שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

שליחותו של הממונה על משאבי אנוש

עטיפת הספר
מידע כללי
מאת	א.ב יהושע
שפת המקור	עברית
תורגם לשפות	אנגלית, גרמנית, צרפתית, איטלקית, יוונית, הולנדית, ספרדית, ליטאית, סינית, רומנית
סוגה	פרוזה
הוצאה
הוצאה	הספריה החדשה
תאריך הוצאה	2004
מספר עמודים	238
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	002372949

שליחותו של הממונה על משאבי אנוש הוא רומן מאת א. ב. יהושע שיצא לאור בהוצאת הספריה החדשה בשנת 2004. הספר מספר את סיפור הבאתה לקבורה של אישה שנהרגה בפיגוע בירושלים. במשימה עוסק הממונה על משאבי אנוש במאפייה שבה עבדה האישה.

יהושע תיאר את ספרו: "זהו פסיון בשלושה חלקים, שיש בו דילמה מוסרית, לא פוליטית, אלא סוציאלית-דתית".

עלילת הספר

אישה כבת ארבעים נהרגה בפיגוע בירושלים, בלי שיהיה עליה מסמך מזהה, ואיש אינו מודיע על היעדרותה. תלוש משכורת שנמצא בחפציה מלמד על היותה עובדת במאפייה ירושלמית גדולה. מקומון ירושלמי עומד לתקוף את המאפייה על התנכרותה לאישה שלכאורה עבדה שם. לאט-לאט מתברר שההרוגה, יוליה רגאייב, הייתה עובדת זרה נוצריה מחבר המדינות, מהנדסת מכונות במקצועה, שעבדה במאפייה כפועלת ניקיון, ובגלל תקלה בירוקרטית המשיכה לקבל משכורת על אף שפוטרה חודש ימים קודם לכן. עקב כך מנהלי המאפייה אינם חשים בחסרונה ואינם מחפשים אחריה, ומכאן שאין כל סיבה להאשים אותם ביחס לא אנושי כלפי עובדים מחבר המדינות, או בכלל.

מנהל המאפייה ובעליה, ישיש החרד למוניטין של מפעלו ("המצפון הציבורי שלנו מחייב להוכיח שיש אצלנו ערך לכל עובד", הוא אומר), מטיל על הממונה על משאבי אנוש להביא את האישה לקבורה בכפר הולדתה, יישוב נידח באחת ממדינות חבר המדינות, שם מתגורר בנה.

ראשיתו של הסיפור בירושלים, שבה מנסה הממונה על משאבי אנוש, קצין קרבי לשעבר, גרוש ואב לבת, לאסוף פרטים רבים ככל האפשר על המנוחה ולהתארגן למסע, המשכו בנחיתה בשדה התעופה באותה מדינה מחבר המדינות, יחד עם ארונה של המנוחה, ובתיאור המסע עם הארון לכפר הולדתה של המנוחה.

בסופו של המסע פוגש הממונה על משאבי אנוש באמהּ הזקנה של המנוחה, וזו "תופסת הכל בבהירות, מזדעזעת לא רק בהלם של הידיעה, אלא גם בכעס מר על שטילטלו את גופת הבת שלה במסע ארוך ומיותר, במקום לטמון אותה בפשטות בעיר שבחרה להיות, בירושלים ששייכת לה כמו לכולם". תפנית מפתיעה זו, בסופו של המסע, נרמזת בפסקת הפתיחה של הסיפור:

”אף שהממונה על משאבי אנוש לא חיפש לעצמו את השליחות הזאת, הנה עכשיו, בקרינה הרכה של הבוקר, הבין שנובעת ממנה משמעות שלא ציפה לה. ולאחר שתורגמה לו והתבהרה בקשתה המדהימה של האשה הזקנה, שעמדה בגלימת נזיר ליד המדורה הגוועת, הפעימה אותו התרוממות רוח. וירושלים זו, המתייסרת והמרופטת, שיצא ממנה לפני שבוע ימים, התחדשה לו לפתע בזיו חשיבותה, זו של ימי ילדותו.”

