יוזף גבלס
 | |||||
| גבלס בשנת 1933 | |||||
| לידה |
29 באוקטובר 1897 ריידט (אנ'), הקיסרות הגרמנית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| התאבד |
1 במאי 1945 (בגיל 47) ברלין, גרמניה הנאצית | ||||
| שם לידה |
Paul Joseph Goebbels  | ||||
| מדינה |
גרמניה הנאצית | ||||
| מקום קבורה |
Ehle | ||||
| השכלה | |||||
| מפלגה | המפלגה הנאצית | ||||
| בת זוג | מגדה גבלס | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
פאול יוזף גֶּבֶּלְס (בגרמנית: ⓘ?; 29 באוקטובר 1897 – 1 במאי 1945) היה פושע מלחמה נאצי שהיה שר התעמולה של גרמניה הנאצית מ-1933 עד 1945, קנצלר גרמניה במשך יום אחד והגאולייטר של ברלין. גבלס היה אחד מחסידיו הקרובים והמסורים ביותר של אדולף היטלר, והיה ידוע בכישוריו בדיבור בפני קהל ובנאומיו ומאמריו גדושי האנטישמיות, אשר מילאו תפקיד מרכזי בהכשרת דעת הקהל לרדיפה גזענית של היהודים ולבסוף להשמדתם בשואה.
גבלס, ששאף להיות סופר, השלים לימודי דוקטורט בפילולוגיה באוניברסיטת היידלברג ב-1921. גבלס הצטרף למפלגה הנאצית ב-1924, ועבד עם גרגור שטראסר בסניף הצפוני שלה. הוא מונה לגאולייטר של ברלין ב-1926, שם החל להתעניין בשימוש בתעמולה לקידום המפלגה הנאצית ותוכניתיה. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, השיג משרד התעמולה הנאצי בראשות גבלס את השליטה על כלי התקשורת, על שירותי המידע ועל האמנות בגרמניה הנאצית. גבלס היה מיומן יחסית בשימוש ברדיו ובקולנוע למטרות תעמולה. נושאי התעמולה המפלגתית כללו אנטישמיות, תקיפות כנגד הכנסייה, והחל מראשית מלחמת העולם השנייה, גם ניסיון לשפר את המורל של האזרחים במדינה.
ב-1943 החל גבלס ללחוץ על היטלר להכניס אמצעים שיביאו ל"מלחמה כוללת", לרבות סגירת עסקים לא חיוניים למאמץ המלחמתי, גיוס נשים לכוח העבודה וגיוס גברים שמקצועותיהם הקנו להם בעבר פטור משירות צבאי. לבסוף מונה גבלס על ידי היטלר כ"נציג הרייך למלחמה כוללת" ב-23 ביולי 1944. במהלך כהונתו בתפקיד נקט בצעדים במטרה להגדיל את מספר האנשים הזמינים לייצור נשק לוורמאכט, אך המאמצים היו כושלים.
כשמלחמת העולם השנייה עמדה להסתיים וגרמניה הנאצית עמדה בפני תבוסה, מגדה גבלס, רעייתו, וילדיהם הצטרפו להיטלר בברלין ועברו להתגורר ב"וורבונקר" ב-22 באפריל 1945. היטלר התאבד ב-30 באפריל, ובהתאם לרצונו, גבלס ירש אותו כקנצלר המדינה. למחרת התאבדו גבלס ואשתו, לאחר שהרעילו את ששת ילדיהם בציאניד.
שמו של גבלס הפך לשם נרדף לתועמלן פופוליסט ודמגוג. גבלס, באמצעות הרדיו והעיתונות שטף את מוחם של הגרמנים בשקרים חוזרים ונשנים, בתעמולה אנטישמית ונאצית במשך שתים-עשרה שנים.
