הארץ – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 284: שורה 284:


בניגוד למערכות הבחירות ב-[[הבחירות לכנסת השש עשרה|2003]] וב-[[הבחירות לכנסת השבע עשרה|2006]], בהן קרא העיתון, באמצעות מאמר המערכת שלו, להצביע ל[[מרצ]], הרי לקראת [[הבחירות לכנסת השמונה עשרה|בחירות 2009]] פסק העיתון כי "אין טעם להצביע מרצ", עקב תמיכתה של מרצ בהחלטה לצאת ל[[מבצע עופרת יצוקה]] ול[[מלחמת לבנון השנייה]] <ref>‏{{הארץ||אין טעם להצביע מרצ|1061652|5.2.2009|}}‏</ref>. למחרת הציג מו"ל העיתון, [[עמוס שוקן]], עמדה שונה, במאמר שכותרתו "אני מצביע מרצ"<ref>‏{{הארץ|עמוס שוקן|אני מצביע מרצ|1062067|6.2.2009‏}}</ref>. ביום הבחירות עצמו הסתיים מאמר המערכת במילים "לבני עדיפה על נתניהו כראש הממשלה של ישראל"<ref>‏{{הארץ||המועמדת העדיפה|1062942|10.2.2009|}}‏</ref>.
בניגוד למערכות הבחירות ב-[[הבחירות לכנסת השש עשרה|2003]] וב-[[הבחירות לכנסת השבע עשרה|2006]], בהן קרא העיתון, באמצעות מאמר המערכת שלו, להצביע ל[[מרצ]], הרי לקראת [[הבחירות לכנסת השמונה עשרה|בחירות 2009]] פסק העיתון כי "אין טעם להצביע מרצ", עקב תמיכתה של מרצ בהחלטה לצאת ל[[מבצע עופרת יצוקה]] ול[[מלחמת לבנון השנייה]] <ref>‏{{הארץ||אין טעם להצביע מרצ|1061652|5.2.2009|}}‏</ref>. למחרת הציג מו"ל העיתון, [[עמוס שוקן]], עמדה שונה, במאמר שכותרתו "אני מצביע מרצ"<ref>‏{{הארץ|עמוס שוקן|אני מצביע מרצ|1062067|6.2.2009‏}}</ref>. ביום הבחירות עצמו הסתיים מאמר המערכת במילים "לבני עדיפה על נתניהו כראש הממשלה של ישראל"<ref>‏{{הארץ||המועמדת העדיפה|1062942|10.2.2009|}}‏</ref>.

אולם מנגד מציין עמוס שוקן את ימניותו של העיתון בנוגע לסוגיות הכלכליות שעל סדר היום, כך לדוגמה הוא מציין את העובדה ש"הארץ" היה מהיחידים שתמך ב[[בנימין נתניהו]] בתקופת כהונתו כ[[שר האוצר]] כאשר האחרון הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, נתניהו הודה באופן אישי לשוקן על תמיכתו בו.[http://youtu.be/IoWGJyEpuRk]


===אתיקה===
===אתיקה===

גרסה מ־14:07, 29 במרץ 2013


שגיאות פרמטריות בתבנית:עיתון

פרמטרים [ נוסד, אתר ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פרמטרים ריקים [ שם במקור, כתובית, נסגר ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הארץ
הארץ‎
לוגו העיתון
לוגו העיתון
תדירות יומון
סוגה חדשות
פורמט ברואדשיט, טבלואיד ראו בגוף הערך
מו"ל עמוס שוקן עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלים 60% משפחת שוקן
20% לאוניד נבזלין ו-20% אלפרד דומונט‏[1]
עורך ראשי אלוף בן
תאריכי הופעה 1919–הווה (כ־105 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה עברית
מערכת רח' זלמן שוקן 21, תל אביב
תפוצה 72,000 עותקים בימי חול, קרוב ל-100,000 עותקים
בסוף שבוע (2008)[2]
מדינה ישראל
עמוד ראשון עמוד ראשון מהיום
https://www.haaretz.co.il/ האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
העמוד הראשי של 'הארץ' בעברית ובאנגלית

הארץ הוא היומון הוותיק הפועל בישראל. נוסד בשנת 1918 ונקרא בשם הנוכחי החל משנת 1919. העיתון בבעלות משפחת שוקן מאז שנת 1935, ובשנים האחרונות נמכרו 40% ממניות החברה שמוציאה אותו לאור לאלפרד דומונט (20%) ולאוניד נבזלין (20%). העורך הראשי כיום הוא אלוף בן. ב-2009 הייתה תפוצת העיתון כשבעים אלף עותקים והוא היה השלישי בתפוצתו בין היומונים הנמכרים בישראל (אחרי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב")[3].

היסטוריה

הקמה

בעקבות איסור שהטיל הממשל הצבאי הבריטי על נציגי היישוב העברי לפרסם עיתון ושמו "ארץ ישראל", הוחלט בממשל להוציא מהדורה עברית של שבועון הצבא הבריטי, "The Palestine News", תחת השם: "חדשות מהארץ הקדושה - התוצאה העברית של שבועון המשלחת הצבאית המצרית אשר למחנה הבריטי בארץ האויב הנכבשת". הגיליון הראשון נדפס בירושלים, ב"דפוס לעווי", וראה אור ב-4 באפריל 1918. אולם הצנזורה הצבאית הבריטית פסלה גם שם זה והגיליון השני, שראה אור בירושלים ב-18 ביוני 1919, כבר נקרא "חדשות מהארץ - עיתון יומי לענייני החיים והספרות".

העיתון הכריז על עצמו כעיתון ציוני, גם אם נזהר לא להרגיז את השלטון הבריטי: "לעיתון יומי, ציוני-כללי ופרוגרסיבי, חיכתה ארץ-ישראל זה מכבר", נכתב בפתח הגיליון, "ולעת עתה נימנע מהבטחות מוגזמות ונשתדל לתת לקהל העברי בארץ ובחו"ל את אשר אפשר לתת בזמן הזה: עיתון יומי צנוע ולא גדול ביותר, אבל חופשי ורציני ושואף למלא באמונה את חובתו, מתוך הכרת האחריות הגדולה שהוא מקבל על עצמו, באומרו להיות לפה לכל נושאי דגל תחייתנו הלאומית בשעה חמורה זו של מעבר מחלום הציוניות אל החיים המעשיים והממשיים ב"בית הלאומי" העומד להיבנות תחת חסותה ובעזרתה של אנגליה"[4]. במונחים של היום היה זה עיתון מאוד ספרותי, ומספר עמודי הדעות בו עלה בהרבה על מספר עמודי החדשות. לאחר שבינואר 1919 הודיע הממשל הצבאי הבריטי על סגירת כל העיתונים הצבאיים, פנו מנהיגי התנועה הציונית חיים ויצמן ונחום סוקולוב אל יצחק לייב גולדברג בבקשה שיממן יומון ציוני-לאומי, וגולדברג ביקש וקיבל זיכיון להוצאת העיתון. העורך היה ד"ר ניסן טורוב, האחראים על השכתוב היו המתרגם ד"ר שמואל פרלמן וכן אליעזר בן יהודה ובנו איתמר בן אב"י. כל העורכים היו אנשי ספרות, ולמעשה היה לעיתון רק עיתונאי אחד, ר' נחום בן חורין, רב בן היישוב הישן, שהיה מעודכן ביותר בחיי העיר ירושלים[5].

בדצמבר 1919 הושמטה מהלוגו המלה "חדשות", ושמו של העיתון הפך רשמית ל"הארץ". גם אותיות הלוגו שצייר זאב ז'בוטינסקי הוחלפו בלוגו הנוכחי מאת מעצבת האותיות פרנצ'סקה ברוך. העיתון הודפס בכ-1,000 עד 1,500 עותקים. בחול המועד של סוכות ופסח לא עבדו בבתי הדפוס בירושלים, והעיתון לא הופיע בהם[5].

י"ל גולדברג המשיך לתמוך במימון הפעילות של "הארץ" עד קיץ 1922. מרגע שהפסיק את תרומתו, עקב הפסדים מצטברים שסיכנו את הונו, נאבק העיתון על קיומו עד שנסגר בתחילת נובמבר אותה שנה. בהתערבותו של אחד העם, שנחרד מהמחשבה שעיתון האיכות העצמאי היחיד בישראל יפסיק את הופעתו, גויסו איילי הון כמילונאי יהודה גור כדי לממן את הופעתו. הניהול השוטף נמסר לידי קואופרטיב של העובדים, ואלה חידשו את הופעת העיתון ב-1 בינואר 1923. הם בחרו פה אחד עורך חדש, ד"ר משה יוסף גליקסון.

"הארץ" בתקופת גליקסון

בית עיתון הארץ ברחוב מזא"ה 56. בבניין זה שכנה מערכת העיתון בשנים 1932-1973

משה גליקסון היה עורך סמכותי, חרוץ ובעל ידע עצום, ויחד עם זאת לא היה עיתונאי, אלא חוקר ספרות ופילוסופיה. "הארץ" בתקופתו הפך לעיתון אינטלקטואלי באופן מוחלט, ובעמודו הראשון לא התפרסמו חדשות כלל[6].

על רקע זה עלה וצמח עיתון מתחרה, "דואר היום" של איתמר בן אב"י, אשר שם לו למטרה להחליף את "הארץ" כעיתון המשפיע ביותר בארץ-ישראל. פחות מחודשיים אחרי מינויו של גליקסון, הכריז "דואר היום" מלחמה ב"הארץ", בין השאר באמצעות הורדת מחיר לחצי-גרוש, בדיוק מחצית ממחירו של "הארץ". "דואר היום" גם משך כותבים בכירים של "הארץ" לשורותיו, בהם זאב ז'בוטינסקי ואורי קיסרי. "הארץ הוא אולי הגון, אך איננו עיתון", כתב איתמר בן אב"י, "ואילו דואר היום אולי אינו הגון, אך הוא עיתון". בכל פעם שהייתה ל"דואר היום" ידיעה סנסציונית, כתב איתמר בן אב"י בלעג מעל לכותרת: "לא תוכלו לקרוא זאת ב'הארץ'".

על מנת להתקרב למרכזי התעשייה והכלכלה של היישוב, עבר "הארץ" מירושלים לתל אביב, תחילה ברחוב מונטיפיורי. ב-4 במרץ 1925 הונחה אבן-הפינה לבניין "הארץ" ברחוב מזא"ה 56, צמוד לבניין הוצאת דביר. "הארץ" החל להופיע בשעות הבוקר, כמו "דואר היום", והוריד את מחירו לחצי גרוש, בניגוד לבטאון ההסתדרות הכללית "דבר", שעדיין נמכר בגרוש שלם.

יחד עם זאת העיתון לא מש מעמדותיו וממה שראה כאחריותו המערכתית, כפי שניתן ללמוד ממאמר המערכת הראשון שגליקסון פרסם בו כעורך:

"הארץ בא לספק את צרכי הציבור, אבל אין הוא בא לעשות את רצונו, להיגרר אחרי נטיותיו או לגרות את רגשותיו על ידי דברים שבהפתעה ובסנסציה. הארץ רוצה לשמש גשר בין חלקי העם השונים, בין הגולה ובין ארץ ישראל, בין המזרח ובין המערב, בין המפלגות, העדות והמעמדות השונים ביישובנו. אבל אין הוא רוצה להחניף לחלק מן החלקים האלה, ואף לא לחפות על חטאותיו".

