שין סאנג-אוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שין סאנג-אוק
신상옥
לידה 11 באוקטובר 1926
צ'ונגג'ין, הכיבוש היפני בקוריאה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 באפריל 2006 (בגיל 79)
סיאול, קוריאה הדרומית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה קוריאה הדרומית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1952 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת טוקיו לאמנויות עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • צ'וי און-הי (19541976)
  • צ'וי און-הי (198311 באפריל 2006) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Shin Seung-ri, Sinjeonggyun עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מסדר ההצטיינות בתרבות של דרום קוריאה
  • Grand Bell Awards עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
קוריאהקוריאה זהו שם קוריאני; שם המשפחה הוא שין.

שין סאנג-אוקקוריאנית: 신상옥; 11 באוקטובר 192611 באפריל 2006) היה במאי קולנוע ומפיק דרום קוריאני, שנודע גם בשל חטיפתו לקוריאה הצפונית בהוראתו של קים ג'ונג-איל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבמאי ומפיק בקוריאה הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שין נולד ב-1926 בצ'ונגג'ין שבצפון-מזרח חצי האי הקוריאני, בצפון קוריאה של ימינו. באותה תקופה הייתה קוריאה תחת כיבוש יפני, ושין למד בטוקיו, באוניברסיטת טוקיו לאמנות.

את תפקידו הראשון בעולם הקולנוע מילא ב-1946, כששימש כעוזר הפקה בסרט "יחי החירות!", הסרט הראשון שהופק בקוריאה לאחר העצמאות מיפן. ב-1952 הפיק וביים את סרטו הראשון, "אקיה", שעסק בנשות הנוחות, הכינוי ה"מכובס" שנתנו היפנים לנשים שאולצו לשמש כשפחות מין עבור חיילי הצבא היפני הקיסרי. במהלך שנות ה-50 וה-60 ביים עשרות סרטים נוספים, וזכה לכינוי "נסיך הקולנוע הקוריאני". חברת ההפקות שהקים הפיקה כ-300 סרטים במהלך שנות ה-60. סרטיו "עד היום האחרון" ו"שער הזיכרון לאישה המוסרית" היו מועמדים לפרס דוב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ב-1962 ו-1963, בהתאמה, ו"עד היום האחרון" אף זכה בפרס דוב הכסף.

במהלך שנות ה-70 ירד נפח פעילותו של שין באופן משמעותי, במקביל לצנזורה שהנהיג המשטר הצבאי של פארק צ'ונגהי. ב-1978 נסגרה חברת ההפקות של שין, בהוראת פארק.

החטיפה לקוריאה הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1978 נחטפה לקוריאה הצפונית השחקנית צ'וי און-הי, רעייתו של שין בין 1953 ל-1975, בעת ששהתה בהונג קונג. עם היוודע דבר החטיפה, נסע שין להונג קונג כדי לברר את פרטי החטיפה. זמן קצר לאחר שהגיע להונג קונג, נחטף שין בעצמו. מבצע החטיפה נעשה בהוראת קים ג'ונג-איל, בנו של שליט קוריאה הצפונית באותה העת, קים איל-סונג, ומי שלימים היה בעצמו לשליט המדינה. ממשלת קוריאה הצפונית טענה כי השניים הגיעו לארצם מרצונם החופשי. בתחילה זכה שין לתנאי מחיה נוחים, ואולם משניסה להימלט, נכלא בבית סוהר.

ב-1983 הובא לראשונה לפיונגיאנג לפגישה עם קים ג'ונג-איל. אז נמסרה לו מטרת חטיפתו - בימוי סרטים עבור ממשלת קוריאה הצפונית. קים לא היה זקוק לשין לשם ביום סרטי תעמולה, הוא היה מעוניין בשירותיו כדי להעלות את רמתו של הקולנוע הצפון קוריאני, והבאתו לסטנדרטים שיזכו להכרה בינלאומית. באותה פגישה נפגש עם גרושתו, אז נודע לה לראשונה שאף הוא שוהה במדינה. בעצתו של קים ג'ונג-איל, נישאו השניים מחדש. במהלך שלוש השנים הבאות ביים שין שבעה סרטים, בכולם שימש קים ג'ונג-איל כמפיק הראשי. הידוע שבהם הוא "פולגאסארי", סרט על מפלצת ענק בסגנון סרטי גודזילה. על אף המשטר הקומוניסטי במדינה, נהנה שין משכר גבוה במיוחד ומחופש אמנותי מסוים.

ב-1986 הצליחו שין וצ'וי להימלט, בעת ששהו בפסטיבל קולנוע בווינה. השניים הצליחו להגיע לשגרירות ארצות הברית, וזכו למקלט מדיני. לטענתו של קים, ממשלת ארצות הברית חטפה את השניים.

השנים המאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שין נמנע בתחילה מלשוב לקוריאה הדרומית, מאחר שחשש כי השירותים החשאיים במדינה לא יאמינו לסיפור חטיפתו. הוא השתקע בארצות הברית, וביים סרטים תחת הפסבדונים סיימון שין. לאחר השבת הדמוקרטיה לקוריאה הדרומית, שב אליה בסופו של דבר שין, ב-1994, והמשיך לעסוק בקולנוע. ב-2006 נפטר כתוצאה מדלקת כבד.

ב-12 באפריל 2006, יממה לאחר מותו, נשיא קוריאה הדרומית רו מו היון העניק לשין את מדליית כתר הזהב לתרבות, הפרס המכובד ביותר הניתן לאמנים קוריאנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]