ראשית חייו, לימודיו ומערכות יחסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גבלס נולד ב-29 באוקטובר 1897 בריידט (אנ'), עיירת תעשייה מדרום למנשנגלדבך, ליד דיסלדורף שבקיסרות הגרמנית (גרמניה של ימינו). הוריו השתייכו לכנסייה הקתולית. אביו פריץ היה פקיד במפעל, ואימו, קתרינה מריה (לבית אודהאוזן[1]) נולדה בכפר בהולנד הנמצא סמוך לגבול גרמניה–הולנד ומוצאה היה הולנדי וגרמני. לגבלס היו חמישה אחים, אחת מהם נפטרה בגיל חצי שנה, טרם נולד: קונרד (1893–1949), הנס (1895–1947), מריה (1896), אליזבת (1901–1915) ומריה (1910–1949),[2] שנישאה לבמאי הקולנוע הגרמני מקס קימיך (אנ') ב-1938.[3] ב-1932 הורה גבלס על פרסום אילן היוחסין הרשמי שלו כדי להפריך את השמועות על כך שלסבתו מצד האם היו שורשים יהודיים.[4]
במהלך ילדותו, בריאותו של גבלס הייתה לקויה, והוא חלה בהתקף ארוך של דלקת בריאות. הוא סבל מקלאב פוט ברגלו הימנית עקב מום מולד. רגלו הימנית קוצרה והייתה עבה יותר מרגלו השמאלית.[5] לפני תחילת לימודיו התיכוניים עבר ניתוח שלא הצליח לשקם את הבעיה.[6] גבלס הלך עם סד מתכת ונעל נעל מיוחדת על רגלו הימנית ובשל כך צלע. בעקבות זאת נפסל גבלס מלהתגייס לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה.
גבלס למד בגימנסיה,[7] והשלים את מבחן הכניסה לאוניברסיטה ב-1917. הוא היה התלמיד המצטיין בכיתתו וקיבל את הכבוד המסורתי לנאום בטקס הענקת הפרסים. בתחילה הוריו קיוו שבנם יהפוך לכומר קתולי, דבר שגבלס שקל ברצינות. הוא למד ספרות והיסטוריה באוניברסיטאות בון, וירצבורג, פרייבורג ומינכן,[8] בסיוע מלגה מאגודת אלברטוס מגנוס.[9] בשלב זה החל גבלס להתרחק מהכנסייה הקתולית.
היסטוריונים, כגון ריצ'רד ג'. אוונס, משערים שהמרדף של גבלס אחר נשים לאורך כל חייו היה פיצוי על נכותו הפיזית.[10] בפרייבורג פגש והתאהב באנקה סטלהרם,[11] שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים. סטלהרם עברה לווירצבורג כדי להמשיך בלימודיה, וכמוה גם גבלס. קשריו עם סטלהרם הסתיימו עד שנת 1920. הפרידה הציפה את גבלס במחשבות על התאבדות.[12] ב-1921 הוא חיבר רומן חצי אוטוביוגרפי בשם "מיכאל (אנ')", יצירה בת שלושה חלקים שרק החלק הראשון והשלישי שלה שרדו. לטענתו, הרגיש גבלס כי הוא כותב "סיפור משלו". גבלס הוסיף לספר תוכן אנטישמי שכלל תיאור של מנהיג כריזמטי, וייתכן שהתוכן נוסף רק זמן קצר לפני פרסום הספר ב-1929 על ידי בית ההוצאה לאור של גרמניה הנאצית.
במהלך לימודיו באוניברסיטת היידלברג, כתב גבלס תזה על המחזאי בן המאה ה-19, וילהלם פון שטיץ. הוא קיווה לכתוב את התזה שלו תחת הדרכה מההיסטוריון הספרותי פרידריך גונדולף. נראה כי היותו של גונדולף יהודי לא הפריעה לגבלס. כיוון שגונדולף הפסיק ללמד באותה העת באוניברסיטה, עבר גבלס להנחיה של מרצה אחר. ב-1921 השיג גבלס את תואר הדוקטורט שלו. לאחר מכן החל גבלס לעבוד כמורה פרטי וכעיתונאי שפרסם כתבות במקומונים. מכתיבתו באותה העת ניתן לראות את ניצני האנטישמיות שחדרו בו. בקיץ 1922 התחיל גבלס לנהל מערכת יחסים עם מורה בבית ספר. משנתחוור לו כי המורה הייתה יהודיה למחצה, התערערו היחסים ביניהם, והם נפרדו ב-1927.