הארץ בתקופת גליקסון ניהל פולמוסים אידיאולגיים ותרבותיים חריפים מעל עמודיו, וטובי הכותבים השתתפו בהם. כאשר "דואר היום" החל להכניס תצלומים לעמודו הראשון, ואף פרסם בסופי השבוע רומנים בהמשכים, הקפיד גליקסון על מדיניות כמעט הפוכה. בין השאר ייסד את מסורת מאמר המערכת הבלתי חתום, שנכתב במשותף על ידי מועצה של חברי מערכת, בהם היו ד"ר יוסף לוריא, המשורר יעקב פיכמן, אברהם לודויפול, ד"ר שמואל פרלמן, מרדכי בן הלל הכהן, משה סמילנסקי, לייב יפה וד"ר יוסף קלוזנר.

גליקסון היה שליט יחיד ב"הארץ", כפי שלא העז למשול בו אף עורך אחריו. הוא שיכתב כתבות ומאמרים בלי להתייעץ עם כותביהם, פיטר ללא היסוס כותבים שלא סרו למרותו והחרים סופרים שתרמו שיר או סיפור לעיתון המתחרה. על חברי המערכת הוטלה משמעת ברזל, ולפחות שני חברי מערכת, הסופר בן ציון כ"ץ והפובליציסט יעקב רבינוביץ, פוטרו משום שאיחרו בהגשת מאמר. כ"ץ העיד על כך מאוחר יותר: "במשך השנים שלו ב'הארץ' היה גליקסון מקפיד מאוד שבעיתון הכל יהיה לפי רוחו, ולא רצה להודות בזה, שהעיתון אינו קניין רוחני-פרטי של העורך".

גליקסון התנגד בחריפות לעדכן את השפה שבה נכתבו המאמרים ב"הארץ". גם שנים אחרי שאיתמר בן אב"י המציא את המלה "מכונית", כאשר כל בני היישוב השתמשו בה, התעקש גליקסון על "אוטומוביל". ביומנו כתב בעניין זה: "עיתוננו צריך להתרחק מחידושי לשון, ואולי מחידושים בכלל".

אך גליקסון כאמור בכל זאת הכניס חידושים, ובתקופתו הארץ נכנע ופרסם תצלומים. גליקסון גם יזם את הוצאת "לוח הארץ" השנתי, מעין גרסה עברית לאלמנך האמריקאי, ובו התפרסמו נתונים עובדתיים על היישוב, מאמרים של גדולי האומה ואף המלצות לטיולים בארץ ובעולם. מאז 1926 ועד היום, מצרף "הארץ" בראש השנה לקוראיו לוח שנה מיניאטורי המודפס בשני צבעים, מזכרת מהיוזמה ההיא.

ב-1929 מסר איתמר בן אב"י את עריכת עיתונו לזאב ז'בוטינסקי, ו"דואר היום" הקצין את עמדותיו לכיוון התנועה הרוויזיוניסטית. בין השאר התפרסם בו מדור אישי של אב"א אחימאיר, "מפנקסו של פשיסטן", שנכתבו בו דברים חריפים מאוד נגד הערבים. ילידי הארץ, קהל היעד הטבעי של "דואר היום", הפנה לו עורף וב-1931 הפך "הארץ" לעיתון הנפוץ ביישוב, עם למעלה מ-7,000 עותקים מכורים ביום. מספר הקוראים בתשלום של "הארץ" ייצג 5% מאוכלוסיית ישראל באותה התקופה, באופן יחסי כמעט פי חמישה מאשר תפוצתו היום.

לעניין זה התייחס חיים נחמן ביאליק, בהתבטאות נדירה אודות העיתונות העברית, במאמר אשר פרסם ב-1930:

"גליקסון יצר את 'הארץ' כך שיש בו מעלות המצויות רק בעיתונים החשובים בעולם. אחת מהן היא אי-רדיפה אחרי סנסציה. בשנים האחרונות תפסה את חלק מהעיתונות הרוח הרעה של רדיפה אחרי סנסציה זולה והסתגלות לצורכי השוק. בעיתונות זו, שמקומה העיקרי באמריקה, שופכים בשער הפתיחה של הדפים מי שופכין, המכילים סממי רעל. בוקר בוקר 'מכבדים' את הקורא באמבטיה של שופכין. לאשרנו לא כבשה העיתונות מסוג זה את השוק בארץ ישראל. העיתון 'הארץ' ואחריו גם עיתון הפועלים 'דבר', שני עיתונים אלה היודעים להביע את האוריינטציה העיתונאית הנכונה, הם כלי מבטא לרוב המכריע של היישוב".[דרוש מקור]

שנות השגשוג הכלכלי הביאו את גליקסון להגביר את אחיזתו של העיתון בשוק, אולי מעבר להגיון הכלכלי. החל מ-1929 הוציא הארץ גם מהדורת ערב, "הארץ של ערבית", שהפך חמש שנים מאוחר יותר לעיתון של ממש, "השעה", עם מערכת משלו ועלויות בהתאם. החל מ-1933, עם עליית היטלר לשלטון ועם פתיחת משפט רצח ארלוזורוב, הוציא גליקסון באופן קבוע גם מהדורה שנייה, שהתייחסה לאירועי הבוקר ואילצה את הפובליציסטים שלו לכתוב שלושה מאמרים שונים ביום, אחד לכל מהדורה. סופרים רבים הצטרפו למערכת, ובראשם נתן אלתרמן, שכתב החל מ-1934 מדור אקטואליה קבוע בשם "רגעים".

הזינוק בעלויות השכר ובעלויות הנייר הביאו את איילי ההון שמימנו את "הארץ" לפרק את הקואופרטיב, שהיה למעשה חותמת-גומי של גליקסון, ולהעביר את הניהול לאיש העסקים דוד כהן. אולם כהן לא הצליח להביא את החברה לידי איזון תקציבי, ו"הארץ" הועמד למכירה. ב-1937, אחרי משא ומתן כספי ארוך ומפותל, רכש אותו הנדבן הציוני שלמה זלמן שוקן, כמתנת-חתונה לבנו, גרשום שוקן. שוקן שילם 23,000 לירות שטרלינג בתמורה לעיתון ולבניין המערכת, ברחוב מזא"ה בתל אביב.

הארץ של גרשום שוקן

מלכתחילה, ראו השוקנים את עיתונם החדש כעסק לכל דבר, אשר צריך להניב רווחים ולהתנהל על-פי אמות מידה מסחריות. זלמן שוקן התפרסם עד אז כנדבן, ובקרב אנשי העיתונות והספרות התפרסם כמי שמעניק משכורת חודשית לסופר ש"י עגנון. רבים ציפו אם כן ש"הארץ" יהיה גם הוא מוסד נתמך, כפי שהיה עד עתה, ואי הבנה זו הולידה חיכוכים רבים בין ההנהלה לבין המערכת[6].

פחות מחודש אחרי החלפת הבעלות, הודיע זלמן שוקן לד"ר גליקסון שהוא נוטל ממנו את סמכויות העריכה. גליקסון המשיך לקבל משכורת, אך נדרש לעזוב את הבניין. השוקנים מינו כעורך את מי שהיה עד אז מזכיר המערכת, ישעיהו קלינוב. גרשום שוקן, שהיה בן 28 כאשר קיבל לידיו את "הארץ", רצה בתחילה לעסוק אך ורק בניהול הכלכלי של העיתון. לפיכך מינה עצמו כמנכ"ל והקדיש עצמו לקיצוץ עלויות השכר של העיתון. אולם בתוך זמן קצר התגלעו חילוקי דעות בינו לבין העורך החדש, שביקש להגן על העיתונאים ועל מה שראה כטובת הקוראים. ב-1939 מינה עצמו גרשום שוקן לעורך העיתון, במקביל להיותו המו"ל והבעלים, כפילות תפקידים חריגה שנמשכה למעלה מחצי מאה. בתקופה זו עוצב "הארץ" כפי שהוא מוכר כיום[7].

בשנים הראשונות לכהונתו עסק שוקן בעיקר בקיצוץ עלויות. הסופרים הארץ-ישראלים שמילאו את דפי העיתון ולעתים שאבו ממנו את משכורתם פוטרו, ובמקומם מונו עיתונאים צעירים, רובם עולים חדשים מהונגריה. כך פרש מ"הארץ" ב-1943 המשורר נתן אלתרמן, שהעדיף לעבור לעיתון "דבר" מאשר להסכים לקיצוץ בשכרו.

מעט אחרי מלחמת העולם השנייה הגיע "הארץ" לאיזון תקציבי. אולם עלייתם החדה של עיתוני ערב מסוג חדש, ובראשם "ידיעות אחרונות", אילצה אותו להתמודד עם האיום. כאשר "מעריב" ראה אור, ב-1948, החליט שוקן שוב לנסות להוציא עיתון-ערב שיהיה שייך ל"הארץ". שמו היה "יום-יום", ולמרות כותבים מהשורה הראשונה, ובראשם בנימין תמוז, העיתון החדש נכשל והכניס את הארץ לחובות חדשים, שגררו צורך בקיצוץ נוסף.

בעשור הראשון לכהונתו המעיט שוקן לעסוק בעריכה עצמה, והשאיר את רוב ההחלטות למזכיר המערכת, ישראל פינקלשטיין. יחד עם זאת, כבר מראשית הדרך הקדיש תשומת לב רבה לקו המערכתי של הארץ בסוגיות כלכליות. כך מינה לעורך כלכלי את ברוך בר, עיתונאי הונגרי שנאלץ לשרת את הממשלה הסטליניסטית של מתיאס רקושי בהונגריה והפך בעקבות כך לאנטי-קומוניסט קיצוני. בתקופת גליקסון היה הארץ שופרה הנאמן של התנועה הציונית והרבה לפיכך לתמוך בכלכלה סוציאליסטית. עם העברת הבעלות למשפחת שוקן ניכר מפנה בעמדות העיתון, והוא הביע התנגדות חריפה ועקבית לכלכלת שיתוף, לסובסידיות לחקלאות, להגבלת התחרות ולמודל הקיבוצים.

מבחינה פוליטית עבר העיתון מהפך מערכתי, והחל להתבלט בפלורליזם שלו. אפשר שהפלורליזם היה הדבר הקרוב ביותר לדת בשביל גרשום שוקן, ועיתונו שיקף תורה זו, לא אחת עד כדי הטלת ביקורת על משפחת שוקן עצמה. מאז ראשית שנות ה-50 ועד היום מתפרסמים בעיתון באופן קבוע מאמרים המנוגדים בתוכנם לעמדותיו של בעליו.

הפלורליזם בעיתון, שהידרדר בתקופות מסוימות לקקופוניה רעיונית, הותנה מלכתחילה על ידי גרשום שוקן בהפרדה ברורה בין מאמרים המייצגים רק את דעת כותביהם, למאמרים המייצגים את דעת המערכת. לצורך כך עלתה מאוד חשיבותו של מאמר המערכת הבלתי חתום. טובי הכותבים של הארץ הקדישו לפחות שעה ביום, ולעתים הרבה יותר, לניסוח עמדות העיתון בישיבה משותפת בחדרו של גרשום שוקן.

צעד ברור נוסף של שוקן בעניין זה היה ליצור הפרדה ברורה בין הידיעות לדעות. עד אז, ההבדל בין שתי הסוגות היה מטושטש, והדיווח העיתונאי מעל דפי "הארץ" שיקף את דעת העיתון, כשלעצמה ראי מדויק של עמדת ראשי היישוב.

גרשום שוקן שינה את המצב המטושטש הזה בתוך זמן קצר. מאמרי פרשנות ורקע שיש בהם משום הבעת דעה לוו בכותרת בולטת, "פרשנות", והחל מ-1952 נוצר בהארץ עמוד דעות ברור מופרד מעמודי הידיעות, שהודפס בעמוד האחורי של העיתון. מאמר המערכת הראשי, שנותר בלתי חתום, התפרסם מעתה בעמוד 2, ממוסגר ומנותק מהידיעות.