פרשנות

האינתיפאדה כרקע

תחילתו של הסיפור בפיגוע בירושלים, שנעשה כחלק מהאינתיפאדה השנייה. האינתיפאדה אינה במרכז העלילה, אך היא מתניעה את כל האירועים שברומן. בראיון שהעניק להרצל חקק אמר א. ב. יהושע:

”הסיפור אינו סיפור של פיגוע. הפיגועים והטרור נמצאים ברקע. עד האינתיפאדה הזו היינו מאד מאומנים באבל על חיילים שנפלו. הפעם רוב הקורבנות היו אזרחים שנפגעו לתומם. באוטובוס, בבתי קפה. הקורבנות האלה לא מתו בקרב, בגבול, מתו ללא כל הרואיות. לא כאלה שמתו בשבילנו. כל אחד מאתנו יכול היה למות כמוהם. פיגוע רדף פיגוע. נוצרה קשיחות כלפי המוות הזה. לא ידענו איך למסד אותו מבחינת השכול. בבוקר היה פיגוע, בערב כבר חזרו החיים למסלולם וצפינו בתוכניות בידור. התפיסה שרווחה הייתה: חוזרים לשגרה. הרחובות חזרו למצבם הקודם, שרידי האוטובוס או שברי הזכוכיות נוקו מהר מהשטח. לקחו הכל הצדה ואת המתים שלחו לאבו כביר. אני עדיין תוהה: איך זה שעדיין אנו קוראים למכון הפתולוגי בשם הזה. אנו בדרך כלל מעברתים שמות של מקומות, וכאן ממשיכים לקרוא למקום בשמו הערבי. אולי זה מצלצל כמו "אללה אכבר". השם הזה נשאר 58 שנה. מבחינתנו יש תחושה כאילו רק מלה ערבית יכולה לתאר את הזוועה.”

מבקרת הספרות אריאנה מלמד עסקה גם היא במאפיין זה של הסיפור:

”כי יהושע העז לעשות בספר הזה מה שרבים וטובים (יחסית) לא עשו: לגרור פיסות-מציאות מאוד מדממות אל תוך הסיפורת שלו, להכריח אותנו להתבונן בה באופן הפוך לגמרי מזה שהרגילו אותנו מאז החלו אנשים להתפוצץ ברחובות שלנו, ואחר-כך, אולי בתום הקריאה, לקחת אחריות. כן, גם המלים האלה כבר חסרות משמעות, כי ההקשר הציבורי שלהן מתייחס כיום רק למלים הנבובות של מפגעים שמשגרים לעיתונות הודעה על כך שהם-הם המפגעים. לא שמענו, בשנים האחרונות, על לקיחת-אחריות של הצבא, למשל. אם יום אחד ישקע האבק על כל הדם, יישאר הספר הזה כעדות לכך, שיהושע נטל אחריות על המלים וניסה וגם הצליח לעשות בהן מעשה גדול של אנושיות.”

האינתיפאדה חודרת לספר כבר בהקדשה שבתחילתו: "לזכר חברתנו דפנה שנהרגה בפיגוע על הר הצופים בקיץ 2002".

מבקר הספרות יוסף אורן רואה את האינתיפאדה כיותר מאשר רקע לסיפור. לפי פרשנותו, הספר הוא רומן פוליטי, אלגוריה שבה מתייצב המחבר לצד העמדה הערבית ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי. לדברי אורן, ”הפתרון המוצע ברומאן זה: להפוך את ירושלים, שהיא 'לב הסכסוך', לעיר של מאמיני כל הדתות. הפתרון הזה יחזיר לירושלים את זיו ילדותה ואת הדר אנושיותה, שאבדו לה אחרי מלחמת ששת הימים, ויאפשר לסיים את הסכסוך הערבי-ישראלי”.