גבלס המשיך לנסות להפוך למוציא לאור במשך מספר שנים. מיומניו שכתב באותן השנים ניתן לראות את רצונו הרב של גבלס לדבוק בכתיבה. גבלס לא הרוויח רבות מעבדותו הספרותית. לראייה, ב-1923 הוא כתב שני מחזות שלא הועלו בתיאטראות. בשל כך, החל גבלס לעבוד בבורסה בקלן, עבודה שאותה הוא לא אהב ואף פוטר ממנה כעבור זמן קצר. גבלס הושפע מהגותם של אוסוואלד שפנגלר, פיודור דוסטויבסקי ויוסטון סטיוארט צ'מברלין. ספריו של האחרון היו מקובלים בקרב חוגי הימין הקיצוני בגרמניה. עם הסופרים האחרים שביצירותיהם נהג גבלס לעיין נמנים קרל מרקס, פרידריך אנגלס, רוזה לוקסמבורג, אוגוסט בבל וגוסטב נוסקה.
פעילות במפלגה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-20 המוקדמות הפך גבלס, המתוסכל מאי-הצלחתו בחיים, לנאצי נלהב, לאחר שצפה באחת מהופעותיו של אדולף היטלר. הלאומנות הבוטה וההבטחה לעוצמה דיברו אל הצעיר, שנאלץ להישאר בבית וללמוד כשבני גילו נלחמו לחיים או למוות במלחמה הגדולה.
בשנת 1925 הפך גבלס לעוזרו של גרגור שטראסר, שהיה מנהיג בולט במפלגה הנאצית בצפון גרמניה, ועלה לעמדת כוח בתקופה שבה שהה היטלר בכלא לנדסברג לאחר הפוטש במרתף הבירה. הרטוריקה של שטראסר הדגישה את האלמנט המעמדי שבנציונל-סוציאליזם, וגבלס נתפס לכך בהתלהבות. באותה עת סבר כי המהפכה הנאצית שביקש ליצור ומלחמת המעמדות הקומוניסטית הן שתי צורות של אותו המאבק. היטלר הסתכל על התפתחויות אלו בעין ביקורתית, כאשר מחד גיסא ראה בכך סטייה מהאידאולוגיה הפוֹלְקִית, המעדיפה את הגזע על המעמד, ומאידך גיסא חשש מהקמת אגף חזק ורדיקלי במפלגה שיתחרה בו, בראשות המנהיג הכריזמטי שטראסר.
על פי גיא וולטרס, עורך והיסטוריון שחקר את המפלגה הנאצית, בשנת 1925 לבדה גבלס נאם לא פחות מ-189 נאומים בציבור.
היטלר ראה בגבלס מנהיג עתידי במפלגה, ובהבטחות ופיתויים הצליח לשכנע אותו לעזוב את מחנה שטראסר ולעבור לצדו. לאחר שהצליח להפחית את כוחם של שטראסר וסיעתו, נותר היטלר כשגבלס לצדו כמעריץ נלהב. היטלר טיפח את המנהיג הצעיר, ובשנת 1926 הפקיד בידיו את התפקיד האחראי של "הגאולייטר (מפקד מחוז) של ברלין" או יו"ר המפלגה בברלין. ברלין הייתה באותה העת מעוז קומוניסטי, וגבלס ניגש לתפקיד במלוא המרץ. הייתה זו תקופה של קרבות רחוב בין נאצים לקומוניסטים, וגבלס הצליח לאחד את המפלגה בברלין, ולהפוך אותה לכוח של ממש שיש להתחשב בו.