אולם ההפרדה הפיזית לא תמיד סייעה לשמור על דיווח עיתונאי אובייקטיווי. הכתב הבכיר אריה גלבלום, למשל, פרסם באותה התקופה סדרות של כתבות שעוררו מהומה רבה ושירתו ישירות את הקו האדיטוריאלי של העיתון אז, ובראשן סדרת כתבות על יהודי מרוקו, שהובילה למסקנה ברורה שאין להעלות אותם ארצה (ע"ע מחלוקות). כך, למשל, מסתיימת הכתבה האחרונה בסדרה של גלבלום באמירה דעתנית לחלוטין: "מה אנחנו יכולים לעשות איתם? איך אנחנו יכולים לקלוט אותם? האם חשבנו מה יקרה למדינה הזאת אם הם היו אזרחיה? יום אחד שאר היהודים מהעולם הערבי יהגרו! כיצד תראה מדינת ישראל ואיזה סוג של רמה תהיה לה אם היו לה אזרחים כאלה?"

בשני העניינים הציבוריים המרכזיים שעליהם נלחם "הארץ" בשנות ה-50, הטלת סלקציה על העלייה ההמונית מצפון אפריקה והפסקת התמיכה בהתיישבות העובדת, לא התקיימו העקרונות המערכתיים של גרשום שוקן, פלורליזם והפרדה בין דעה לידיעה. גלבלום נשלח לקיבוצים ודיווח על "בריכות שחייה ראוותניות", על "יום עבודה של חמש שעות" ועל "עצלנות כרונית ושנאה לעבודה", הכל בהתאם למאבקו האדיטוריאלי של העיתון נגד התמיכה הממשלתית בקיבוצים.

מאבקים אלה לא רק שיקפו את האידאולוגיה הכלכלית והחברתית של "הארץ", אלא גם ייחדו אותו ממתחריו העיקריים, "דבר" ו"מעריב". שני עיתונים אלה תמכו בדוד בן-גוריון באותן שנים ללא ערעור, ו"הארץ" היה למעשה עיתון אופוזיציה, עמדה שעליה שמר גם בהמשך דרכו.

מרכזיותו של הארץ בשיח הציבורי התבססה גם על המקום הנרחב שהקדיש לאמנויות, ובראשן הספרות. המוסף הספרותי הפופולרי ביותר של התקופה היה "תרבות וספרות" בעריכת בנימין תמוז, ומבקר התיאטרון בעל ההשפעה הרבה ביותר היה מבקר "הארץ" חיים גמזו, שביקורת שלילית שלו עלולה הייתה להוריד הצגה מהבמה.

הארץ בשנות ה-60: המפנה

תבנית:שכתוב ב-1959 התפטר העורך הכלכלי ברוך בר ובמקומו מונה סגנו, אברהם שווייצר, גם הוא עולה אנטי-קומוניסט מהונגריה. שוויצר האמין באופן קיצוני בתורת הכלכלה החופשית והחריף מאוד את ההתקפות של העיתון נגד שר האוצר הסוציאליסטי, פנחס ספיר. באוקטובר 1965 מת מזכיר המערכת, ישראל פינקלשטיין, מהתקף לב[8]. במקומו מונה הכתב לענייני יהודים אליהו סלפטר, חבר ילדות של אברהם שוויצר מהונגריה. בנוסף לכותבים החדשים, שדיברו ביניהם בהונגרית בישיבות המערכת וכונו "הקבוצה ההונגרית", הצטרף לעיתון פובליציסט בעל משקל נוסף, ד"ר שלמה גרוס (פולס) (שאת מאמריו החתומים פרסם בשם פולס, אשר תמך כמוהם בעמדותיו הניציות של משה דיין). גרוס גם כתב רבים ממאמרי המערכת הלא חתומים של "הארץ", עד ליום מותו[9].

אחד מהתומכים הבודדים במפא"י ובבן-גוריון במערכת "הארץ" היה הפרשן הצבאי, ישראל בר. מעצרו ב-1961 בחשד לריגול לטובת ברית המועצות הכה בתדהמה את גרשום שוקן והחריף את עמדותיו נגד מפא"י. במקומו של ישראל בר מונה הכתב הצעיר זאב שיף, גם הוא מתומכי הניצים. אולם הפרשה שטילטלה את ישראל ואת עיתון "הארץ" באותה עת הייתה העסק הביש. כאשר בן-גוריון כינס את ועדת העורכים והציג בפניהם את עיקרי הפרשה כפי שהייתה ידועה לו, ב-1960, החליט גרשום שוקן לשמור על הסודיות המתבקשת, ואת הסקופ פרסם השבועון "העולם הזה". הארץ המשיך לתמוך בבן-גוריון גם בעת הקמת ועדת החקירה. אולם החל מ-1963 עבר העיתון לתמוך תמיכה מוחלטת בעמדותיו של משה דיין, וכמעט מדי יום לחץ העיתון על בן-גוריון להתפטר. סדרת מאמרים של חגי אשד בעמוד הראשון, תחת הכותרת "מי נתן את ההוראה?", הפכה לבסיס הדיון בפרשת לבון והובילה לבסוף להתפטרות ראש הממשלה[דרושה הבהרה].

עם פרישתו של דיין ממפא"י, בסוף 1963[דרושה הבהרה], פנה "הארץ" ימינה באופן מובהק. מאמרי המערכת שלו תמכו ברפ"י ובנקיטת קו נוקשה כלפי מדינות ערב, ומשה דיין היה לדמות הנערצת על כותבי המאמרים. בראש התומכים בו היה העיתונאי שבתי טבת, שהפך במהירות לכותב הפופולרי ביותר בעיתון. שני כותבים צעירים נוספים התבלטו באותה השנה מעל דפי "הארץ" במהירות רבה – עמוס אילון ואמנון רובינשטיין, שעתידים היו לקשור את גורלם בגורלו של העיתון לשנים ארוכות.

העיתון שמר על עמדה ניצית מובהקת בעת מלחמת ששת הימים, ופולחן דיין ב"הארץ" הגיע אז לשיאו. גרשום שוקן, שבתי טבת, אברהם שוויצר, זאב שיף והכתב לענייני מפלגות נפתלי לביא פירסמו מאמרי הערצה ממש לדיין ולרפ"י, וטבת אף הפך לביוגרף הרשמי שלו.

אחרי המלחמה חזר "הארץ" למרכז המפה הפוליטית, בין השאר בהשפעתם של עמוס אילון ושלמה גרוס. גרוס קרא לשקול הקמת מדינה פלסטינית שבועיים לאחר תום המלחמה: "אין להפוך את הגדה לחלק אינטגרלי של ישראל, אלא יש לכונן אותה כמדינה עצמאית בשביל העם הערבי-הפלסטיני" (כאפשרות פעולה). אילון פרסם סדרת מאמרים בשם "הישראלים ככובשים" בנובמבר 1967 כתגובה להקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה. תגובה נוספת לתנועה הייתה של הסופר יצחק אורפז ובעקבותיה ייחד המוסף הספרותי של העיתון את גליונו ב-29 בספטמבר 1967 לתגובות סופרים על '"השטחים" ו"הערבים החדשים"[10]. יחד עם זאת, רוב חברי המערכת החזיקו עדיין בעמדות ניציות. אמנון רובינשטיין כתב למחרת המלחמה את מאמרו הידוע "הזמן פועל לטובתנו", שבו קרא לממשלה להחזיק בשטחים שנכבשו זה עתה ולשקול מלחמת מנע נוספת על מנת להוסיף טריטוריות ערביות נוספות לשטח הריבוני של ישראל.

אולם הבעיה העיקרית לפניה ניצב "הארץ" לא הייתה עמדתו הפוליטית, אלא עלייתם הבלתי ניתנת לעצירה של עיתוני הצהרים. אף כי "מעריב" היה אז העיתון הנפוץ במדינה, כל הסקרים הראו שהעיתון המאיים על התפוצה של "הארץ" הוא דווקא "ידיעות אחרונות", שנחשב לימני פחות מ"מעריב". היתרון היחסי של "הארץ" בימי שישי, בזכות מוסף הארץ, נעלם ב-1967, עת החל "ידיעות אחרונות" להוציא מוסף סוף שבוע משלו, 7 ימים.

בדצמבר 1967 נטל שוקן מאליהו סלפטר את סמכויות ניהול המערכת והזעיק את כתב "הארץ" בארצות הברית, יאיר קוטלר, לשמש כמזכיר מערכת. קוטלר מונה ב-1 במרץ 1968 לסגנו הרשמי של שוקן. הוא פתח במהפכה ארגונית ועיצובית, שטילטלה את הארץ עד היסוד. בשנתו הראשונה בתפקיד הוחלפו כמעט מחצית מהעורכים, וכותבים חדשים רבים הצטרפו לעיתון. בהם בעלת הטור סילבי קשת, שקוטלר הביא מ"ידיעות אחרונות", והדה בושס, שביקורת הטלוויזיה שלה החלה להתפרסם בעמוד האחורי. קוטלר גם החליף את עורך המוסף, נתן דונביץ', באברהם רימון, ומינה לו שני סגנים שעתידים היו להתפרסם גם בזכות כתיבתם, רומן פריסטר ויהושע קנז. תקופה זו של מוסף הארץ, שנמשכה עד ל-1976, נחשבת בעיני עיתונאים רבים לתור הזהב שלו, בצד המוסף בתקופת ניהולו של דב אלפון, שנים רבות אחר כך.

אולם השינוי העמוק ביותר חל בעמוד האדיטוריאלי. ב-1 במרץ 1969, שנה בדיוק אחרי מינויו כסגן עורך העיתון, חילק קוטלר את גיליון "הארץ" לשני חלקים, שמונה עמודים בקונטרס ראשון, שהוקדש לחדשות, ושמונה עמודים בקונטרס שני, שהוקדש למאמרים, כתבות ותגובות. עמוד הדעות המפורסם התפרסם מעתה בעמוד ב1, ראש הקונטרס השני.

גם קונטרס החדשות השתנה. מלבד הכללת ביקורת טלוויזיה, חידוש מרעיש באותם ימים, בעמוד האחרון של קונטרס החדשות (המיקום שבו היא מתפרסמת עד היום), הכניס קוטלר בעמ' 2 מדור רכילות חדש, "ראיתי שמעתי", שנועד להילחם בהצלחתו של "ידיעות אחרונות" בתחום זה (המדור הופסק ב-1991). לצדו התפרסם ראיון קצר, "שיחת היום", שערך העיתונאי הצעיר דן מרגלית, וכן שיר מחאה של המשורר יבי, שהמשיך להתפרסם באותו מקום עד למותו של המשורר, ב-2002.

שינויים מפליגים אלה לא עברו בשקט. עורכים וכתבים מחו בחריפות לפני שוקן על התנהלותו העצמאית של קוטלר, וטבת ושוויצר אף הגישו מכתבי התפטרות. הם גם ארגנו מחאה המונית של קוראים, עצומה של מנויים הדורשים להחזיר את הגלגל לאחור. אולם שוקן החליט לתמוך בשינויים, והמחאות פסקו מאליהן.

קוטלר הקים במסגרת מחלקת החדשות תת-מחלקה שהתמחתה בתחקירים, ושאותה ניהל בעצמו. הוא המציא את המונח "תחקיר הארץ", שהועתק אחר כך על ידי מוסף ידיעות אחרונות ל"תחקיר 7 ימים". בין התחקירים הרבים בתקופה זו ראויה לציון סדרת הכתבות החלוצית של כתב הפלילים רן כסלו, "האם יש פשע מאורגן בישראל?", שהגיעה לשיאה בפרסומו ב-1971 של מסמך משטרתי המונה את טוביה אושרי כמנהיג העולם התחתון בישראל.

