שמואל מוריה
 | |
| שמואל מוריה, 1955. הציג עצמו בשם עדנאן בתפקיד הנספח הצבאי העיראקי בשגרירות עיראק בפריז ובגרמניה. | |
| לידה |
7 באוקטובר 1924 בצרה, עיראק המנדטורית |
|---|---|
| פטירה |
27 באוקטובר 2019 (בגיל 95) גבעתיים, ישראל |
| מקום קבורה | בית העלמין בקיבוץ עינת |
| מדינה | ישראל |
| בת זוג | שולמית (שולה) מוריה |
| השתייכות | |
| תקופת הפעילות | 1952 – שנות ה-70 של המאה ה-20 |
| פעולות ומבצעים | |
| הבאת אולריך שנפט לישראל | |
שמואל (סמי) מוריה (7 באוקטובר 1924 - 27 באוקטובר 2019) היה ממונה על העלייה הבלתי ליגאלית של המחתרת הציונית בעיראק ולאחר מכן איש שירות הביטחון הכללי ו"המוסד" בישראל.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמואל מוריה נולד בבצרה בשנת 1924 כסמי מועלם. הוא החל בפעילות ציונית בעיראק כאיש המחתרת הציונית-חלוצית. היה מראשי סניף המחתרת בבצרה, מילא בה תפקידי הדרכה וארגון ונתמנה לרכז ועדת העלייה בבצרה ולאחר מכן בבגדאד. היה ממקימי זרוע ארגון "ההגנה" בבצרה והיה חבר מפקדתה בעיר.
באוגוסט 1947 היה פעיל בארגונו של מבצע ההעפלה האווירי הראשון מעיראק לארץ ישראל, שנקרא "מבצע מייקלברג", בו נחת בשדות המושבה יבנאל מטוס תובלה עמוס עולים מעיראק, לאחר שהצליח לחמוק, תוך סיכון רב, מהעיראקים ומהבריטים.[1]
באותה שנה הוביל לארץ ישראל שיירה של 77 עולים במשאיות דרך המדבר מבגדאד ועד בית הערבה. היה זה המשלוח הגדול ביותר בהיסטוריה של עלייה ב' (ההעפלה הבלתי-לגאלית) הן בדרך המדבר והן בדרך האוויר. מבצע זה לא התקבל בהתלהבות על ידי המוסד לעלייה ב' וע"י השליחים שהיו אז בבגדאד.
הוא שב לעיראק במרץ 1948 כדי להמשיך בשליחותו להעלאת יהודים לארץ, כאשר התחוללה כבר מלחמת העצמאות. בסוף אותה שנה הגיע לאיראן לפעול בה כשליח עלייה, ועלה סופית לישראל באוגוסט 1949.
בשנת 1950 יצא בשליחות המוסד לעלייה ב' לסוריה וללבנון כדי לבדוק את אפשרות עלייתם של יהודי המקום לישראל. הוא התרשם כי מרבית היהודים אינם מעוניינים בעלייה וכי רמת החיים שלהם גבוהה ולא נשקפת להם סכנה. לאור זאת ובשל קשיי הקליטה בארץ באותה תקופה המליץ שלא לפעול באותו שלב לעלייתם.
בשנות המדינה הראשונות הצטרף לשב"כ ובשנת 1952 הקים בו, בהוראת איסר הראל, את יחידת המסתערבים. איסר הראל ביקש ממנו כי תהיה זו יחידה של צעירים שייטמעו באוכלוסייה הערבית כסוכנים רדומים, ויחיו בקרבה לאורך זמן, לשם הפעלתם בעתיד, לכשיידרש הדבר. שמואל מוריה גייס ליחידה כמה עשרות צעירים, רובם עולים חדשים, שעלו לארץ ממדינות ערב. הכשרתם של הסוכנים נמשכה כשנה וחצי. הם התאמנו והתגוררו בבסיס הדרכה ברמלה ונשלחו לעבודה במפעלים שונים בארץ בהם עבדו פועלים ערבים, על מנת ללמוד את הניב הערבי שבפיהם ואת דרכי התנהגותם. בתום שנה וחצי של הכשרה הוחדרו המסתערבים, בזהותם החדשה, לישובי הערבים והבדואים בישראל.