עימותים עם סגן מפקד משטרת ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברנהרד וייס, סגן מפקד משטרת ברלין היהודי, היה מטרה למערכה בלתי פוסקת של השמצות מצד גבלס. הוא כינה את וייס בכינוי גנאי "איזידור"[13]. הוא הצביע עליו כיהודי שמסמל את כל הרע שברפובליקת ויימאר, שנודעה אז בחוגי הימין כ"רפובליקה היהודית". בעיתונו "דֵר אַנְגְרִיף" ("ההתקפה", ראו להלן) פרסם גבלס קריקטורות של ברנהרד וייס המצויר כקוף בעל אף גדול, כחמור וכנחש.
וייס לא נשאר אדיש להתקפות והתקיף בחזרה. הוא תבע את גבלס על דיבה וזכה במשפט נגדו. גבלס המשיך בהתקפותיו. וייס, שלא הרגיש מאוים, תבע אותו שוב ושוב. ארבעים פעם תבע לדין את יוזף גבלס. בהזדמנויות אחרות הוא אף מנע ממנו לנאום בהפגנות נאציות.
אחראי על התעמולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – התעמולה הנאצית
שנתיים לאחר מכן, ב-1928, מונה גבלס לאחראי על התעמולה במפלגה. כאן נתגלה מלוא ההיקף של כישוריו. גבלס היה תועמלן מן המדרגה הראשונה, בעל לשון חריפה ועוקצנית וחוש לשלהוב ההמונים. שני אך להיטלר ביכולתו להלהיב את ההמונים ולהסיתם, והתעלה אף על מורהו בשנאתו ליהודים. בתקופה זו יזם את הוצאת עיתון "דֵר אַנְגְרִיף" (Der Angriff, "ההתקפה"), ששימש כשופרו האישי. בקרב הנהגת האס אה, שהייתה מורכבת ברובה מאנשים גסים וחסרי השכלה כארנסט רהם, בלט גבלס בתאריו האקדמיים ובהשכלתו, וזכה לכינוי המזלזל "הדוקטור", משום שהיה דוקטור בהשכלתו[14].
לאחר מינוי היטלר לקנצלר ב-30 בינואר 1933 נותר גבלס בתחילה בתפקידיו המפלגתיים. בשלב זה היה ברור כי יש ליזום מעשה דרמטי על מנת להעמיק את אחיזת המפלגה בשלטון. בעקבות שריפת הרייכסטאג, שבה הואשם צעיר הולנדי חולה בנפשו בשם מרינוס ואן דר לובה, פעל גבלס ככל יכולתו כדי להסית את העם כנגד הקומוניסטים וליצור אווירת משבר.
באחד מנאומיו המפורסמים, אחרי ניצחון המפלגה הנאצית, הכריז גבלס
אם הדמוקרטיה נהגה כלפינו, כשהיינו באופוזיציה, לפי העקרונות הדמוקרטים, הרי הייתה היא הדמוקרטיה חייבת לעשות זאת. אך אנחנו לא אמרנו מעולם, שאנו מיצגים את הרעיון הדמוקרטי, אלא אמרנו בגלוי שאנו נוקטים אמצעים דמוקרטים כדי להגיע לשלטון, אך כשנגיע לשלטון נסרב לתת למתנגדנו, וללא רחמים, כל אותם הזכויות והאמצעים שניתנו לנו כשהיינו באופוזיציה
— מיכאל זיו דברי הימים כרך ד חלק ב
על שירותיו אלו מונה לשר התעמולה, תפקיד שאותו מילא עד יומו האחרון. הוא ריכז בידיו עוצמה אדירה בכל הנוגע לתרבות ברייך השלישי: כל העיתונים היו חייבים להעביר לאישורו את כתבותיהם לפני פרסומן; לא היה סרט, ספר או יצירה אמנותית בגרמניה שלא הועבר אליו בטרם פורסם. בתפקיד זה היה לו הכוח לשלוט במידע שהועבר לתושבי גרמניה, להעלים ידיעות מסוימות ולהבליט אחרות, ולמעשה לשלוט במוחותיהם של האזרחים באופן חסר תקדים. שליטה זו ניצל לתעמולה בלתי פוסקת.
