תמר (בת דוד)
 | |
| לידה | חברון |
|---|---|
| אב |
דוד  |
| אם | מעכה |
  | |
תָּמָר, דמות מקראית, מתוארת בספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוקים א'–ב' כבתו של דוד המלך מנישואיו למעכה בת תלמי מלך גשור וכאחות אבשלום. הייתה ידועה בשל יופייה הרב, וזכורה לדורות בשל סיפור האונס, המתואר במקרא, שעברה על ידי אמנון, אחיה מאב.
מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]
.JPG)
מקור השם "תמר" הוא בעץ התמר, והוא מתייחס לאחד מדימויי היופי הנשיים במזרח הקדום. גוף האישה האידאלי מדומה לעץ התמר הגבוה, כאשר אשכולות התמרים הם כשדיים הגדולים ובולטים יחסית לגוף. הממצאים אומנותיים רבים מאוד מהמזרח הקדום, בין האלפים ה־3–1 לפנה"ס ומשומר במזרח עד קרתחדשת במערב, מייצגים את עץ התמר כעץ קדוש, ומקשרים בין אלות נקביות לבין עצי תמר ועבודה הקשורה בהם.[1] אין ספק, לאור התפוצה הרחבה של קדושת עץ התמר והטיפוס עליו בזמן ובמרחב, שדימוי זה היה ידוע היטב גם בירושלים, ומבתטא הן בדימוי בשיר השירים (פרק ז', פסוקים ז'–ט') והן לשם הפרטי "תמר" לנשים מושכות במקרא (תמר מספר שמואל וכן תמר מספר בראשית).[2] הבלטת השדיים בדימויים ובאומנות החזותית מזכירה גם את "צלמיות העמודים" שהיו נפוצות במיוחד בישראל וביהודה במאות ה־8–6 לפנה"ס, בהם האישה הייתה מעוצבת כעמוד בעל ראש וידיים, כאשר מהעמוד בלטו שדיים שהידיים אחזו בהם.[3]
תמר במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מעשה אמנון ותמר
תמר מיוחסת, בכל אזכורי דמותה במקרא, דווקא אל אחיה אבשלום. יופיה ניכר בה, ואמנון אחיה, בכורו של דוד, אהב אותה. בעצת רעהו יונדב בן שמעה, העמיד פני חולה וביקש מאביו לשלוח לו את תמר, שתכין לעיניו לביבות ותטפל בו. תמר עשתה כבקשת דוד ובעת הכנת הלביבות ביקש אמנון להשאירם לבד, הביא אותה אל חדרו, ואנס אותה למרות מחאתה. לאחר מכן בקשה ממנו תמר לפרוש עליה את חסותו, מכיוון שבזמנו קידשו את הבתולין ועדיף היה להיות תחת חסות האנס מאשר להיות אישה לא בתולה, אך הוא שנא אותה וגרש אותה. תמר נותרה פגועה מאוד. היא בכתה, שמה אפר על ראשה וקרעה את כתונת הפסים שלה. אבשלום אחיה ראה בצערה ואימץ אותה אליו. לאחר שנתיים שבהן ישבה תמר בבית אבשלום, הרג אבשלום את אמנון וברח לבית סבו שבגשור.
תמר במשנת חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
על אהבת אמנון לתמר נאמר במסכת אבות:
בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין[4] דורש רבי יצחק כי אמנון שנא את תמר מכיוון שהפכה אותו ל"כרות שפכה" (סירוס), על ידי כריכת שערה סביב איבר מינו.
לפי חז"ל בתלמוד הבבלי, כתוצאה ממעשה אמנון ותמר גזרו על איסור ייחוד עם אישה לא נשואה: ”אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה [...] גזרו על ייחוד דפנויה.” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד א'-ב').
פרשנות מעשה האונס[עריכת קוד מקור | עריכה]
את מעשה האונס של תמר ניתן לפרש כעונש 'מידה כנגד מידה' על חטא דוד ובת שבע[5]. גם בסיפור של תמר ישנם גילוי עריות ושפיכות דמים, והפעם דוד הוא הגורם העקיף למעשים אלו.