שניים מהם נישאו לנשים ערביות בלא שהן היו מודעות לזהותם האמיתית של בעליהן. בשנת 1964, כשפורקה היחידה, הוחלט לגלות את הסוד לבני משפחותיהם הערבים וליישב את המשפחות מחדש בסביבה יהודית בישראל. הדבר נפל כתדהמה על הנשים. על פי בקשת השב"כ הקים הרב הראשי לצה"ל, האלוף שלמה גורן, בית דין בהרכב שלושה רבנים בראשותו יחד עם הרב גד נבון והרב מרדכי פירון, שהציעו לנשים להתגייר בהליך מהיר. לא כל הנשים הסכימו לכך והתעוררה בעיית יהדותם של הילדים שנולדו לזוגות המעורבים, האם יוכרו כיהודים או כמוסלמים. לבסוף פסקו שלושת הרבנים, כי אף על פי שלפי ההלכה דתם של הילדים נקבעת לפי דת האם, הרי שלאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, שבו נולדו הילדים כתוצאה משליחות ביטחונית של אביהם היהודי, יש לראותם כיהודים, ללא צורך בהליך גיור.[2]
בנובמבר 1955 יצא מוריה בשליחות "המוסד" לגרמניה כדי להביא לארץ את אולריך שנפט, גרמני ששירת בואפן אס אס, אשר הגיע לישראל בזהות בדויה של יהודי ואף שירת כקצין בצה"ל. שנפט עזב את הארץ בשנת 1954, כאשר בשל חשדות שהתעוררו בקשר לזהותו סולק מצה"ל, הוא הגיע מאיטליה לקהיר ומכר את סודות צה"ל לקציני מודיעין מצריים, והללו הציעו לו לחזור לישראל, לנסות להתגייס שוב לצבא הקבע ולפעול עבורם בתשלום כסוכן סמוי. בהמשך התגלגל שוב לגרמניה ובעקבות מכתב הלשנה ששלח בעלה של אישה נשואה עמה ניהל שנפט פרשיית אהבים, נתגלה לשב"כ דבר בגידתו והוחלט להביאו לארץ ולהעמידו לדין. מוריה בא לגרמניה בזהות של קצין צבא עיראקי, יצר בערמה קשר עם שנפט, נתן לו להבין שהוא קצין עיראקי כששמט מידיו, כאילו במקרה, תצלום שלו במדי קצין עיראקי. ככזה עודד מוריה את שנפט לשוב לישראל בזהות חדשה כדי לשמש כסוכן של המודיעין העיראקי. שנפט נפל במלכודת, שב לישראל, נאסר ונשפט לשבע שנות מאסר.
כשפרש מוריה, בראשית שנות ה-70, לאחר שנות שירות ביטחוני רבות, הוא היה בתפקיד ראש המחלקה שעסקה בריגול נגדי ובמלחמה בפח"ע. בשנות עבודתו רכש השכלה משפטית ולאחר פרישתו פתח משרד לעריכת דין .
נישא לשולמית. נולדו להם שני בנים ובת. שולמית מוריה נפטרה ביולי 2013.[3] שולמית הגיעה לארץ ישראל מבגדד באוגוסט 1947 במבצע מייקלברג, ומייד גויסה לתחנת השידור בערבית של "ההגנה" כשהבריטים עדיין היו בארץ. העריכה בוצעה ב"בית האדום" והשידור בוצע מדירה ברח' ריינס 5 ת"א ולאחר מכן מבית עיריית תל אביב. עם הקמת המדינה הוקם השידור בערבית ועבר לירושלים. לכן התפטרה ועברה לעבוד בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. ביוני 1962 הצטרפה עם שלושת הילדים לבעלה לפריז שם שירת כראש השלוחה של "המוסד". ביולי 1967 חזרה כל המשפחה מפריז. שולמית הצטרפה לעבודה ב"מוסד" עד יציאתה לגמלאות.
שמואל מוריה נפטר ב-27 באוקטובר 2019 והובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עינת.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איתן הבר ויוסי מלמן, המרגלים, הוצאת ספרי חמד, 2005, עמודים 26 - 30.
- יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר - פרשיות מודיעין וביטחון בישראל, הוצאת משרד הביטחון 1990, עמ' 48.
- שמואל (סמי) מוריה, "עלייה בלתי לגלית מבגדד", "נהרדעא" - ביטאון מרכז מורשת יהדות בבל, חוברת מס' 30, יוני 2009, בעמ' 30.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פעילי המחתרת הציונית-חלוצית בעיראק באתר התנועה.
- תמונתו באתר המחתרת הציונית-חלוצית בעיראק.
- עופר אדרת, החיים הסוערים של סמי מוריה, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2019
- עופר אדרת, 2019-1924 | העפלה אווירית, מסתערבי שב"כ ומצוד אחר קצין ס"ס: החיים הסוערים של סמי מוריה, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2019
- אלי אשכנזי, מפעיל עלייה בבגדאד לבכיר מודיעין: הלך לעולמו ממייסדי יחידת המסתערבים, באתר וואלה!, 29 באוקטובר 2019
- רפי קיטרון, סמי מוריה, מבט מל"מ 85, דצמבר 2019, עמ' 18
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הילה שרון ודרור גלוברמן, מבצע מייקלברג, באתר חיל האוויר הישראלי, אוקטובר 1998
- ^ מרינה גולן, הזהות הכפולה של המסתערבים, באתר "IsraelDefense", 30 באוגוסט 2013
- ^ שולמית (שולה) מוריה ז”ל, באתר "אבלים"
