנתו הראשונה של בית הספר נרשמו אליו 53 תלמידים, ביניהם לינה, בתו של המורה מרדכי אזרחי-קרישבסקי, ממייסדי תל אביב. הכנר יריב, בנו של מרדכי אזרחי-קרישבסקי, היה מורה בבית הספר "שולמית", עד שפרש בשנת 1938 והקים את קונסרבטוריון "רון". אחרי שנה יזמה את פתיחתו של סניף נוסף בירושלים.[8]
בעיניה, טיפוח החינוך המוזיקלי ותחיית החברה היהודית בארץ ישראל היו בלתי נפרדים. היא עודדה מוזיקאים יהודים להגר לארץ-ישראל וללמד בבית הספר שלה. בנוסף שכנעה יהודים אמידים מרוסיה לתרום לו כסף.[9]
מנהלת בית הספר למוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך שנתיים עמדה בראש בית הספר למוזיקה, ניהלה את מחלקת הזמרה ולימדה זמרה. במקביל פעלה לאיתור מימון לבניית בית קבע לבית הספר. לאחר מותה התייסר ארתור רופין שלא התפנה מעבודתו העמוסה, ולו גם לשעה אחת ביום, כדי להקדישה לאשתו. "כמה שמחת", כתב לה לאחר מותה, "בבית הספר למוזיקה שייסדת בארץ, בהצלחת פעולתך ובהרחבת תחומיה".[10]
תוכנית הלימודים של בית הספר למוזיקה התקיימה על פי המודל שהיה נהוג בבתי הספר למוזיקה באירופה. בכל מוסדות החינוך הללו נכללו בתוכנית הלימודים שיעורים אינדיבידואליים בנגינה ובפיתוח קול ולצדם שיעורים בתאוריה, בהלחנה, בהיסטוריה של המוזיקה, סדנאות תזמורת ומוזיקה קאמרית. המסגרת היחידה שבה נדונה המוזיקה שכונתה 'חוץ–אירופית' או 'מזרחית' הייתה במסגרת קורס שעיקרו היה סקירה כללית ומהירה של תרבויות המוזיקה בעולם.[11]
שולמית לא זכתה לקצור את פרי עמלה החלוצי, שנתיים לאחר שייסדה את בית הספר למוזיקה, נפטרה. אך אף על פי שהייתה זו תקופה קצרה, הטביעה את חותמה ביישוב העברי המתגבש בארץ. בביטאון הפועל הצעיר נכתב כי "להזכרה בא קהל רב מאוד, אשר הוכיח בזה כמה כבוד רכשה לה המנוחה בעבודתה".[12]
סיפור מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"סלמה הרתה בשנית בשנת 1912 ולקראת הלידה נתרגשה ובאה עלינו הפורענות מפני הניתוח שנעשה לאחר הלידה הראשונה, לא היו חבלי הלידה עזים והרופא והמיילדת לא הרגישו שהוולד מת ברחם אמו. כשהוצא בידיים לאוויר העולם, ארעה לסלמה הרעלת דם. סלמה הועברה בקרון רכבת מיוחד שחנה על המסילה שליד ביתנו (מקום שרות נפרדה ממנה) לבית החולים ואלאך בירושלים ושם נפטרה ב-15 בספטמבר 1912 ונקברה בהר הזיתים. היה זה השבר הגדול ביותר הראשון שהושברתי בימי חיי."[13]
כך כתב ארתור רופין על שעותיה האחרונות. זוהי הגרסה הראשונה שנכתבה על נסיבות מותה. עדות נוספת נודעה מפי נכדתה שנקראה על שמה, שולמית, שכתבה על כך במכתב, בו תיארה גילויים של רשלנות רפואית, לפיהם טופלה בברלין על ידי רופא שתוי וקצר רוח, שהשתמש במלקחיים ופצע את רחמה, לאחר ניתוחים נקבע הרחם במקומו.[14] בגרסה השנייה, על פי מאמר שפורסם במגזין סגולה, הוולד הוצא מת מרחמה אך לאחר מכן חלתה בקדחת. שבעה ימים נאבקה על חייה עד שנפטרה.[15]
על מיטת חוליה בבית החולים שערי צדק בירושלים קרא לה בעלה מכתב מהפילנתרופ ד"ר רבינרסון מקייב, בו הביע את רצונו להקים בניין קבע לבית ספרה. היא התעודדה מן הבשורה, והכתיבה לבעלה מכתב בו ביקשה לברך את תלמידיה לרגל פתיחת שנת הלימודים תרע"ג. כך כתב מפיה:
מבקשת היא לברך את כל התלמידים מעומק לבה ולהמריץ אותם שיוסיפו גם להבא לשקוד על תלמוד המוזיקה כדרך ששקדו עד כאן. או אז עתידים הם לא רק ליהנות מן המוזיקה כל ימי חייהם ולהגיע לכלל עליית נשמה, אלא גם לקחת חלק בהרמת קרנו של בית הספר למוזיקה ובהשרשת אמנות המוזיקה בארץ.[16]
נפטרה ב-15 באוקטובר 1912 ונטמנה בבית העלמין בהר הזיתים, ירושלים.