גבלס יזם את שריפת הספרים, שבה נשרפו ספריהם של סופרים יהודים, סופרים אנטי-נאצים וסתם "תרבות מנוונת", כפי שהגדיר אותה גבלס. היה זה היינריך היינה שהתנבא עשרות שנים לפני כן כי "במקום ששורפים ספרים ישרפו גם בני אדם".
גבלס יזם ייצורו של מקלט רדיו זול, שכל פועל יכול לרכוש, ועודד רכישת רדיו בכל בית. בשנים אלו היה הרדיו כלי תקשורת חדש ומהפכני, ואחוזי ההאזנה היו גבוהים ביותר. גבלס ניצל יתרון זה עד תומו. הרדיו שאת ייצורו יזם תוכנן כך שיקלוט תחנות רדיו מקומיות, מה שהגביר את החשיפה לתעמולה הנאצית על פני תחנות הרדיו הבינלאומיות כדוגמת ה-BBC.
בשנת 1934, בעת טיהור "ליל הסכינים הארוכות" שערך היטלר בשורות האס אה (SA), עמד גבלס לצד היטלר. חלק מן הטיהור היה יצירת הרושם כי ארנסט רהם ואנשי האס-אה מנסים לארגן פוטש כנגד היטלר. על אף המתיחות הכבדה בין שני המחנות היה רהם בשלב שלפני הטיהור שקט, וכינס את אנשיו לסופשבוע באתר נופש, מתוך כוונה לנוח ולהירגע. גבלס סייע בשקריו הן לעם והן להיטלר – שהיסס עד הרגע האחרון לפעול כנגד ידידו רהם – להפוך את התנהגותם התמימה לכאורה של רהם ואנשיו, להתנהגות חבר קושרים הזוממים לתפוס את השלטון.
גבלס ניצל את אולימפיאדת ברלין בשנת 1936 לתעמולה נאצית, ולהצגת הפנים ה"נורמליות" של המשטר כמשטר הראוי למקום בין האומות. האולימפיאדה – אירוע שזכה לחשיפה המונית, וגרם למאות אלפי מבקרים להגיע לגרמניה לראשונה מאז עליית הנאצים לשלטון – נוצלה באופן בוטה כבימת תעמולה. גבלס פעל בשיתוף פעולה עם הבמאית לני ריפנשטאהל, אשר יצרה שנתיים לפני כן את סרט התעמולה הנאצי "ניצחון הרצון", ושניהם הפיקו את הסרט "אולימפיה", שיצא בשני חלקים, אשר מציג את האולימפיאדה באור התעמולה הנאצית, תוך שימוש באסתטיקה הפאשיסטית והנאצית ובאוצר הדימויים הנאצי שלני ריפנשטאהל הייתה בעלת יכולת מדהימה לתת לו דימוי ויזואלי, והעלאת ערכי ה"גזע" וה"פולק", אשר ודאי לא היו גם אז ברוח התנועה האולימפית.
ב-11 בספטמבר 1937, בנאום על המצב בספרד, תקף גבלס את היהודים והאשים אותם באחריות ל"טרור הבולשביסטי":
גבלס גם היה הכוח המניע מאחורי פוגרום ליל הבדולח ב-1938. לאחר שהפליט הרשל גרינשפן ירה בארנסט פום ראט, עיתוני המפלגה, הכפופים ליוזף גבלס, האשימו את היהודים במעשה באכזריות, וכאשר ארנסט פום ראט מת מפצעיו, יוזף גבלס נתן את האות לפוגרום לאחר שנשלמה האמתלה הדרושה לו.