סיפור מסע

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא סיפור מסע, מסעו של הממונה על משאבי אנוש מירושלים לכפר הולדתה של יוליה רגאייב ובחזרה לירושלים. ד"ר שי רודין רואה ברומן זה סיפור מסע כפול:

ראשית, המסע הפיזי לקבורתה של יוליה רגאייב, עובדת הניקיון שנרצחה בפיגוע התאבדות. שנית, מסע נפשי המקופל במסע הפיזי, שבמהלכו הממונה מגבש את זהותו מחדש לאחר גירושיו מאשתו. ... השליחות הראשונה היא זו הקונקרטית, שמטרתה קבורתה של יוליה רגאייב. זוהי שליחות להצלתה של האנושיות בעידן של העדר אנושיות, המתגלם הן במעשה הפיגוע הרצחני, והן בהיעלמותו של הפרט בתוך הביורוקרטיה הארגונית הקפקאית. .... השליחות השנייה היא האישית והנפשית, שמטרתה לאפשר לממונה לארגן מחדש את חייו לאחר גירושיו מאשתו וליצור תפיסת חיים חדשה של עולם בעקבות בדיקה מחודשת של מקומו כאדם וכאב, בדיקה המתאפשרת מיציאתו לשליחותו הראשונה.

מזל קאופמן התייחסה לצד הרגשי של המסע:

ככל שיתרחק המלווה ויעמיק אל הארץ האחרת אליה הוא נוסע, כך תתעורר בו ובמלווים אותו תחושת חמלה וכאב אמיתיים. זהו מסע מן היוהרה והאגוצנטריות אל החסד והתפילה, מן הרשעות אל תום הלב, מן הפיכחון השכלתני לאמונה ולנדיבות, מן השליטה והפיקוד, אל חוסר השליטה וחוסר-האונים, מן התאווה - למים המטהרים, מן הניכור אל געגועי האהבה שלא תתממש לעולם.

היעדר שמות

לגיבורים ברומן זה אין שם. הדמות היחידה שזכתה לשם היא האישה המתה, יוליה רגאייב. כל יתר הדמויות בסיפור מוצגות ומזוהות רק לפי תפקידן: הממונה על משאבי אנוש, המפקח, הבן, הקונסולית וכו'. גם לארגונים המוזכרים בספר, כגון המאפייה והמדינה אליה מובאת הגופה, אינם מוזכרים בשמם.

בראיון שנערך איתו התייחס א. ב. יהושע למאפיין זה של הספר:

”במכוון לא היו שמות כי רציתי שאנשים יבואו אל תוך הרומן לא דרך הפרסונה הפסיכולוגית שלהם, ודאי לא הסוציולוגית שלהם, אלא דרך הפונקציות שלהם, הממונה, המזכירה, העיתונאית, וזו דרך מופשטת וסמלית יותר. יש הרבה ספרים שאין בהם שמות, והם אומרים לקורא איך אתה צריך להסתכל על הדמות, מה לחפש בה ומה לא לחפש בה, לכן אל תתאכזב. השם הוא משמעותי מאוד, ושם שישנו או איננו מלמד על משהו. הדבר הכי חשוב בקריאה הוא בחוזה הלא-כתוב שהמספר חותם עם הקורא שלו, ואומר לו, בספר הזה תקבל סוג כזה של דמויות, עלילה ומבט ובכך אתה מונע את התסכול הלא-בריא של הקריאה.”

ד"ר מולי פלג התייחס לכך בסקירתו ב"הארץ":

”אין זו רק נוכחות של המוות, זו ויטליות והתפעמות של המוות: מוות ככוח חיים. לא בכדי האשה המתה היא היחידה שיש לה שם - יוליה רגאייב, בעוד שכל הדמויות האחרות בספר הן חסרות שם. כולן ממלאות פונקציות שונות ומכונות על פי תפקידן או מיומנותן, וכולן חסרות חיים במידה זו או אחרת: בעל המפעל, מפקד המשמרת, הקונסולית, הטכנאי, המזכירה. אפילו הדמות הראשית חסרת שם: הממונה על משאבי האנוש, שהוא גם "הפקיד", "השליח" או "המלווה".”