אחרי מותה נשא ארתור רופין את חנה הכהן, בתו של מרדכי בן הלל הכהן ונולדו לו עוד שלושה ילדים. בתם כרמלה נישאה ליגאל ידין, בתם איה נישאה לצבי דינשטיין ובנם הוא רפאל רופין, איש משרד החוץ לשעבר, שגרירי ישראל בטנזניה, ממקימי מכמורת.
רות, בתם של שולמית וארתור רופין, נישאה לרופא דר' דב פלד (פכטהולד) שהיה ממקימי תל השומר. להם נולדו שתי בנות שולמית הכהן (מורה), שולמית נשואה לחזי הכהן האחיין של חנה הכהן רופין, ואופירה כץ (עובדת סוציאלית).
מורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר לאחר מותה הפך משה הופנקו, שהיה מנהל מחלקת הכינור, הצ'לו והקונטרבס בבית הספר, למנהלו ובית הספר נקרא "שולמית" על שמה. מנהל מחלקת הפסנתר היה מרצל האמרשלג שלימד תאוריה וקומפוזיציה. משה הופנקו הביא לארץ כלי נגינה נוספים כמו ויולה וצ'לו, והקים תזמורת סימפונית ראשונה בתל אביב, שנהגה לערוך קונצרטים פומביים באירועים בחיי העיר, בהם נוגנה מוזיקה קלאסית או קלה, בהתאם לאירוע.[17]
בשנת 1925 הפך בית הספר לקונסרבטוריון למוזיקה. משה הופנקו המשיך לנהל את בית הספר "שולמית" במשך 40 שנים. בנו, יובל עמידרור, שהמשיך את דרכו, נתקל בקשיים כספיים רבים ולאחר פטירתו המוסד נסגר. בשנת 1938, המורה יריב אזרחי החליט להקים את קונסרבטוריון "רון" שפעל במקביל לקונסרבטוריון "שולמית".
בשנת 1971, במלאת 33 שנה להיווסדו של קונסרבטוריון "רון", צורף לו השם "שולמית" כדי להנציח את שמות מייסדיו הראשונים, חלוצי המוזיקה בישראל – שולמית רופין ומשה הופנקו, ובכך להמשיך את ייעודם. המוסד נקרא "רון-שולמית", ועד שנת 1991 התקיים בניהולו של אזרחי. בראשית שנות השבעים הקימה המוזיקאית עפרה ברושי, בתו של אזרחי, שתי שלוחות של קונסרבטוריון "רון-שולמית" בירושלים, בקריית משה וברמת אשכול. בשנת 1982 עברה שלוחת קריית משה לבית ספר בשכונת בית הכרם, וקיים עד היום.[18]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שרה ברנע, "צלילי מולדת חדשה", סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה, מרץ 2012, עמ' 58–63.