קוראים רבים הצטרפו ל"הארץ" בעקבות השינויים, והעיתון הצליח לחתום על הסכם מסחרי שהעניק לו ביטחון כלכלי במשך כעשור: הלוח הכפול, מיזם משותף של מודעות מילים עם העיתון "ידיעות אחרונות". על-פי ההסכם בין שני העיתונים, "הארץ" קיבל מחצית מההכנסות מהלוח, שותף שווה ל"ידיעות אחרונות"[11]..[דרושה הבהרה]

כעבור שנה ביקש קוטלר לשלב ב"הארץ" מוסף יומי, שיוקדש בכל יום בשבוע לנושא אחר: ספורט ביום ראשון, גידול ילדים ביום שני, כלכלה ביום שלישי, תרבות ביום רביעי ובידור ביום חמישי. ההצעה זכתה לתמיכת ההנהלה המסחרית ומחלקת המודעות, אולם שוקן התנגד לה בטענה שהעיתון יהפוך לגדול מדי וקשה לשליטה. ההצעה התגלגלה ל"מעריב" כאשר חבר הנהלת המערכת הוותיק של הארץ, אריה גלבלום, עבר לשורותיו. "מעריב" מיהר ליישם את הרעיון המקורי של קוטלר.

בהמשך להידרדרות במעמדו של קוטלר בעיתון וביחסיו עם העורך הראשי, החליט שוקן להחליפו. באביב 1971 מונה במקומו גדעון סאמט, שהיה עורך התוכניות של גלי צה"ל וקודם לכן סגן עורך "במחנה". סאמט בן ה-30 היה העורך האחראי הצעיר ביותר בתולדות העיתון ובעריכת עיתון יומי ישראלי כלשהו.

הארץ בשנות ה-70

מינויו של גדעון סאמט כעורך המשנה הביא לחיזוק עמוד הדעות. סאמט הביא לעיתון כתבים ובעלי טורים רבים, בהם דורון רוזנבלום, תום שגב, אמנון דנקנר, עקיבא אלדר, עוזי בנזימן, אברהם טל ונחמיה שטרסלר. שני האחרונים נעשו כעבור זמן העורכים הכלכליים של העיתון. סאמט הרחיב גם את מספר הכותבים מן החוץ שהוזמנו לכתוב בעיתון. בשנת 1979 פרסם הפרופ' יעקב טלמון ב"הארץ" את מאמרו הנודע "המולדת בסכנה". במאמר המפורט, שפורסם כמכתב אישי למנחם בגין, ביטא טלמון ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה, חודשים אחדים לפני מותו. בתקופת סאמט גדל מספר עמודי העיתון והתרחבו תחומי הסיקור, גם בחו"ל. ניכרה הקפדה על שמירת איכות העיתון והשקעות נוספות ששוקן נעתר לאשר העלו את תפוצתו, אולם זו לא מילאה אחר הפוטנציאל הגלום בעיתון, בהיעדר תקציבים נוספים.

בשנות ה-70 בלטו שני מהלכים של "הארץ". סדרת מאמרים על הפשע המאורגן, שאת כתיבתה הטיל סאמט על כתב הפלילים החדש אבי ולנטין, בהדרכת רן כסלו הוותיק, כללה גילויים סנסציוניים. אחד מהם היה קיומה במשטרה של "רשימת ה-11" עם שמות מובילי הפשע המאורגן בארץ. הסדרה הביאה להקמתה של ועדה ממלכתית שאישרה לראשונה את קיומו של פשע מאורגן בישראל, אם גם "במתכונת אחרת" מהמוכרת בארצות אחרות. הסדרה חוללה משפט מתוקשר שבו תבע בצלאל מזרחי את העיתון על הצגתו כמנהיג רשת הפשיעה, וב-1979 זכה במשפט. כמו כן גבר לחץ העיתון למען ליברליזציה של המדיניות הכלכלית. אחת התוצאות הבולטות הייתה התוכנית הכלכלית החדשה ("המהפך הכלכלי") של ממשלת בגין, שיזם סגן ראש הממשלה ושר האוצר, שמחה ארליך. היא כללה רפורמות ברוח השוק החופשי, ביטול הפיקוח על מטבע זר (על פי מסקנות סדרת מאמרים חריפה ב"הארץ"), ומחיקת מסים מיושנים, כגון מס נסיעות.

מלחמת יום הכיפורים גרמה שינויים בתפישות של "הארץ", כמו בתקשורת כולה. מצד אחד חיזקה המלחמה את הנטייה האקטיביסטית בענייני ביטחון. מאמריהם של זאב שיף, דן מרגלית, יואל מרקוס, אברהם שוויצר ואחרים באותה התקופה מלמדים על ניציותה הגוברת של המערכת. גרשום שוקן עצמו כתב מאמר בשם "אשליית השלום" (הארץ 1.11.73) שבו דחה כל אפשרות של יציאה מהשטחים, וכעבור שבוע אף קרא לפעולה מקיפה כלפי מדינות ערב כדי לנתק את התלות של המערב בנפט הערבי ("סחטנות הנפט – עד מתי?", 6.11). עם זאת, נמשך קו המאמרים שדגל בחתירה להסכם על עתיד השטחים, בעיקר לאחר ביקור הנשיא סאדאת בישראל.

אולם הכותב שהפך לסמל של "הארץ" באותה התקופה היה אמנון רובינשטיין, שחזר עם פרוץ המלחמה משליחות בארצות הברית. מאמרו ביום השלישי למלחמה, "אין יותר יונים", ביקש לטעון שהעמדה היונית המסורתית של שטחים תמורת שלום כבר אינה לגיטימית בשיח הציבורי הישראלי. רובינשטיין היה לכותב הפופולרי ביותר ב"הארץ", ומשנתו העיתונאית הפכה לבסיס שעליו נשענה התנועה שהקים, "שינוי", שעתידה הייתה ליטול חלק במהפך של 1977.

בעוד עמוד הדעות של העיתון המשיך לזכות בתהודה רבה ועליית התפוצה נמשכה, אם גם לא בקצב מספיק, "ידיעות אחרונות" דרש לשנות את תנאי ההסכם על הלוח הכפול. שוקן נאלץ להסכים לירידת חלקו ברווחים בגלל החלוקה השווה והלא-ריאלית בהסכם מראשיתו. תחילה הסכים לקבל רק 45%, וכעבור שנה, ב-1976, נאלץ להסכים ל-35%. כעבור חמש שנים נסוג "ידיעות אחרונות" כליל מההסכם עם "הארץ".

הזינוק בתפוצה של "ידיעות אחרונות" והגדלת הפער בינה לבין תפוצת "הארץ", מוסברים גם על ידי השינוי הדמוגרפי שעברה ישראל באותן שנים. בני הדור השני לעלייה ההמונית מצפון אפריקה העדיפו לקרוא את "ידיעות אחרונות"[דרוש מקור].

ב-15 באפריל 1977 שלח כתב הארץ בארצות הברית, דן מרגלית, דיווח בלעדי לעיתון לפיו אשתו של ראש הממשלה, לאה רבין, מחזיקה בחשבון מט"ח בבנק אמריקאי, בניגוד לחוק שהיה קיים אז. הידיעה נחשבה לסקופ הגדול ביותר בתולדות "הארץ". בהמשך התברר שהחשבון שייך גם לרבין עצמו, ומופקדים בו עשרות אלפי דולרים שרבין קיבל בתמורה להרצאות שנשא בזמן שכיהן כשגריר, בניגוד לתקשי"ר ולחוקי המיסוי. הידיעה הגיעה בשעת ערב מאוחרת וללא תגובת המשפחה, אך העיתון השלים את החסר והתחיל בכך את ההשתלשלות הדרמטית. הפרסום עורר רעש, והיועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק הורה על פתיחת חקירה. בסופו של דבר הודיע רבין על הסרת מועמדותו לכנסת הבאה.

העיתון תמך במהלכים הכלכליים של ממשלת המהפך, אולם מאמרי המערכת יצאו בחריפות הולכת וגוברת נגד ההצהרות המדיניות של מנחם בגין, במיוחד אלה שתקפו את ארצות הברית. מינויו של משה דיין לשר החוץ לא הביא לרגיעה, ו"הארץ" חזר לתמוך בממשלת בגין רק עם חתימת הסכם השלום עם מצרים בקמפ דייוויד.

לאחר עשור בתפקיד העורך האחראי של העיתון, ביקש סאמט לסיים את תפקידו ולשמש כשליח העיתון בארצות הברית, עם שובו של יואל מרקוס ארצה. שוקן מינה במקומו את מזכיר המערכת רן כסלו. כסלו הכניס שינויים אחדים במחלקת החדשות. הוא ביקש לרענן את כותבי הטורים האישיים, הרחיק את דורון רוזנבלום והביא במקומו כותב צעיר מהשבועון "העולם הזה", ב. מיכאל. המנויים לא אהבו בהתחלה את השינוי[דרוש מקור], וכסלו נמנע בהמשך תפקידו מלבצע שינויים נוספים בעיתון [12].

ב-1980 הציע עיתונאי ירושלמי עצמאי בשם יוסי קליין לגרשום שוקן לרכוש מקומון שעמד למכירה, "כל העיר". שוקן ביקש מבנו, עמוס שוקן, לבדוק את הסוגיה והוצאת "הארץ" רכשה באותה השנה את "כל העיר", כאשר עמוס שוקן משמש כמנכ"ל גם של "הארץ" וגם של המקומון החדש. זה היה הצעד הראשון בהקמת חברת-בת גדולה, עיתונות מקומית בע"מ, ששמה התחלף מאוחר יותר לרשת שוקן. בשנותיה הגדולות, אמצע שנות ה-80, חברת הבת הייתה גדולה מחברת האם, עיתון "הארץ" עצמו. המקומונים העניקו להארץ השפעה, תפוצה ותנופה חדשות, אולם לא הצליחו לשמש לו כבסיס כלכלי איתן [13]. יחד עם זאת, מאותו תאריך באו רבים מהעורכים החדשים של הארץ מרשת המקומונים שלו, בהם חנוך מרמרי, יואל אסתרון, אורית שוחט, שמואל רוזנר ואחרים.

בסיום מערכת הבחירות לכנסת העשירית שהייתה סוערת, ב-27 ביוני 1981, נערכה עצרת בחירות מסכמת של המערך ובה אירעה תקרית הצ'חצ'חים של דודו טופז. לאחר התלבטות החליטה מערכת "הארץ", העיתון היחיד שכתבו נכח בעצרת, לפרסם את דברי טופז באופן בלתי בולט. למחרת הגיב על הדברים מנחם בגין בעצרת הליכוד. לדעת רבים הייתה למאורע זה השפעה על תוצאות הבחירות[14].

מלחמת לבנון: תפנית פוליטית

הקו הפוליטי של "הארץ" החל להשתנות לקראת הבחירות של 1981, ומאמרי המערכת תקפו יותר ויותר את הליכוד ואת ראש הממשלה מנחם בגין. יחד עם זאת, הארץ המשיך לתמוך במדיניות הכלכלית של הממשלה ועדיין ראה בבגין את אדריכל הסכם קמפ דייוויד. עמדה זו השתנתה בצורה חדה אחרי מבצע של"ג, ביוני 1982.

בימיה הראשונים תמך "הארץ" במלחמה, אולם ככל שהתחדדו הדיווחים של הסופר הצבאי זאב שיף, השתנתה עמדת העיתון. בשבוע השני למלחמה העיתון קרא לנסיגה מיידית והאשים את מנחם בגין ואת אריאל שרון ב"מלחמת שולל", ביטוי שהטביע את חותמו בציבור. חלק מהקוראים לא אהבו את השינוי, והעיתון ספג גל גדול של ביטולי מנויים, ביטולים שנמשכו למעלה משנתיים, ככל שהעיתון החריף את התקפותיו נגד הממשלה.