אשתו של גבלס, מגדה גבלס, נחשבה לבתו המאומצת של מכס פרידלנדר היהודי, שלו הייתה אמהּ נשואה בשנים 1908–1914, ורק ב-2018 הוברר, עם גילוי תעודת האזרח שלו בארכיב ברלין, כי הייתה למעשה בתו הביולוגית שנולדה טרם נישואי הוריה, וכי הליך האימוץ נדרש רק נוכח רישומם המאחר. מגדה הייתה חברת ילדות של ליזה ארלוזורוב, ובהמשך אהובתו של האח חיים ארלוזורוב, שאף ענדה תליון מגן דוד, עד לעזיבתם לארץ ישראל[16]. נישואיה לגבלס בשנת 1931, ופעילותה כנאצית לכל דבר, התאפשרו חרף הרקע היהודי הבלתי ברור, וכך הפכה לאחת הנאציות הקנאיות, בתואר "הגברת הראשונה". כאשר ביקר ארלוזורוב בברלין בשנת 1933, ניסה ליצור עמה קשר ולנצל את השפעתה וקשריה להצלת רכוש יהודי, סירבה מגדה גבלס להיפגש עמו, או להפגישו עם יוזף גבלס, שנודע כרודף נשים, במעמדו בקולנוע ובתיאטרון הגרמניים.
אחריותו של גבלס לשואה רבה. התעמולה הנאצית והאנטישמית הבלתי פוסקת במשך שתים-עשרה שנים שימשה חלק מרכזי בהפיכת היהודים ל"תת-אדם" ובמתן ההכשר המוסרי לרציחתם. גבלס יזם סרטים אנטישמיים – "היהודי הנצחי" ו"היהודי זיס" – אשר נתנו דימוי ויזואלי חי וממשי ליהודי כאחראי לכל העוולות הקיימות בעולם, וליהדות כמגפה המופצת על ידי עכברושים, הם היהודים.
קשר העשרים ביולי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקשר העשרים ביולי, שקשרו מספר קציני צבא ב-1944 נגד היטלר, נטל גבלס תפקיד מרכזי בהחזקת השלטון על ידי היטלר. הקולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג, שהניח פצצה בחדר הישיבות של היטלר, היה בטוח שהפצצה הרגה את היטלר והורה ליחידות צבא בברלין לתפוס עמדות מפתח. גבלס, ששהה באותו היום בברלין, עשה כל שביכולתו לשכנע את החיילים המורדים, שסברו שהיטלר מת, ולפיכך הם כבר אינם קשורים בשבועת האמונים שנשבעו לו, כי היטלר חי. לבסוף הצליח גבלס ליצור קשר טלפוני בין היטלר לבין המיור אוטו רמר, מפקד יחידת הטנקים שעליה הוטל לכבוש את משרדי הממשלה בברלין. מששמע רמר את קולו של היטלר, החליט לפעול נגד הקושרים, וכך שלל את בסיס הכוח מן הקשר, שבו היו חברים קצינים ומפקדים רבים, אך, כפי שהתברר, לא מספיק חיילים פשוטים. כשל נוסף של הקושרים, אותו ניצל גבלס, היה כי הם לא טרחו לכבוש את תחנת הרדיו בברלין. כבר בערבו של אותו יום שידר גבלס ברדיו נאום של היטלר, שבו הודיע על כישלון הקשר, דבר שהפריך את גל השמועות על רציחתו של היטלר, והפך את כישלון הקשר לעובדה קיימת.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סופו של הרייך השלישי והתאבדותו של היטלר ב-30 באפריל 1945, שהה גבלס בבונקר של היטלר בברלין יחד עם אשתו מגדה וששת ילדיהם. גבלס הוכיח את נאמנותו לפיהרר עד הסוף, ועל אף שהיה ברור כי כל הנמצא בבונקר הוא בסכנת חיים, נשאר בבונקר עד התאבדותו של היטלר. ביחד עם מרטין בורמן היה עד לתעודת הנישואין של היטלר עם אווה בראון – נישואין שקדמו להתאבדותם בשעות מספר. בצוואתו מינה אותו היטלר לקנצלר גרמניה, אך יום לאחר מכן, ב-1 במאי 1945, דאגו גבלס ואשתו לרציחת ששת ילדיהם (בנה של מגדה מנישואים קודמים נשאר בחיים). הדעות חלוקות האם מגדה בעצמה הרגה את ילדיה, או שמא ד"ר לודוויג שטומפפגר הרגם[17] והזוג התאבד – מגדה נטלה מהרעל ויוזף ירה בעצמו.
