תכריכים
תכריכים הם הלבוש שבו מלבישים את המת כשמכינים אותו לקבורה. הוא נקרא כך מלשון "כריכה", שכן המנהג היה לכרוך סביב גוף המת רצועות של פשתן. כבר בזמן המשנה כונה לבושו של המת תכריכין.
ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בביעור מעשרות, אומר המבער: ”לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת, שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל השם אֱלֹהָי עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי"” (דברים כ"ו, יד.) מסבירה המשנה (סדר זרעים, מסכת מעשר שני): ”'ולא נתתי ממנו, למת' – לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת” (פרק ה', משנה י"ב).
בתכריכים אין איסור שעטנז, ולכן מותר לתופרם מצמר ופשתן ביחד. הסיבה לכך היא שהמת פטור מן המצוות, ולכן לא חלה עליו מצוות לא תעשה של איסורי כלאיים[1]. הכלל שמת פטור מן המצוות הוא המקור לכך שהמת היהודי מכונה במסורת היהודית "נפטר".
הסיבה לשימוש בתכריכי פשתן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד ובתוספתא מובאת ברייתא המספרת את הסיפור הבא: ”בראשונה, כל מי שיש לו מת, היו יציאותיו קשות עליו יותר ממתו, התחילו הכל מניחין מתיהן ובורחין, הנהיג רבן גמליאל קלות ראש בעצמו וחזרו הכל לנהוג כרבן גמליאל” (תוספתא, מסכת נדה, פרק ט', ברייתא י"ז).[2]
- הסבר:
- לפני תקופתו של רבן גמליאל, רצו האנשים להפגין את צערם הגדול בעקבות פטירת יקיריהם, וקנו לנפטר מלבושי קבורה יקרים ביותר. עד שהצער בשל ההוצאה הכספית הגדולה שנגרמה גבר על הצער בגין פטירת המת. רבן גמליאל, נתן דוגמה אישית וביקש להיקבר בתכריכים פשוטים, ובעקבותיו החלו כל העם להשתמש בתכריכים פשוטים.
הלכות הקשורות בתכריכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלקי התכריכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מצנפת – כובע (מלבוש לראש) המתוח על הראש והפנים עד הצוואר.
- סודר – בד ארוך (כ-3 מטרים אורכו וכ-80 ס"מ רוחבו) המקופל לשניים, ובאמצעיתו פתח להכנסת הראש.
- בתי שוקיים – מעין מכנסיים.
- כתונת (נקראת בלועזית "סארגנס תחתון") – מעין חולצה.
- מעיל ("סארגנס עליון") – בגד עליון.
- סובב – סדין ארוך ורחב, שכורכים בו את הנפטר, בכך שמניחים את הסובב באלכסון תחת המת וקושרים שלושה קשרים (זמניים): את שני הקצוות הצדדיים קושרים בקשר-עניבה, ואת הקצה העליון מפשילים על הפנים עד הצוואר וקושרים בקצה החוט התפור שם.
- מסווה – חתיכת בד המכסה את הראש עד החזה, שכדי להדק אותה, כורכים עליה את הסובב.
- מטלית מרובעת – חתיכת בד מרובעת, הניתנת על הראש והעיניים.
- לנפטר כהן מוסיפים גם בתי ידיים – כפפות, ויש המלבישים לנפטר כהן מצנפת נוספת.
- טלית – נפטר גבר, עוטפים בטלית מעל התכריכים. הטלית מוסרת עם הכנסת הנפטר לקבר ולפני כיסויו בעפר. בחלק מהקהילות קיים מנהג לקבור כל יהודי שומר תורה ומצוות בטליתו.[3]
התפירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדורות עברו היו נשים צדקניות, תופרות את התכריכים ביום הפטירה, בחדר הנפטר, או בבית הכנסת בעזרת הנשים, והחשיבו זאת למצווה גדולה. כיום ניתן לקנות את התכריכים מן המוכן. תופרים אותם מפשתן לבן (גם החוטים יהיו חוטי פשתן) ובזהירות, כדי שהתפירות לא תיפרמנה ותפתחנה בעת ההלבשה. זהירות זו דרושה במיוחד, מכיוון שבתפירה זו אין לעשות שום קשר, אף לא שליבה בקצה החוט. צריך להקפיד על ניקיון התכריכים ולמנוע מהם כל לכלוך או קרע. אם נמצא בהם חור, יש לתופרו לפני הלבשת הנפטר.