באותה תקופה נרשמה ירידה בתפוצת העיתון. גרשום שוקן השיב לכל קורא שביטל את המנוי על העיתון. לאחד מהם, שהפסיק לקרוא "הארץ" אחרי 25 שנה שבהן היה מנוי, השיב בזו הלשון: "אנחנו כותבים את מה שאנחנו רואים לנכון, ולא את מה שאדוני רוצה לקרוא. ואם אדוני לא הבין זאת אחרי 25 שנה, הרי שהוא ביזבז את כספו ואת זמנו". לקורא אחר כתב: "אדוני ממילא לא היה ראוי לקרוא את 'הארץ'"[15].

במקביל מינה שוקן את מתי גולן, לשעבר הכתב בירושלים, לעורך משנה. ניסיונות למשוך מחדש את המנויים, או למשוך מנויים חדשים, צעירים יותר, עלו בתוהו. בנו של גרשום שוקן, עמוס שוקן, הכריז על שורה של פיטורים וקיצוצי שכר.

בפברואר 1983 נודע לפועלי הדפוס של העיתון שהמוסף השבועי יודפס מחוץ לעיתון, באמצעות מערכת חדשה של סדר צילום. ועד פועלי הדפוס, בראשות פועל הדפוס הצעיר משה מירז, הכריז על שביתה. עמוס שוקן קפץ על המציאה והחליט מיד להדפיס את כל העיתון בטכנולוגיה החדשה, שבאמצעותה הפך חלק ניכר מהפועלים למיותר. במשך שלושה ימים העיתון לא ראה אור, ובהמשך הוא הודפס במהדורה מצומצמת מאוד. המאבק הפך לאלים, כאשר הפועלים ניסו בכל לילה למנוע מהעיתונאים להוציא את העיתון לאור. באחת התקריות הללו נכלא עורך הלילה, אוד גונדר, שבו ראו הפועלים את מי שמוביל את הנסיונות להוציא את העיתון בכל מחיר. בתקרית אחרת נפצע עמוס שוקן עצמו.

השביתה הסתיימה באפריל 1983 בניצחון מוחלט של עמוס שוקן. העיתון הודפס בטכנולוגיה החדשה, מספר פועלי הדפוס ירד באופן משמעותי והוצאות השכר והדפוס קטנו. אולם שוקן הצעיר השתכנע, ש"הארץ" אינו יכול לעמוד על רגליו ולהבטיח בעצמו את עצמאותו הכלכלית. הוא החליט לפיכך להגשים חלום ישן שלו, ולהקים עיתון ערב שיתחרה ב"ידיעות אחרונות" ושרווחיו יממנו את המשך קיומו של "הארץ".

ב-7 במרץ 1984 נולד העיתון הזה - "חדשות". עובדי "הארץ" רבים התנגדו להוצאת העיתון וכתבי "הארץ" השתתפו בהפגנות נגד הוצאתו לאור. גרשום שוקן עצמו לא אהב את התכנים של "חדשות", אולם השתכנע בנחיצותו[16]. בראיון נדיר הסביר אז: "אין מספיק דוברי עברית כדי ש'הארץ' יתקיים בבטחה, ולפיכך טוב שהוצאת הארץ תקים עיתון פופולרי יותר, אשר הצלחתו תאפשר את סבסודו של 'הארץ' לאורך שנים". בפועל, קרה בדיוק ההיפך. "חדשות" אילץ את משפחת שוקן ליטול הלוואות כבדות מאוד, תחילה מהבנקים ולקראת הסוף אפילו מהמו"ל של העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות". מניות "הארץ" נמסרו כערבות להלוואות אלה, ובמועד הפירעון "הארץ" הוא שמימן את החזרי הריבית הגבוהה שהייתה נהוגה בישראל בשנות ה-80 [17]

בנוסף, מספר המנויים של הארץ המשיך לרדת. העיתון שידר בלבול. ועד העובדים התנגד להכנסת עיתונאים חדשים למערכת, וכשרונות עיתונאיים מהמקומונים הועברו ל"חדשות" ולא ל"הארץ". חמש פעמים במהלך 1987 מנע הוועד את הוצאת העיתון על רקע התנגדותו לחוזים האישיים שהיו נהוגים ב"חדשות" ובמקומונים. העיתון הלך והזדקן יחד עם קוראיו, ובסוף 1987 תפוצתו הידרדרה לקו האדום - 32,000 מנויים, הנקודה הנמוכה בתולדותיו[18]

בתקופת חנוך מרמרי

באפריל 1988 הודיע עמוס שוקן על החלפתו של מתי גולן בחנוך מרמרי, שהיה העורך הראשון של המקומון "העיר". בעיתון היו שראו בבחירתו של מרמרי סימן להשתלטות תרבות המקומונים על "הארץ". אולם ההתנגדות החזקה ביותר באה מוועד העובדים, שמחה על שורה של שינויים שמרמרי ביקש להכניס במצבת כוח-האדם. כאשר מרמרי ביקש להציג לפני המערכת את תוכניתו לגבי העיתון, אנשי הוועד פוצצו את האסיפה[19].

החלטה נוספת של עמוס שוקן הייתה למנות את עצמו למנכ"ל העיתון, מה שהגביר אצל העיתונאים את החשש שהמו"ל והעורך פועלים יחד לצמצום זכויותיהם של העובדים[20]. העימות בין מרמרי לוועד העובדים הסתיים כעבור שנים בניצחונו של מרמרי: החוזה הקיבוצי בוטל, וכל המצטרפים לעיתון הוחתמו על חוזים אישיים, כמו כתבי המקומונים.

הצעד המשמעותי הראשון שמרמרי הצליח לבצע כעורך, שנה וחצי אחרי מינויו, היה מינויה של אורית שוחט לעורכת המוסף במקומו של עוזי בנזימן. שוחט הביאה למוסף שורה של כותבים צעירים והביאה לסיום עבודתם של כותבים ותיקים, בהם בעל הטור נתן דונביץ' והכתבת הפופולרית תמר מרוז. גם הקריקטוריסט הוותיק זאב התבקש להסתפק בקריקטורה אחת בעיתון היומי, וסמוך למותו פוטר על ידי מרמרי.

גם דסק החדשות השתנה מאוד. גדעון לוי, שהיה סגנו של העורך הקודם, התבקש לעבור לכתיבה, ובמקומו מונה צבי בראל. משה גל מונה למזכיר מערכת, אז התפקיד השלישי בחשיבותו בעיתון, ומרמרי העניק לו סמכויות נרחבות להחליף את כתבי החדשות.

העיתון בתקופת מרמרי גדל במספר עמודיו: עמודי החדשות הוכפלו ובהמשך נוסף מוסף גלריה שהיה בהמשך למדור גלריה, שאותו יסדה וערכה צופיה דקל (כספי) בין השנים 1989-1990/1. בהמשך ערכו את המדור אורנה לנדאו, איריס מור, ודב אלפון. נוסף גם מוסף שבועי המוקדש לספרים, בעריכת מיכאל הנדלזלץ).

ב-1993, עם סגירת העיתון "חדשות", עברו כותבים רבים משם ל"הארץ", ובהם העורך יואל אסתרון, שנעשה לסגן עורך "הארץ". מרמרי ואסתרון החלו לכנות עצמם "עורכי הארץ" ולערוך למעשה את העיתון במשותף.

בתקופתם התרבו המאבקים בהנהלה על רקע דרישה תמידית לקיצוצי שכר ולפיטורים, ובמקביל חלו שינויים מערכתיים ניכרים בעמודי הדיעות. נחום ברנע אמר ש"מרמרי ואסתרון הפכו את 'הארץ' מעיתון רזה, נרגן, מנוכר להוויה היומיומית של רוב החברה הישראלית, לעיתון סקרן, פתוח לדעות שונות, מנומק. הלהט שדעך, וחבל שדעך, בעמודי הפובליציסטיקה, התאזן בהרחבת היריעה בעמודי החדשות ובמוספים".

כעבור שבועות אחדים פורסם ב"מעריב" שלעיתון "ידיעות אחרונות" יש זיקה עסקית מובהקת עם עיתון "הארץ". עמוס שוקן הכחיש, אבל לבסוף פרסם גיא רולניק ב"הארץ" עצמו שמו"ל ידיעות נוני מוזס העניק הלוואה נדיבה לעיתון "הארץ", הלוואה המאפשרת לעיתון להמשיך להתקיים למרות החובות מתקופת "חדשות".

חובות אלה תפחו בתקופת האינתיפאדה השנייה, שבה נרשמו ביטולי מנויים רבים [21]. את הקמפיין לביטול המנוי להארץ הובילה בעיקר העיתונאית עירית לינור, אשר פרסמה את מכתב הביטול שלה באמצעי התקשורת המתחרים [22]. בשנת 2000 הפכה שאלת ה"איזון" בעמוד האדיטוריאלי לסלע מחלוקת בין מרמרי ואסתרון לבין הכותבים הבכירים, שראו במגמה החדשה ניסיון לשנות את אופיו הפוליטי של הארץ. בין השאר צומצמה הופעתם של כותבים שמאלנים בעמודי החדשות, ונוסדו מדורים ומוספים שנועדו לפייס את הקוראים מהצד הימני של המתרס.

הכתב גדעון לוי התלונן פומבית שמגבילים את כתיבתו ואמר: "לצערי, נסחף 'הארץ' ברוח הרעה השורה בישראל, אשר התפרצה לתוך מסדרונות העיתון והקהתה את חושי העורכים והכותבים. הוא עדיין מגדלור אך הוא לא מספר לקוראיו את כל מה שמתרחש."[23]

הטענה שמרמרי אינו מתעניין במתפרסם בעמודי החדשות של עיתונו חזרה בתביעתה של עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', שנחשפה בתקופת מרמרי כמקור שסיפק לעיתון את המסמכים בפרשת סיריל קרן[24]. מרמרי עצמו אמר בצ'ט עם הקוראים באתר "הארץ" ש"אף אדם אינו יכול לקרוא את כל העיתון, ועלי לבחור מה אני קורא ומה לא"[25]

שיאה של המגמה הזאת בא בפרסום מוסף שלם שהוקדש לצד החיובי של ההתנחלויות ב-2003. בעקבות כך התפטרה ברעש גדול אורית שוחט מהעיתון: "משהו רע מאוד עובר על הארץ", כתבה במכתב שהופץ בין העיתונאים, "משהו משמים, בינוני, ממסדי, רדום, מובן מאליו, מתחבא מאחורי גראפים ודיאגראמות ומפות בלתי קריאות, משהו שמזכיר את הערוץ הראשון, כשההסבר למה שקורה אינו ברור. האם זה פחד? האם עצלות? חוסר כישרון? חוסר התלהבות? או מדיניות חדשה שלא הוגדרה עדיין?"[26].

במקביל, הביע המו"ל עמוס שוקן אי נחת מהעלייה החדה בתפוצה של העיתון הכלכלי "גלובס", על רקע השגשוג בהיי-טק הישראלי, והוא דרש מעורכי "הארץ" לשפר את המוסף הכלכלי של "הארץ". משלא נענו, וכאשר דחו את הצעתו להחליף את העורך נחמיה שטרסלר בעיתונאי הצעיר גיא רולניק, אישר שוקן לרולניק להקים אתר אינטרנט כלכלי עצמאי מהעיתון, TheMarker.

בעקבות הצלחת TheMarker ביקש שוקן שוב ממרמרי ומאסתרון לשלב את המערכת החדשה במערכת "הארץ", ולהוציא את תכני האתר כמוסף יומי של העיתון. אולם מרמרי ואסתרון התנו זאת בהעברתה של מערכת TheMarker לבניין "הארץ" המרכזי, ואילו המו"ל היה מוכן רק להעביר אותה לבניין שכן. על רקע זה התפטר מרמרי מתפקיד העורך בינואר 2004, אך הוא נשאר לעבוד בעיתון בחדר צדדי, עד לעזיבתו הסופית בסוף 2004. הוא גולל ארוכות את מאבק הסמכויות עם עמוס שוקן בהרצאה ובמאמר בעיתונו-שלו[27].