במשפטי נירנברג הועמד לדין הממונה על שידורי הרדיו במשרד התעמולה, הנס פריטשה, שעשה קריירה מן העובדה כי קולו דומה לקולו של גבלס. פריטשה עמד למשפט יחד עם פושעי המלחמה העיקריים, אנשים כהרמן גרינג ורודולף הס, אולי בשל העובדה שגבלס עצמו התאבד ובכך נמנע מלהישפט בשל פשעיו. פריטשה זוכה בדין במשפטי נירנברג, אך נשפט לאחר מכן במשפטים המשניים והורשע בדין.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שוקן, 1976
- דניאלה אוסצקי-שטרן, שקיעת האלים: יוזף גבלס, התעמולה הנאצית והשמדת היהודים בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, תל אביב: מורשת, 2012
- פטר לונגריך, גבלס: ביוגרפיה של רוצח במילים, תרגמו מגרמנית: יכין אונא ואביה אונא־ברוכי, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2018[18].
- Ernest Bramsted, Goebbels and National Socialist Propaganda, 1925–1945, Michigan State University Press, 1965 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוזף גבלס, ברשת החברתית Goodreads
גבלס מדבר על כלכלת גרמניה, בארכיון הסרטונים של Associated Press, 1933- אמרי לוי־סדן, מיתוס אשף התעמולה, בעיתון מקור ראשון, 15 בנובמבר 2018
- יוזף גבלס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- יוזף גבלס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פאול יוזף גבלס (1897-1945), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 2.
- ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 5.
- ^ David Stewart Hull, Film in the Third Reich: A Study of the German Cinema, 1933–1945, Berkeley: University of California Press, 1969, p 149.
- ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 299.
- ^ גבלס, יוסף (1945-1897), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 6.
- ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, p. 7.
- ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, pp. 10–11, 14.
- ^ Roger Manvell, Heinrich Fraenkel, Doctor Goebbels: His Life and Death, New York: Skyhorse, 2010, pp. 6–7.
- ^ Richard J. Evans, The Coming of the Third Reich, New York :The Penguin Press, 2004, p. 204.
- ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, pp. 12–13.
- ^ Peter Longerich, Goebbels: A Biography, New York: Random House, 2015, p. 20.
- ^ יוזף גבלס, Isidor, תרגום לאנגלית של מאמר שפורסם ב-Der Angriff ב-1927, בו גבלס תוקף את וייס
- ^ גבלס היה דוקטור לתיאטרון רומנטי; כיצד שרפו הנאצים ספרים?, באתר אנציקלופדיה אאוריקה
- ^ שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 213-212.
- ^ מכתבו של ארלוזורוב מ-21 במאי 1933, בפרויקט בן-יהודה.
- ^ בסרט "הנפילה" המבוסס, בין היתר, על יומנה של טראודל יונגה, רוצחת מגדה את ילדיה בעצמה.
- ^ אבנר שפירא, "גבלס": ביוגרפיה של התועמלן שהיה פושע גדול, אך לא גדול כפי ששאף להיות, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2018
- יוזף גבלס
- פעילי התעמולה הנאצית
- שרי ממשלת גרמניה הנאצית
- פושעי מלחמה נאצים
- פוליטיקאים במלחמת העולם השנייה
- מתאבדים: נאצים
- בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג
- מקבלי אות הזהב המפלגתי
- בוגרי אוניברסיטת בון
- תעמולה במלחמת העולם השנייה
- הוגי דעות ומנהיגים אנטישמים
- גרמניה: אנטישמיות
- גרמנים שנולדו ב-1897
- גרמנים שנפטרו ב-1945
- בוגרי אוניברסיטת וירצבורג