הלבשת התכריכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אותם אנשים שטיהרו את הנפטר (אנשי החברה קדישא) מלבישים אותו בתכריכים. אחר הטהרה מניחים את הנפטר על שולחן הטהרה, מכוסה בסדין בצניעות, ומלבישים אותו בזהירות, תוך הקפדה שלא יכנס דבר לתוך פיו. ההלבשה נעשית בסדר קבוע ובלווית הקראת פסוקים, מתוך ספר זכריה, ישעיהו, ויקרא ושיר השירים. בכל אחד מאיברי הגוף מלבישים קודם את הימני ורק לאחר מכן את השמאלי.
נפטרים הנקברים ללא תכריכים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר בראשית נאמר: ”שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם"” (ט', ו). חיילים שנהרגו בקרב ונרצחים, נקברים בבגדיהם ונעליהם, ללא טהרה וזאת כדי לקבור אף את דם החלל שלא ייאבד בטהרה, וכדי לעורר את נקמת אלוהים.[4]
גם יולדת הנפטרת בשעת הלידה, קוברים אותה בבגדים, בלא תכריכין ובלא טהרה כמו הרוג. (דעת הרמ"א, בשו"ע, שם).
בגדים שנספגו בדם הנרצח או היולדת, נקברים עם הנפטר, שמא יש בהם "דם הנפש".
התכריכים כתזכורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
התלמוד במסכת שבת מצטט את מאמרו של רבי אליעזר בן הורקנוס: ”שוב יום אחד לפני מיתתך” (משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ט"ו), ומביא את שאלת תלמידיו ותשובתו: ”שאלו תלמידיו את ר"א וכי אדם יודע איזהו יום ימות, אמר להן: וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ג, עמוד א'). כלומר, חובתו של אדם לחזור בתשובה יום אחד לפני מותו ואי ידיעת יום המוות מאלצת את האדם לחיות כל ימי חייו בתשובה ולזכור את יום מיתתו. מסיבה זאת קיימים כמה מנהגים הקשורים בתכריכים ותפקידם להזכיר את יום המוות.
- יש אנשים הנוהגים לקנות לעצמם תכריכים עוד בימי חייהם, כדי להזכיר לעצמם את יום המיתה.[5]
- יש הנוהגים כי חתן ביום חופתו לובש קיטל שצבעו לבן ונראה כתכריכים, כדי שיזכור ביום שמחתו את יום המיתה.
- יש הנוהגים ללבוש קיטל בימים נוראים – יום הכיפורים וראש השנה מאותה סיבה.
התכריכים בשימוש עמים קדמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלבשת המת הייתה נהוגה כבר בימי קדם. המצרים הקדמונים השתמשו בתכריכים בתהליך החניטה וכרכו את גוויות המתים בבד פשתן לאחר שמשחו אותן בצמחים ותכשירים שונים על מנת לשמרם. שימוש בתכריכים לשימור גופות נעשה גם בפרו, מקסיקו וסקוטלנד.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "תַּכְרִיכִין", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמוד 259, באתר היברובוקס
- תכריכים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- טהרה, במכון "מורשת אשכנז"
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ש"א, סעיף ז'
- ^ וכן: תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ז, עמוד ב'; מסכת כתובות, דף ח', עמוד ב'.
- ^ קבורת הנפטר, באתר "נצח ישראל", כ"ג אלול התשע"ז.
- ^ בשולחן ערוך (חלק יורה דעה) נאמר: "אם מצאו ישראל הרוג, יקברוהו כמו שמצאוהו, בלא תכריכין, ולא יחלצו בו אפילו מנעליו". (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ד, סעיף ד')
- ^ למנהג זה סיבה נוספת: כדי שאם ילכו לעולמם בשבת או ביום טוב, לא יצטרכו קרוביהם לטרוח ולחפש גויים, שיתפרו את התכריכים.