השפעות על הספר

שורשים בנצרות

כותרת המשנה של הספר "פסיון בשלושה פרקים", מרמזת על זיקתו לנצרות: הפסיון הוא סיפור הייסורים שעבר ישו בדרכו אל הצליבה. פצעיה של יוליה, בכפות ידיה, ברגליה ובמצחה דומים לפצעי הסטיגמטה - הפצעים שהופיעו, לפי הברית החדשה, על גופו של ישו בזמן צליבתו.

מולי פלג מציין כי "שליחותו של הממונה על משאבי האנוש היא כעין מסע צלב. בדבקותו חסרת הפשרות במשימתו מזכיר הממונה, שהופך למלווה ולשליח, את המיסיונרים שיצאו לרחבי עולם כדי לכפר ולרצות, לגלות ולהפיץ, לגאול ולהיגאל."

"והיום איננו כלה"

חוקרת הספרות ניצה בן-דב מוצאת זיקה הדוקה בין "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ובין ספרו של הסופר הקזחי צ'ינגיז אייטמטוב, "והיום איננו כלה":

כאן וכאן מדובר בארון מתים, שחבורה מוזרה מתארגנת סביבו, שישה אנשים ברומאן הקזחי ושבעה אנשים ברומאן הישראלי, להובילו למקום קבורה מסוים בערבות השוממות והנידחות של אסיה, בשטחה העצום והנידח של ברית המועצות לשעבר. בשני המקרים מדובר בקבורה דתית דווקא, למרות עשרות השנים של השלטון הסובייטי. העובדה שברומאן הקזחי מדובר בקבורה דתית מוסלמית וברומאן הישראלי, המתכתב עמו והמושפע ממנו, מדובר בקבורה דתית נוצרית, הופכת את הרגש הדתי וביטויו לעניין אנושי אוניוורסלי.

בן-דב ממשיכה ומוצאת קווי דמיון נוספים בין שני הסיפורים, ומציגה גם הבדל בולט ביניהם:

בעוד שברומאן של אייטמטוב החזרת המת הביתה נחשבת חילול הקודש, ולכן המלווים קוברים את מתם על אחד המדרונות ובלבד שלא תיגרר הגופה הביתה בלי קבורה, הממונה מהרומן של יהושע מפנים את בקשת האם הצליינית ומוכן, ואפילו על חשבונו, ואפילו בכל מחיר, להחזיר את הגופה, הביתה, לירושלים, לעיר ששייכת לעובדת הזרה - כך הוא מבין פתאום - כמו לו ולמעבידו.

קולו של האחר

"האחר" העיקרי שבסיפור, העובדת הזרה יוליה רגאייב, אינו בין החיים, ולכן קולו אינו נשמע בצורה ישירה (אך מולי פלג מציין: "האשה המתה היא הדמות החיה ביותר בסיפור והיא עוטפת אותו בחיוניותה ומקרינה עליו מאישיותה כפי שלא עשתה בחייה"). עם זאת, מפעם לפעם משולבות בספר פסקאות המביאות את קולותיהם של אחרים, הצופים באירועים מהצד, וקולות אלה שונים מקולו של המספר. שונותם של קולות אלה מודגשת באמצעות שימוש בגופן שונה להדפסתם.

קולם של האחרים נשמע, למשל, כאשר הממונה ומלוויו עוצרים במסעם בבית שבדרך, ומשאירים את הארון בחצר. האחרים אומרים על כך:

אמרו לנו אנשים קשים. האם לאחר שחיללתם את ארץ הקודש, ואת ההרס הפכתם למעשה של יום יום, אתם רשאים גם לדרוס את הנפש של אחרים? האם משום שאתם ואויביכם אדישים מטורפים, הורגים ומתאבדים, הורסים ומפוצצים בלי חשבון, אתם מעיזים להיכנס בלי הסבר ובלי קבלת רשות לחצר פנימית של בית מגורים בארץ לא לכם, להפקיר בה ארון מתים ולהיעלם בקלות שחצנית?