בתקופת דייוויד לנדאו

ב-12 בפברואר 2004 מינה הדירקטוריון של קבוצת "הארץ" את דייוויד לנדאו לעורך העיתון[28]. לנדאו היה מקים ועורך המהדורה האנגלית של העיתון. בתקופתו בוצעו קיצוצים משמעותיים, שאותם כינה העיתונאי נחום ברנע "לא פחות ממסע טיהור". בין השאר עזבו את העיתון אמיר בן דוד, ברוך קרא, איתי כ"ץ, אביב לביא, נירה רוסו, עוזי בנזימן ויובל דרור; אנשים מונו והוחלפו במהירות, בהם עורך המוסף רוגל אלפר וראש מערכת החדשות מירון רפפורט.

אולם הבעיה העיקרית בניהול כוח-האדם ב"הארץ" הייתה עזיבה מאסיבית של עיתונאים ועורכים צעירים, שלא האמינו בעתיד של העיתון והעדיפו לעבור לאמצעי תקשורת אחרים. שחר אילן, סגן ראש מערכת הכתבות של לנדאו, צוטט כמי שאמר בדיון פנימי: "אנחנו עומדים בפני מצב שעוזבים כל הזמן אנשים טובים, ונוצרת אווירת 'האחרון יכבה את האור'. גידלנו אנשים והשקענו בהם - והם קמים והולכים. אין מצב בעייתי יותר למצב הרוח של ארגון מאשר מצב שבו עוזב אותך הדור הבא"[29].

בראיון שהעניק שנה אחרי שמינה את דייוויד לנדאו, אישר מו"ל הארץ עמוס שוקן שהוא מעורב יותר בניהול המערכת: "דייוויד נכנס לתפקיד הזה בלי הרבה ניסיון אקזקוטיבי, ואני חושב שזה בא לביטוי, ונראה לי שזה בכל זאת משתפר", אמר בראיון, "בגלל מה שאמרתי לך, שלנדאו לא בא עם ניסיון אקזקוטיבי - מה שלחנוך וליואל היה - אז אני נדרש קצת יותר להיות מעורב"[30].

בפברואר 2006, זמן קצר לפני הבחירות לכנסת השבע עשרה פרסם הארץ כתבת פרופיל על אהוד אולמרט מאת אורי בלאו בשם "ראש ממשלה מחוסר ראיות"[31] הייתה התייחסות כמעט יחידה בתקשורת החילונית לפני הבחירות לפרשיות השחיתות שיוחסו לכאורה לאולמרט (פרט לתחקיריו של יואב יצחק)[32]. באוגוסט 2006 פרסם "הארץ" תחקיר של בלאו וגידי וייץ על יחסיו של אולמרט עם עורך הדין אורי מסר[33], תחקיר שתרם להעמדתו לדין של אולמרט[34].

בתמיכתו האקטיבית של המו"ל, לנדאו הצליח לייצב את העמוד האדיטוריאלי, שחזר לקו שמאלני יותר. ללנדאו היו יחסים קרובים עם ראש הממשלה המכהן אהוד אולמרט: בעת חשיפת יומני שולה זקן במשפט אולמרט, התברר שפגישתו הראשונה של לנדאו ביום הראשון לכהונתו הייתה ישיבה עם אולמרט בסוויטה של מלון "דייוויד אינטרקונטיננטל" בתל אביב[דרוש מקור]. המאמרים הראשיים של הארץ בתקופתו של לנדאו נמנעו בעקביות מלבקר את התנהלותו האישית של אולמרט, גם אחרי שכתבי הארץ חשפו את פרשיות השחיתות שעליהן הועמד לבסוף ראש הממשלה לדין[35].

בינואר 2005 אישר לנדאו את צירופו של מוסף הכלכלה החדש של העיתון, "TheMarker", לעיתון האם, בלי התניית התנאים של קודמיו לתפקיד. ההצלחה הייתה מסחררת, והביאה לזינוק במספר המנויים, בחשיפה לקוראים ובהכנסות מפרסום. ההצלחה של המוסף, בעריכתו של סמי פרץ ובהנהגתו של גיא רולניק, הצילה למעשה את הארץ מגל קיצוצים, אך עוררה התמרמרות בקרב כתביו[36].

גיא רולניק מונה ב-2007 לסגן המו"ל בקבוצת הארץ, האחראי על הקשר עם המערכת. מינוי זה נועד להרגיע את העיתונאים ולהקטין את הרושם שעמוס שוקן מתערב בענייני המערכת, אך בפועל עורר חששות חדשים, לפיהם דה-מרקר משתלט על עיתון האם[29].

תחושת הקיפוח של כתבי "הארץ" התעצמה כאשר לנדאו החליט, מטעמים מערכתיים, לבטל את חלק ב' של "הארץ" ולכלול את מאמרי הדעות בקונטרס החדשות. כאשר התוכנית יצאה אל הפועל, בדצמבר 2007, קמה זעקה גם בקרב המנויים הוותיקים. העיתון ידע גל קיצוצים נוסף, שעמוס שוקן ניהל בעצמו[37]. בין השאר פוטרו כתבים ועורכים שעבדו בחלק ב', והמו"ל הוציא לחופשה ללא תשלום את עמירה הס, הכתבת הרדיקלית של העיתון, מה שעורר גל מחאות עולמי.

בתקופת דב אלפון

ב-12 בפברואר 2008 הודיע סגן המו"ל, גיא רולניק, על החלפת העורך הראשי של העיתון. עזיבתו של לנדאו לא הפתיעה איש, לנוכח מה שעורכים בכירים הגדירו בשיחות פומביות "הידרדרות העיתון ואזלת יד בניהול המערכת". עם זאת בחירתו של דב אלפון, עיתונאי ועורך עטור תהילה בתחום התרבות והספרות, אך נטול ניסיון ממשי בתחום החדשות של עיתון יומי[38] התקבלה בהפתעה ובחרדה[39].

בעוד לנדאו נתפס כעורך חלש מול ההנהלה והכתבים, נחשד אלפון מלכתחילה שהוא יהיה עורך חזק מדי. ואכן, כבר בשבוע הראשון שלו בתפקיד זימן אלפון לשימוע לפני פיטורין את אחת הכוכבים של המערכת, רותי סיני, בעקבות ביקורת פומבית שהשמיעה נגדו, החליף שורה של עורכי מוספים ומדורים ותיקים בעורכים צעירים מחוץ לעיתון ושיחרר לפרסום תחקירים של הכתב גידי וייץ נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט. בהתבטאות פומבית נדירה בעניין עיתונאי, אמר אולמרט שהוא "מודאג מהנעשה בעיתון הארץ"[דרוש מקור].

בין מינויי המפתח של אלפון בשבועות הראשונים למינויו, בולטת החלפתו של שליח העיתון לארצות הברית שמואל רוזנר, מהסמנים הימניים ביותר של העיתון, בכתבת נטשה מוזגוביה מ"ידיעות אחרונות", החלפתה של עורכת "גלריה" הוותיקה איריס מור בליסה פרץ, עורכת המוסף "סגנון" של "מעריב", מינויו של אלוף בן לעורך העמוד האדיטוריאלי במקומה של תמי ליטני ומינויו של שגיא גרין לעורך "ספרים" במקום דרור משעני. כעבור שלושה חודשים ביצע אלפון את המהלך המרכזי שלו, הבאתו של עורך "עובדה" אבי זילברברג לראש מחלקת החדשות של "הארץ". במפגש ראשון עם העיתונאים אמר אלפון שמחלקת החדשות "צריכה להנהיג את כל חלקי העיתון, כמו שהפילוסופיה היא אם כל המדעים".[דרוש מקור]

בדצמבר 2008 ביצע שורה של שינויים בהתאם, ובראשם החזרתו של חלק ב' והוצאת המאמרים מעמודי החדשות. אלפון גם יצר עמוד של חדשות תרבות ואמנות ושיכלל את העמוד הראשון, בין השאר על ידי העברת ההפניות העליונות שהגבילו את הכותרת הראשית ויצירת פורמט חדש, שבו מאמר דעה תופס את כל החלק העליון. אולם השינוי החד ביותר היה בקוהרנטיות של עמודי החדשות והדעות, תיאום שלטוב או לרע יצר רושם ברור של חזית דעתנית אחידה בכל העיתון[40].

שינוי ברור חל גם בקו המערכתי של מוסף הכלכלה דה-מרקר, שזנח את הכיסוי של הצלחות כלכליות תחת הסיסמה "זה הכל כסף, הגיע הזמן שתבין את זה" לטובת עיתונות של תחקירים וקמפיינים ציבוריים. בין השאר ניהל דה-מרקר מסע ציבורי להפחתת דמי הקישוריות בחברות התקשורת הסלולרית, תבע להחליף את יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר בשל חשד לאי סדרים בבנק והדגיש את הסכנה של עודף הריכוזיות במשק הישראלי.

הגופים הגדולים שחשו מותקפים מעל דפי הארץ, בהם בנק הפועלים, ערכו חרם מודעות נגד העיתון[41]. אולם המו"ל עמוס שוקן עמד בלחצים, בין השאר בזכות המשך העלייה במספר המנויים של "הארץ", לפחות על-פי נתונים שהעיתון עצמו פרסם [42] ובעיקר בזכות ההכנסות שהניב בית הדפוס של העיתון מהדפסתו והפצתו של החינמון "ישראל היום" [43]. על-פי פרסומים שונים, ההכנסות של "הארץ" מהדפסת "ישראל היום" עולות על הכנסותיו ממנויים ופרסום[44].

ב-25 בדצמבר 2008 העביר כתב "הארץ" אורי בלאו ידיעה בלעדית למערכת, ובה פירוט ההיערכות של צה"ל למקרה שהדרג המדיני יחליט לתקוף ברצועת עזה. המערכת שלחה את הידיעה לצנזורה הצבאית, שם היא אושרה בטעות. הגיליון ירד לדפוס עם התוכנית בעמודו הראשון, אז גילתה הצנזורית הראשית את הטעות. אחרי דין ודברים איתה, השתכנע אלפון שהפרסום עלול לסכן חיי אדם והורה לגנוז את המהדורה האנגלית שכבר הודפסה[45].

פרסום זה של בלאו, ופרסומים נוספים שהסתמכו על מסמכים מסווגים, הביאו לפתיחת חקירת שב"כ. בספטמבר 2009 הסכים בלאו להחזיר לצה"ל מסמכים מסווגים שברשותו, בהסכם מיוחד לפיו אלה לא ישמשו ראיה נגד מקורותיו העיתונאיים. אולם חודשיים לאחר מכן עצר השב"כ את החיילת לשעבר ענת קם, שהודתה שהעבירה לבלאו אלפי מסמכים מסווגים מלשכתו של האלוף יאיר נוה. בלאו, שהיה בירח דבש בסין כאשר קם נעצרה, החליט לא לחזור לארץ בעקבות מה שראה כהפרת ההסכם איתו. העיתון תמך בבלאו ומימן את שהותו בחו"ל, ואלפון אף הופיע בחדשות ערוץ 2 ואמר שבלאו "ישאר בחו"ל כל זמן שיידרש"[46].

אחרי מעצרה של ענת קם, ועוד לפני שובו של בלאו לארץ, הוחלף עורך מוסף הארץ ניר בכר בשי גולדן[47]. כמו כן הודיע אלפון על הקמת מחלקת תחקירים, בראשותו של גידי וייץ ובניהולו של אבי זילברברג, ואסר על עורכים לפרסם תחקירים בלי בדיקתם קודם במחלקה. בין הכתבות שיזמה המחלקה תחקירים רבים אודות עסקיו של אביגדור ליברמן, וכן תחקיר של 24 עמודים אודות התרומות הפוליטיות של מרטין שלאף.

