שירי סוף הדרך

שירי סוף הדרך הם שלושה שירים שנכתבו על ידי המשוררת הישראלית לאה גולדברג.

"שירי סוף הדרך" התפרסמו בפעם הראשונה ב-1954 בדבר הפועלת.^[1]

השירים, אשר עוסקים במחזור המוות והחיים, זכו לפופולריות ומוקראים באירועי מעבר כגון בת מצווה וטקסי אזכרה, הולחנו ובוצעו, בין השאר, על ידי שם-טוב לוי, גידי גוב ומבצעים אחרים מהציבור הרחב.^[2]

בכל שיר יש שני בתים, ובכל בית ארבע שורות.

שיר ראשון - הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאד - אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶךְ קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
- הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶךְ?

תוכן השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיר יש פרידה של הזקן מהחיים. הנער, העלם והגבר הם הדרך (המסמלת את החיים), אך הזקן כבר התעייף ויושב לנוח בצד הדרך. הנער, שעודו צעיר וחושב שהחיים יפים ומהנים, אומר כמה הדרך יפה. העלם, שמתחיל לעבוד, מגלה מהר מאוד שהדרך גם קשה ולא הכל מהנה. הגבר, שחי זמן רב, רואה שהדרך ארוכה. בבית השני של השיר הראשון, מתואר סוף דרכו של הזקן, שנח לצד הדרך, והשקיעה צובעת שיבתו בפז ואדום, ובאותו רגע שואלת אותו ציפור: התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך?

בשיר אין חריזה, אך יש אנאפורה של המילים: הדרך, עד מאוד, אמר. הניגודים בשיר הם: שקיעה מול זריחה, דיבור מול ישיבה שקטה.

שיר שני - אמרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה - לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים - בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

תוכן השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר השני עובר מדיבור על הזקן ותיאורו לדיבור אל הזקן ושיקוף תפיסתו את חייו. שתי הפסקאות מביאות את הניגוד בין תפיסת חיו של הזקן בצעירותו לבין תפיסתו בזיקנתו. בבית הראשון כתוב: "אמרת יום רודף יום ולילה לילה" כלומר, שכל יום הוא אותו דבר. "ותראה ימים וערבים פוקדים חלונך ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש". כל זה קרה כשהזקן היה בצעירותו וזלזל בחיים, אך בבית השני, כשהאיש מזדקן ושערו הופך שיבה - הוא אומר "ותדע: כל יום אחרון תחת השמש, ותדע: חדש כל יום תחת השמש". הזקן משנה את דעתו ומבין את החידוש בכל יום נוסף.

בשיר שני בתים בני ארבע שורות כל אחד, יש בשיר אמצעי ספרותי של תשובה ושאלה.

המשפט "ותדע כי אין חדש תחת השמש" נאמר בהשראה מדברי שלמה המלך, מחבר ספר קהלת: ”מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”.^[3]

שיר שלישי - תפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

תוכן השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר השלישי עובר מהדיבור אל הזקן למונולוג של הזקן עצמו. השיר פונה לאלוהים בתפילה על הרצון והכמיהה של השר אותו שחייו לא יהפכו עליו להרגל, ושלא יפסיק להתפעל מהדברים הקטנים, לא ייקח אותם כמובנים מאליהם, וידע להודות עליהם.

"תפילה" הוא שיר הודיה ובקשה לאל השלובות במילות השיר זו בזו. המשוררת הדוברת בגוף ראשון יחיד מבקשת מהאל את היכולת לברך ולהתפלל - לשאת תפילה אליו, על כל תופעה בטבע הסובב במחזור החיים מהבשלות ועד הקמילה: „עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל” - כמו בשיריה האחרים („הדרך יפה עד מאוד”), בכל שלבי החיים הכוללים את הילדות, הצעירות, הבחרות, הבגרות והזיקנה. האני השרה מהללת את חוויית הקיום האנושי באשר היא המזדהרת מול נוכחות האל. הקיום האנושי על פי גולדברג הוא החופש הנובע מנוכחות האל האינסופי בחייה- הַחֵרוּת - להיות ולמצות את מגוון ומירב קשת התחושות, הרגש והתודעה שנחון בהם האדם.