פרסים וציונים לשבח

בתרגומו לאנגלית, שנעשה בידי הלל הלקין ויצא לאור בארצות הברית בשם "A Woman in Jerusalem", זכה הספר בציונים לשבח:

• המגזין האמריקני Publisher's Weekly בחר בספר כאחד מ-15 ספרי העלילה הטובים ביותר לשנת 2006.
• העיתון "הניו יורק טיימס" כלל את הספר ברשימת 100 הספרים הראויים לציון של השנה.
• בשנת 2007 נכלל הספר ברשימת מקבלי פרס הספרות של העיתון "לוס אנג'לס טיימס".

הספר תורגם לאיטלקית בידי אלסנדרה שומרוני, וראה אור בשם Il responsabile delle risorse umane. בגרסתו זו זכה הספר באיטליה בפרס ג'ובאני בוקאצ'ו.

עיבוד לסרט

ערך מורחב – שליחותו של הממונה על משאבי אנוש (סרט)

בשנת 2010 הספר עובד על ידי ערן ריקליס לסרט קולנוע, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". הסרט זכה ב-5 פרסי אופיר ובהם בקטגוריית "הסרט הטוב ביותר", ונשלח לייצג את ישראל בתחרות האוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר".

עיבוד להצגה

בשנת 2016 הספר עובד על ידי הסופר למחזה, "הממונה על משאבי אנוש". יהושע מסר את המחזה לבמאי איציק ויינגרטן, מנהל בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. ההצגה הועלתה בחודש אוגוסט עם תלמידי מחזור 2016 של מסלול משחק בבית הספר, והחל ממרץ 2017 בתיאטרון הקאמרי תחת השם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" כשם הספר.

לקריאה נוספת

• אמיר בנבג'י, ניצה בן-דב, זיוה שמיר (עורכים), מבטים מצטלבים - עיונים ביצירת א"ב יהושע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, שער שישי: על שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, עמ' 335–409.
• יוסף אורן, "'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש' - א. ב. יהושע", בספרו הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה, הוצאת "יחד", 2005. נוסח מקוצר של המאמר: "הבשורה הפוליטית על פי 'הממונה' : על ספרו החדש של אברהם ב. יהושע, 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש - פסיון בשלושה פרקים' (2004)", האומה 156, 2004, עמ' 45–54
• דנה אמיר, "מירושלים של מטה לירושלים של מעלה: עיון בנובלה 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש' מאת א.ב. יהושע", עלי-שיח 54 תשס"ו, עמ' 25–30

קישורים חיצוניים

• שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, באתר ynet, 19 במרץ 2004 - פרק הפתיחה של הספר
• אריאנה מלמד, מציאות אחרת, באתר ynet, 21 במרץ 2004
• ניצה בן-דב, והעיר איננה כלה, באתר הארץ, 22 באפריל 2004
• דורית הופ, מסעו של צליין חילוני, באתר הארץ, 22 באפריל 2004
• מולי פלג, כפרה, חרטה, הזדככות, באתר הארץ, 28 באפריל 2004
• אבידב ליפסקר, ‏גרסאות לוחשות ב'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש', מתוך מבטים מצטלבים - עיונים ביצירת א"ב יהושע, עמ' 347–355, באתר Academia.edu
• יהודה שנהב, מדינה מפקירה, אחריות של תאגיד והאופציה הפוסט–חילונית: קריאה בשליחותו של הממונה על משאבי אנוש, מתוך מבטים מצטלבים - עיונים ביצירת א"ב יהושע, עמ' 362–383
• דן לחמן, אברהם ב. יהושע / שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, באתר e-mago,‏ 3 בפברואר 2006
• מזל קאופמן, המסע אל מחוזות האנושי, מאזנים, ע"ח/5, אוגוסט 2004, עמ' 34–35, באתר JSTOR
• עמוס לויתן, ‏שליחות העל של בעל המפעל, עתון 77 290, מאי 2004
• שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, באתר הספריה החדשה

• Claire Messud, Travels With Yulia, NY Times, August 13, 2006

• צבי גורן, הממונה על משאבי אנוש - אחרי מות... באתר הבמה