תת הכרה נפתחת כמו מניפה

תת הכרה נפתחת כמו מניפה
	ציורו של אֶלסוורת' קֶלי בשער תת הכרה נפתחת כמו מניפה
מידע כללי
מאת	יונה וולך
שפת המקור	עברית
סוגה	שירה
הוצאה
הוצאה	הוצאת הקיבוץ המאוחד
תאריך הוצאה	1992
מספר עמודים	309
עורך	הלית ישורון
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001238685

תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה הוא ספר שיריה של המשוררת יונה וולך, שראה אור לאחר פטירתה, בעריכתה של הלית ישורון. הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בסדרת "סימן קריאה" (בעריכתו של מנחם פרי), בתל אביב בשנת תשנ"ב 1992.

חטיבות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר כונס מבחר משירתה של וולך בשנים 1963–1985, שראתה אור בכותרים: "דברים", "שני גנים", "שירה", "אור פרא", "צורות" ו"מופע", אליהם נוספה החטיבה: "רציתי יותר", אשר כוללת שירים שנותרו בעיזבונה, מהם פורסמו כתב העת "חדרים".

איי החיים^[1]
הלכתי אצל מי שהציע לי יותר חיים
מחוץ לגוף
בקן זר
האיש עם הרוח
עין טובה
עכשיו לאהלה פוחדת

צבעים יוצאים
איזה אכזריות
בשפיותי
שוב אינני אוהבת כל כך לפחד
הכל
לא בשבילי

אני לא מרגישה

והיות אני עצמי
את גרגר האני
גם הים נסוג
שים סכר גדול

תכנים ואמירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושה מנושאי שירתה של וולך מופעים בהרחבה בספר שירתה זה:

הקיום האנושי ומצבי התודעה של האדם, או האמן, כמסמנים את משמעות החיים וכיווני החיים.
המיניות והחוויה המינית, וולך מתארת שלל צורות של מיניות שלא בהכרח חוותה אותם, אלא שהיא טוענת להמצאם כחלק מהמיניות האנושית, וממקדת בשירתה את משמעותם בתוך התודעה העצמית וחוויית "האני". בין קשת החוויות המיניות שמתארת וולך נמצאות הטרנס-מיניות, ההתעמרות בשותף או השותפה למעשה המיני, ובקצהּ האַל-מיניות. בנוסף, וולך מנסה לצלם את המיניות מבעד להווייה היהודית-הישראלית כגון הדת והלכה.
מצבי הנפש, הטירוף והשפיות. אם השפיות היא מצב הנפש הנכון או בריאות הנפש, הרי וולך מערערת על הקונקרטיות של כלליה המקובלים בתרבות המערב, או בכל תרבות אחרת, כאשר היא עלול לפרוץ ניגוד בינה לבין האוטונומיה של חיי הנפש הפנימיים-העצמיים.

כותר הספר נלקח משירה ללא כותרת, שהתפרסם בקובץ שיריה: "שירה", המתחיל במילים:^[2]
”תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה
עֲדַיִן הִיא סוּס כֵּהֶה עֲדַיִן לֹא לְבָנָה
הַמֹּחַ צָף בִּי כְּמוֹ עַל מַיִם, שׁוֹשַׁנָּה לְבָנָה
וּבָאֹפֶק מִזְדַּמְּרִים כַּמָּה רוֹפְאִים, סִטְרָא אַחְרָא
תָּמִיד לִוְּתָה אוֹתִי, הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל חֲבֵרָה
קוֹלוֹת שִׁבְרָהּ, שׁוּב בָּאַתְנִי אוֹתָהּ צָרָה, אֶצְבָּעָהּ
זִכָּרוֹן שֶׁל מַשֶּׁהוּ בִּי, עֲדַיִן חַיָּה עֲצֵלָה,
מִתְנוֹדֵד, רוֹשֵׁם חַיִּים אֲחֵרִים בִּי, גַּם בָּאַהֲבָה
עוֹשֶׂה מֵחַיַּי חַיִּים אֲחֵרִים, אֲבָל גְּבוּרָה
וְשֵׂכֶל מִתְמוֹדְדִים עָלַי – כְּבָר מֵעֵבֶר לַבֶּהָלָה וְרֵיחָהּ
כְּמוֹ שְׂדֵה קֶטֶל בִּי, חֶלְקִי כְּמוֹ צְוָחָה,
עוֹפוֹת טוֹרְפֵי נְבֵלוֹת, כְּאִלּוּ שֶׁבָּאָה הַשָּׁעָה
...”

בקטע שירי זה מבטאת וולך רצף תחושות וחוויות הקשורות למוות ולמה שנתפס על ידי סביבתה כמחלת נפש והטיפול בה באמצעות נזעי חשמל. הסגנון השירי משוחח עם ספרות יהודית קדומה: הביטוי "סטרא אחרא", והפיוט העברי, בחריזה בקמץ באות שלפני האחרונה, והאותיות ה"א או אל"ף לאחריה.