- ציפורה שחורי-רובין, בית הספר לנגינה "שולמית": ראשית החינוך המוזיקלי בארץ ישראל, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2010.
- יהואש הירשברג, "חזון המזרח מול מורשת המערב: זרמים אידאולוגיים במוזיקה בתקופת היישוב והשפעתם על המוזיקה הישראלית בשני העשורים האחרונים", עיונים בתקומת ישראל, 14 (2004), הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמ' 1–13.
- א.ב. יפה, עשרים השנים הראשונות: ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 1980.
- ארתור רופין, פרקי חיי, תל אביב: עם עובד, 1960.
- על שולמית רופין באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית, בערך: נשים בעלייה השנייה).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שולמית רופין ובית הספר הראשון למוזיקה בתל אביב, אתר הארכיון של עיריית תל אביב.
- קונסרבטוריון רון שולמית, בית הכרם, ירושלים.
- דוד תדהר (עורך), "שולמית רופין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2871
- זכרון לעובדת באדמת הקדש: הגברת שולמית רופין ז"ל; שרטוטים מחייה; מחלתה; הלויה, הצבי, 17 באוקטובר 1912
- שולמית רופין ז"ל, הפועל הצעיר, 22 באוקטובר 1912
- א. סופר, שולמית רופין ז"ל, הפועל הצעיר, 1 בנובמבר 1912
- מכתבים מירושלים, הזמן, 4 בנובמבר 1912
- ירושלם יום יום: ההזכרה, הצבי, 15 בנובמבר 1912
- א. מ. קייזר, לזכר שולמית רופין, הצבי, 5 בינואר 1913
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דוד תדהר, "שולמית רופין", האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך 7, עמ' 2871.
- ^ צפורה שחורי-רובין, בית הספר לנגינה "שולמית": ראשית החינוך המוזיקלי בארץ ישראל, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2010, עמ' 113.
- ^ שרה ברנע, "צלילי מולדת חדשה", סגולה 22 (2012), עמ' 60.
- ^ ארתור רופין, פרקי חיי, תל אביב: עם עובד, 1960, עמ'200-201.
- ^ רופין, פרקי חיי, עמ' 61.
- ^ פנחס בן צבי גרייבסקי, בנות ציון וירושלים, כרך חוברות א-י, ירושלים: בן צבי, תש"ס, בנות ציון וירושלים, עמ' 55, מסת"ב 965-217-178-6. (בעברית)
- ^ ברנע, "צלילי מולדת חדשה", סגולה, עמ' 97.
- ^ שחורי-רובין, בית הספר לנגינה "שולמית", עמ' 111.
- ^ מרגלית שילה, נשים בעלייה השנייה, בתוך: האנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית).
- ^ "בית ספר ראשון למוזיקה - שולמית", ראשונים בעיר, אתר הארכיון העירוני, עיריית תל אביב.
- ^ יהואש הירשברג, "חזון המזרח מול מורשת המערב: זרמים אידאולוגיים במוזיקה בתקופת היישוב והשפעתם על המוזיקה הישראלית בשני העשורים האחרונים", עיונים בתקומת ישראל, 14 (2004), עמ' 4
- ^ הפועל הצעיר ו' (4), בתוך: א.ב. יפה, עשרים השנים הראשונות: ספרות ואמנות בתל אביב הקטנה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1980, עמ' 100-102.
- ^ רופין, פרקי חיי, עמ' 24.
- ^ על פי מכתב אישי שכתבה שולמית הכהן, נכדתה של שולמית רופין, על סבתה, בשיחה עם מיטל דלל במסגרת עבודה בקורס בחוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים.
- ^ ברנע, "צלילי מולדת חדשה", סגולה, עמ' 58.
- ^ שחורי-רובין, בית הספר לנגינה "שולמית", עמ' 115.
- ^ "בית ספר ראשון למוזיקה - שולמית", ראשונים בעיר, אתר הארכיון העירוני, עיריית תל אביב.
- ^ שחורי-רובין, בית הספר לנגינה "שולמית", עמ' 148.