עורך "הארץ" לשעבר חנוך מרמרי, שמרבה לבקר את "הארץ" של דב אלפון[48], אמר בראיון ל"גלובס" שהעיתון הולך שמאלה וש"לי כקורא, הארץ פחות רלוונטי, חבל. אני מרגיש שאותי הוא מבטא פחות היום"[49]. הטענה שאלפון חיזק את האגף השמאלני של העיתון נפוצה אחרי שהוא החזיר מחופשתה הכפויה את הכתבת עמירה הס, אולם יש גם הסבורים שאלפון לקח את העיתון ימינה[50]. העיתון הצרפתי "ליברסיון" קבע שדב אלפון דווקא פנה שמאלה, ושבתקופתו חיזק הארץ את מעמדו כאחד העיתונים החשובים בעולם[51].

ביוני 2009 ערך אלפון גיליון מיוחד של העיתון[52] שבו סופרים ומשוררים מילאו את מקומם של כתבי החדשות של העיתון, לכבוד פתיחת שבוע הספר העברי. המיזם המקורי, "הארץ של הסופרים", יצר התעניינות בעולם[53] והגיליון המיוחד הפך למסורת שנתית, כשמשתתפים בו לא רק בכירי הסופרים הישראלים אלא גם סופרים מובילים מהעולם כולו. הגיליון עמד במרכזו של מחקר אקדמי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב[54] וזיכה את אלפון בפברואר 2011 בפרס מיוחד של המועצה הבינלאומית לתקשורת בלונדון[55].

במאמר נדיר שפרסם לאחר קבלת הפרס, הביע אלפון את החשש ש"הארץ" יאבד מעצמאותו אם יפול לידיים לא נכונות. אלפון הביא לדוגמה עיתוני איכות במערב שנפלו לידי אוליגרכים רוסיים ואיבדו מאמינותם[56]. בראיון נרחב לשבועון "ניו יורקר", נשאל עמוס שוקן אם משפחתו מתכוונת להמשיך להחזיק את "הארץ" כעיתון עצמאי והשיב: "לפעמים אני אומר לעצמי שהבעלות על 'הארץ' היא צלב קצת קשה לנשיאה"[57]. ביוני 2011 רכש לאוניד נבזלין 20% ממניות העיתון בדרך של הקצאה פרטית, שבעקבותיה דוללו אחזקותיה של משפחת שוקן ל-60%, וב-20% הנוספים תחזיק חברת ההוצאה לאור הגרמנית דומונט שאוברג מגרמניה.[58]

אלפון סיים את תפקידו ביולי 2011, ובמקומו מונה אלוף בן.

מאפייני העיתון

חוברת ש"הארץ" חילק לקוראיו לאחר החלטת החלוקה, כ"ט בנובמבר 1947

בימי טרום המדינה וראשיתה "הארץ" נמנה עם העיתונים הבודדים שלא היה משויך באופן מפורש למפלגה - נורמה בעיתונות של אז. אולם דבר זה לא מנע ממנו מאז ועד היום לנקוט עמדה בענייני השעה. בראשיתו, נשא "הארץ" את דגל העברית במלחמת השפות. בימי המנדט הבריטי תמך במאבקו של היישוב המאורגן והתנגד לפעילות המחתרות הפורשות. בראשית ימי המנדט התלונן מושל ירושלים רונלד סטורס על היחס לו זכה מהעיתון[59]

עם קום המדינה (וגם לפני כן), עמד העיתון באופוזיציה לעמדות רבות של הממסד, כפי שהשתקפו בעיתון ההסתדרות "דבר", שהיה עיתון נפוץ באותם ימים ורב השפעה הרבה יותר מ"הארץ". העיתון ניהל קו מערכתי ליברלי; התנגד להסתדרות הכללית, קרא להפרטת המשק, להפרדת הדת מהמדינה ונאבק למען זכויות האזרח, חופש הביטוי וחופש העיתונות. עם זאת, התנגד העיתון (במאמר מערכת בשנת 1954) לביטול עונש המוות בישראל[60].

במחלוקת, שהתקיימה בשנותיה הראשונות של המדינה, תמך העיתון בגישה של "עלייה סלקטיבית" שפירושה סירוב לקבל עלייה מארצות האסלאם. כותבים בולטים בנושא זה היו עמוס אילון שכתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו[61].

בפרשת לבון, בעקבות העסק הביש, תמך "הארץ" בעמדתו של בן-גוריון, שהיה קרוב אליהם פוליטית יותר מהצד של לוי אשכול ופנחס לבון, אנשי ההסתדרות. חנן קריסטל העריך שהתמיכה נבעה מרצונם לחזק את בן-גוריון ולמנוע גלישה שמאלה של מפא"י. עם זאת, העיתון איפשר לתומכי לבון לפרסם מאמרים נגדיים[62] ערב מלחמת ששת הימים, בתקופת ההמתנה, צידד העיתון במינויו של משה דיין לשר ביטחון ובמה שנחשב כקו אקטיבי[63]. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים החל לצדד בנסיגה מהשטחים, ונקט קו יוני בענייני ביטחון וחוץ (ראו גם נטייה פוליטית להלן).

בתחום הכלכלי מרבה העיתון לשקף קו ימני שעיקרו תמיכה בכלכלת שוק קפיטליסטית, תוך התנגדות לעמדת הממסד הסוציאליסטי בשנות המדינה הראשונות ותמיכה בעמדת משרד האוצר כיום. כותבים בולטים המייצגים קו זה הם אברהם טל, נחמיה שטרסלר, גיא רולניק ומירב ארלוזורוב. אולם, במערכת חברים או היו חברים גם עיתונאים המייצגים קו חברתי, ובהם אריה כספי, רותי סיני (שקיבלה את אות עמותת "אומץ" לשנת תשס"ו, על פועלה בתחום החברתי ופוטרה מהעיתון ב-2009), אבירמה גולן ומרב מיכאלי.

בעסקאות מכירת מניות העיתון לדומונט ולנבזלין הוחתמו הרוכשים על סעיף לפיו העקרונות המערכתיים שהארץ דבק בהם ישמרו. עקרונות אלו הינם[64]:

  1. הארץ הוא עיתון ציוני התומך בקיומה ובחיזוקה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
  2. הארץ יקרא ויתמוך במאמצים להפוך את ישראל למתקדמת בתחום החינוך, המדע והתרבות.
  3. הארץ ישאף להפוך את ישראל למדינה מתקדמת ככל האפשר בתחום זכויות האדם.
  4. הארץ יתנגד לכל סוג של כפייה, כולל כפייה דתית.
  5. הארץ יתמוך בזכותו של הפרט לביטוי אישי, כולל בתחום הכלכלי והעסקי, במסגרת כלכלת השוק.
  6. הארץ יתמוך במאמצים להגיע לשלום בין ישראל לשכנותיה הערביות.

עיתון "הארץ" חרת על דגלו כתיבה המיועדת לרבדים האינטלקטואלים יותר של הציבור הישראלי ולאנשי העסקים. העיתון מקדיש מקום ומשקל רב לפרשנויות ומאמרים, ולדיווחים בנושאי מדיניות חוץ, כלכלה, פוליטיקה, חברה, מדע ותרבות מודרנית, כולל זרמי קצה, אוונגרד וקלאסית, הנחשבת אליטיסטית בעיני חלקים ניכרים של הציבור (מוזיקה קלאסית, תיאטרון וכדומה). פורמט העיתון הוא סולידי ומאופק ללא כותרות ענק, ועם טקסט רב הכתוב בשפה גבוהה יחסית.

העיתון עוסק בנושאי תכנון ואיכות סביבה, ועמדת המערכת בנושאים אלו היא לרוב לצד גורמי שמירת הסביבה. כך יזם סדרת כתבות על חופי הכנרת ומצבם. צפריר רינת, הכתב לענייני סביבה ואסתר זנדברג הכתבת לענייני תכנון ואדריכלות הם הכותבים העיקריים בתחום.

"הארץ" מפרסם גם מאמרים מתורגמים מעיתונים מהעולם: ניו יורק טיימס, הגארדיאן ואקונומיסט.

במסעי הפרסום שלו ניסה "הארץ" לבדל עצמו משני מתחריו, בסיסמאות "עיתון לאנשים חושבים" ו"עיתון אחד טוב מול כל הצהוב". בהמשך ניסה להתנער מתדמית זו, תוך שימוש בסיסמה "הארץ - לא מה שחשבת", והכנסת מדור רכילות, העוסק בידועני הכלכלה, במוסף דה-מרקר שלו. רכילות העוסקת בידועני עולם הבידור איננה מופיעה ב"הארץ", כמו גם מדור אסטרולוגיה.

תפוצתו של העיתון לא פורסמה במשך שנים על ידי המערכת. בסוף שנת 2006 פורסם לראשונה[65] כי לעיתון כ-60,000 מנויים, המהווים את רוב התפוצה, וכי מספר העותקים המודפסים הממוצע הוא כ-70,000 ביום חול ו-94,000 בימי שישי. על פי נתוני שנת 2007, עומד מניין המנויים על כ-65,000, ואילו נתוני התפוצה, הכוללים את עותקי המנויים, עומדים על כ-73,000 עותקים בימי חול ו-97,000 בימי שישי[66]. ב-2008 גדל מספר המנויים ב-7.6% ומספרם הגיע ל-70,000‏[67].

נטייה פוליטית

בעשרות השנים האחרונות מרבים מאמרי הדעות בעיתון לשקף קו מדיני שמאלי, הדוגל בפשרה עם הפלסטינים. כותבים בולטים המייצגים קו זה הם גדעון לוי, שמרבה לכתוב על הסבל של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים על פי שיחות עם האנשים, במדורו "אזור הדמדומים", עמירה הס, עיתונאית שעברה לגור בתוך הערים הפלסטיניות עזה ורמאללה ומסקרת משם את הסכסוך, עקיבא אלדר, גדעון סאמט, יוסי שריד ואסתר זנדברג. במרכז אפשר למקם את ארי שביט ויואל מרקוס, פובליציסט ותיק שמאמריו מופיעים תדירות בעמודי הדעות. מייצגים של הקו הימני הם ישראל הראל, משה ארנס, רונן שובל וקרני אלדד. מו"ל העיתון עמוס שוקן מצהיר אף הוא על הזדהות עם מחנה השמאל‏‏[68]. פעמים רבות הגישה השמאלנית באה לידי ביטוי במאמר המערכת. במאמר מערכת שנכתב בסמוך למבצע עופרת יצוקה כינה העיתון את הפצצת מסדר הסיום של קורס שוטרים פלסטינים במתקפת הפתיחה של מבצע זה - "הריגה נפשעת"[69].

בעוד בדיקה בהעין השביעית ‏‏[70] מצאה כי לא הייתה למאמרי המערכת בשנים 2002-2000 נטייה פוליטית מוגדרת, הרי בדיקה מאוחרת יותר[71] גילתה נטייה כזאת.

העמדה המדינית הדומיננטית בעמודי הדעות בעיתון סופגת ביקורת מצד גורמים שונים, בהם: עירית לינור[72], גדי טאוב שטען כי העיתון נותן במה נרחבת לאנטי ציונות, חנוך מרמרי (עורך העיתון לשעבר) שטען כי פרידתו מהעיתון נבעה מחוסר הסכמה פוליטית (וגם על רקע ההתמקדות בנושא הכלכלי) ודוד מרחב שטען כי מוסף "תרבות וספרות" הפך לבימה פוליטית‏‏[73]. בשל טענות דומות על הקו הפוליטי של העיתון הודיעה לשכת ראש הממשלה בשנת 2002 על ביטול המנוי על העיתון[74]. ישנם כאלו התוקפים את הארץ משמאל, למשל דוד שחם‏‏[75]. חלק ניכר מהביקורת כנגד "הארץ" מופנה כנגד מאמרי הדעות המופיעים בו, אך יש הטוענים שהקו השמאלי של העיתון מחלחל גם לעמודי החדשות‏‏, ואפילו לפעילותה של מחלקת המודעות[76].