פרשנים רבים ניסו להסביר מדוע אומרת תמר לאמנון ”דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ” (שמואל ב' יג, יג). איך ייתכן שדוד ירשה לאחים להינשא? ברובד הפשוט כוונתה להשהות את האונס או למנוע אותו, ולכן השתמשה בתירוץ זה, אך לא ברור כיצד ניתן להשתמש בתירוץ מופרך מעין זה. חלק מהפרשנים גורסים כי תמר הייתה בתה של מעכה אך לא בתו של דוד. אך הסבר זה נסתר מהכתוב, שכן תמר מכונה מספר פעמים כ'אחותו' של אמנון. אחרים אומרים, על פי חז"ל, שאכן הייתה בתו של דוד, אלא שנולדה למעכה כשעוד הייתה גויה, על פי דין אשת יפת תואר – דין המאפשר לקחת אשה מן האויב במלחמה ולהביאה הביתה – ומכאן שתמר נחשבה לגויה, המיוחסת על-פי התורה רק לאמה ולא לאביה, ולכן התאפשר קשר בין תמר לאמנון. חוקרים מודרניים מציעים שמכיוון שאמנון ותמר היו אחים רק מאב ולא אחים מאם, היו מותרים להנשא בהתאם לחוק המקראי הקדום הנזכר לגבי אברהם האומר על שרה אשתו ”וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי, וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה” (בראשית כ, יב).
יש פרשנות הטוענת כי תמר פגעה באמנון בדרך זו או אחרת. רש"י כתב על פי חז"ל: "נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה", כלומר באמצעות שערה שנקשרה לאבר מינו היא הצליחה לסרס את אמנון. הרלב"ג אומר כי: "שנתעצמה כפי יכלתה לחלוק על רצונו, ואולי הכאיבה אותו בזה ההתעצמות שהיה ביניהם, או אמרה לו דברי חרפות, ולזה שנאה".
בפרשנות מודרנית לסיפור טענה אריאלה דים-גולדברג, סופרת עברית וחוקרת מקרא, כי אונס תמר היה מעשה שכוון גם כנגד אבשלום[6]. לשיטתה, אמנון רצה להפוך את תמר לזונה ואת אבשלום אחיה – לאחי הזונה. דים סבורה כי הטלת פגם בייחוסו של אבשלום נועדה לבטל את הסיכויים להרחבת האימפריה של דוד אל מעבר לגבולות המסורתיים של ישראל ולברית עם השכנים הארמיים.
תמר בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרח אמנון ותמר (סֶגֶל שְׁלָשׁ גּוֹנִי) קיבל את שמו מדמויותיהן של אמנון ותמר המקראיים. הראשון שקישר ביניהם היה שאול טשרניחובסקי כאשר תרגם לעברית אגדת עם רוסית אודות אותו הפרח. באגדה הרוסית, הפרח זכה לכינוי "איבן דה-מריה" ומקורו באח ואחות, אשר נפרדו בילדותם, ובבגרותם התאהבו מבלי לדעת את קרבתם. משנודע להם שהם אחים, מתו מחובקים זה בזה והפכו לפרח האמנון ותמר. באופן דומה, באנגלית ניתן לפרח הכינוי העממי "ג'ק וג'יל"[7][8]. כאשר טשרניחובסקי תרגם את אגדת העם הרוסית לעברית[9] הוא השתמש בשמותיהם של אמנון ותמר, בעקבות הדמיון העלילתי וכן הדמיון הפונולוגי לשמות הרוסיים[8]. בתרגומו לאגדת העם הוא כתב: ”ויהי אמנון- פרח שדה תכלת כהה עין- עלהו ואחותו תמר הייתה עין צהובה על חזהו”[10].
בספר "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, מופיע סיפור אהבה בין שתי דמויות מרכזיות, אמנון ותמר. מאפו השתמש בשמותיהן של שתי הדמויות מהסיפור המקראי, בניסיון "לטהר" אותם מהתדמית השלילית שדבקה בהם.
"אפר על ראשה" הוא רומן היסטורי מאת חוה עציוני-הלוי, המבוסס על סיפורה של תמר.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חיים חיון, מדוע ביקש אמנון דווקא לביבות? - על הזיקה בין סיפור אמנון ותמר לשיר השירים
- דורון קורן, האונס הנורא מכל: הסיפור מאחורי השיר המרעיד של דנה ברגר, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2017
תמר בת דוד המלך, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 241–242
- ^ Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 242
- ^ Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 246
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד א'
- ^ משה גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל, כרך 4, עמ' 78
- ^ אריאלה דים, אהבה התלויה בדבר : עיון בסיפור אמנון ותמר, נדפס ב"הספרות" 28, 1979, עמ' 104-107
- ^ מוטי רוזן, אמנון ותמר, מתוך כתב העת "טבע הדברים", גיליון 191, (2011-09), עמ' 16
- ^ 1 2 מרדכי רוזן, אטימולוגיה, 1999, עמ' 269
- ^ איתי אילוז, פרח החודש ינואר: אמנון ותמר, 1 בינואר 2009, באתר "חפצים"
- ^ אַמְנוֹן וְתָמָר (משירי הפרחים), בפרויקט בן-יהודה