ביום 20 בינואר 2009 פרסם העתון, בכותרת ראשית, לרוחב כל העמוד הראשון, את מאמרו הפוליטי של דויד גרוסמן "הסיפור שאנו כלואים בו", כאשר הכותרת הראשית "ברק אובמה יושבע היום לנשיא השחור הראשון של ארצות הברית" נדחקה מראש העמוד. חנוך מרמרי כותב על כך: "הבחירה של עורכי "הארץ" למקם מאמר של דויד גרוסמן בשער העיתון במקום בעמוד המאמרים, אינה משרתת את גרוסמן, אינה מכבדת את העיתון, ובעיקר - אינה תורמת לאפשרות של דיון ציבורי בסוגיות הרלוונטיות"[77].

במרץ 2011 טען אריק כרמון כי העיתון מנהל קמפיין פוליטי פסול נגד מינויו של יעקב עמידרור לראש המועצה לביטחון לאומי, וכינה את התנהלות העיתון "עיתונאות נחותה"[78].

בניגוד למערכות הבחירות ב-2003 וב-2006, בהן קרא העיתון, באמצעות מאמר המערכת שלו, להצביע למרצ, הרי לקראת בחירות 2009 פסק העיתון כי "אין טעם להצביע מרצ", עקב תמיכתה של מרצ בהחלטה לצאת למבצע עופרת יצוקה ולמלחמת לבנון השנייה [79]. למחרת הציג מו"ל העיתון, עמוס שוקן, עמדה שונה, במאמר שכותרתו "אני מצביע מרצ"[80]. ביום הבחירות עצמו הסתיים מאמר המערכת במילים "לבני עדיפה על נתניהו כראש הממשלה של ישראל"[81].

אולם מנגד מציין עמוס שוקן את ימניותו של העיתון בנוגע לסוגיות הכלכליות שעל סדר היום, כך לדוגמה הוא מציין את העובדה ש"הארץ" היה מהיחידים שתמך בבנימין נתניהו בתקופת כהונתו כשר האוצר כאשר האחרון הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, נתניהו הודה באופן אישי לשוקן על תמיכתו בו.[3]

אתיקה

בכמה מקרים פסק בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות כי העיתון הפר את תקנון האתיקה של המועצה[82]. באחד המקרים נפסק כי על העיתון לפרסם באחד מעמודיו הראשונים התנצלות בפני דני דיין[83].

פורמט העיתון

הפורמט הבסיסי של העיתון, שבו יצא לאור במשך שנים רבות, היה ברואדשיט, בדומה לזה של עיתוני בוקר אחרים. במהלך השנים נסגרו כמעט כל עיתוני הבוקר שפעלו בישראל, והארץ נותר לבדו בפורמט ברואדשיט, אל מול "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"גלובס" שבפורמט טבלואיד. פורמט טבלואיד נכנס ל"הארץ" בדפי המוספים (תחילה "מוסף הארץ", אחריו המוספים "ספרים", TheMarker, מוסף הספורט ו"השבוע"). ב-18 בפברואר 2007 קיצץ "הארץ" שלושה ס"מ מרוחב הדף של העיתון. דפי המוספים הוקטנו בהתאם - גובהם קוצץ בשלושה ס"מ, כך שהוא מעט קטן מזה של טבלואיד. מידות עמוד חדשות בודד בפורמט החדש הן 56x37 ס"מ כולל שוליים ו-52x34 ס"מ נטו[84].

ביוני 2012 עבר גם מוסף "גלריה" לפורמט טבלואיד, כך שרק קונטרס החדשות נותר בפורמט ברואדשיט. הפורמט של מוסף הארץ שונה מטבלואיד לפורמט של מגזין (קטן יותר בגודלו, ועל נייר משובח יותר).

חלקי העיתון

חלקים המתפרסמים מדי יום:

  • קונטרס החדשות - כולל גם את תכני המוספים היומיים ספורט וחלק ב' (פובליציסטיקה, דעות, מאמרים ומכתבים למערכת), שנסגרו במהלך שנת 2012.
  • גלריה, מוסף תרבות, אופנה ובידור.
  • TheMarker, מוסף הכלכלה והעסקים. בינואר 2005 העביר "הארץ" את מוסף הכלכלה שלו לפורמט טבלואיד (לעומת הדפים בגודל כפול שמאפיינים את שאר העיתון: ברודשיט - גיליון רחב יריעה), והעניק לו את השם "TheMarker". זהו מוסף הכלכלה הגדול ביותר בעיתונים היומיים (בן 60 עמודים ויותר). ביום חמישי הוא יוצא גם בגרסה של מגזין שבועי הקרוי Markerweek.

יום שישי:

  • הארץ השבוע - מוסף השבת של הארץ, עוסק בעיקר באקטואליה (החל מ-2012, חדל לפעול כמוסף עצמאי ונכלל בקונטרס החדשות)
  • גלריה שישי - מוסף תרבות, אופנה ובידור
  • תרבות וספרות - מוסף הספרות של הארץ
  • מוסף הארץ - מוסף סוף השבוע

מוספים המצורפים בימי חול:

  • ספרים - מוסף ספרים שבועי, המצורף לעיתון בימי רביעי.

מוספים שבועיים:

מוסף הארץ

שער גיליון 8 של המוסף

"מוסף הארץ" הוא מוסף סוף השבוע של "הארץ". המוסף נוסד בשנת 1963, עורכו הראשון היה נתן דונביץ[85], החל מאוגוסט 2011 עורך את המוסף מייקי דגן[86]. המוסף מודפס בפורמט טבלואיד, וכולל כתבות גדולות, מדורים קבועים, טורים אישיים ומדריך בידור. המוסף נושא את התאריך של יום שישי, היום שבו הוא מופץ בחנויות, אך בעבר, למנויים הוא הופץ כבר ביום חמישי. כיום, (נובמבר 2009), לא נהוג הדבר.

המוסף עוסק בשלל נושאים, מהם אקטואליים ומהם שאינם אקטואליים ובאו להרחיב את דעתו של הקורא.

מדורים קבועים במוסף:

  • תגובות: מכתבי קוראים המגיבים למאמרים בגיליונות קודמים של המוסף
  • מדור בישול. במשך שנים רבות נכתב המדור על ידי נירה רוסו, ולאחר מכן הוא נכתב על ידי מירי חנוך ואייל שני.
  • שעשועונים: תשבץ מאת טומי שמיר, תשבץ היגיון מאת יורם הרועה, ברידג', שחמט, חידת "מי היה האיש שהיה" ומדור טריוויה ובו 20 שאלות שבועיות.
  • מצב משפחתי: מדורם של רלי ואבנר אברהמי שהביא מדי שבוע סיפור של משפחה ישראלית אחת (ליתר דיוק: סיפורה של דירה אחת, שלעתים הגרים בה יחד אינם משפחה). המדור התפרסם בעיתון עד אוגוסט 2011, עת הוחלף במדור בעל אופי דומה בשם "תפוח ועץ".

טורים:

בעבר התפרסמו במוסף טורי סאטירה מאת אמנון דנקנר, עירית לינור וב. מיכאל, וכן טורו של אריאל הירשפלד.

במוסף מתפרסמים גם ראיונות עם דמויות משמעותיות להוויה הישראלית. כך פורסם במוסף זה הראיון עם דב וייסגלס - עורך דין ואיש סודו של אריאל שרון בממשלתו השנייה - בו הוא הגדיר את ההתנתקות כ"פורמלין מדיני". כך גם בחר הרמטכ"ל בדימוס משה יעלון להתראיין למוסף בראיון ראשון מסוגו[דרושה הבהרה] לאחר מלחמת לבנון השנייה.

בשנת 2006 ניכרה מגמה של המוסף לפרסם לעתים גם כתבות בעלות אופי קליל. מגמה זו עוררה ביקורת רבה מצד הקוראים, ביקורת שהשתקפה במדור התגובות של המוסף.

ביוני 2012 שונה פורמט המוסף מטבלואיד לפורמט של מגזין (קטן יותר בגודלו, ועל נייר משובח יותר).

מוסף "ספרים"

בשנת 1993 החל להתפרסם בגיליון יום רביעי של "הארץ" מוסף "ספרים", המוקדש לסקירתם של ספרים חדשים, בהשראת מוסף דומה של הניו יורק טיימס[87].

עורך המוסף מראשיתו היה מיכאל הנדלזלץ, וביוני 2005 הוא הוחלף על ידי דרור משעני. מאז 2007 עורך את המוסף שגיא גרין. גודלו של גיליון רגיל הוא 16 עמודים, היקף הנחשב לגדול יחסית בתחום זה. לקראת שבוע הספר העברי יוצא לאור גיליון מוגדל, והגיליון של שבוע הספר 2005, שהוא גם הגיליון האחרון בעריכתו של הנדלזלץ, הגיע לגודל של 112 עמודים.

עם סוקרי הספרים נמנים גם עיתונאים שמלאכתם בכך, אך מרבית הסקירות נכתבות על ידי כותבים שסקירת ספרים רחוקה מלהיות עיסוקם המרכזי, אך התמחותם נוגעת, בצורה זו או אחרת, בנושאו של הספר הנסקר. דוגמאות:

  • ספרו של אהרן ברק, "שופט בחברה דמוקרטית", נסקר על ידי עו"ד חסן ג'בארין, שבעבודתו המשפטית הופיע מול השופט ברק.
  • את הספרון "לילה אינדיאני - נאומו של צ'יף סיאטל" סקר שוקי בן-עמי, הנציג בישראל של "אחוות מנהיגי השבטים האינדיאנים".
  • את ספרו של אלכס ליבק, "כמו כלב", המוקדש לתצלומי כלבים, סקרה השחקנית אורנה בנאי, הידועה כאוהבת כלבים.

עניין רב מעורר מדור המכתבים של המוסף, שבו התנהלו פעמים רבות דיונים נוקבים בין סופרים ומתרגמים ובין מבקריהם.

מטבע הדברים, עיקר הספרים שנסקרו במוסף הם ספרי עיון וספרות יפה, אך נסקרו בו גם יצירות מודפסות שצורתן צורת ספר אך אינן נתפסות כספרים, כגון הדו"ח השנתי של מבקר המדינה והשנתון הסטטיסטי לישראל, ואף יצירות מודפסות שאינן בצורת ספר, כגון לוחות שנה. בגיליון מיום 21 בספטמבר 2005 נסקרה לראשונה במוסף יצירה (הספר "פסיכואנליזה בנפשנו") שאינה על-גבי נייר, אלא כל קיומה באינטרנט.

בגיליון של 2 במאי 2006 החל שינוי באופיו של המוסף: הוא הוגדל ל-24 עמודים, ונוספו בו מאמרים שאינם עוסקים בסקירת ספרים, אלא בנושאים נוספים בעולמה של הספרות: מאמרים על מגמות בספרות, שירה, חידה ספרותית, ביקורת עטיפות ספרים ועוד.

מוסף קפטן אינטרנט

קפטן אינטרנט הוא מדור המחשבים והאינטרנט בגרסה המקוונת של העיתון. "קפטן אינטרנט", שהחל להתפרסם בשנת 1996, היה המדור החשוב הראשון בעיתונות הישראלית שעסק באינטרנט.

ראשיתו של "קפטן אינטרנט" במדור אישי במוסף יום השישי של "הארץ" משנת 1996. כותב המדור היה העיתונאי דב אלפון, שיצר בו דמות בדיונית של קשיש אלמן וסקרן המוצא עניין רב בגלישה באינטרנט ומספר מדי שבוע על אתרים בהם ביקר, כשהוא שוזר בסיפור אנקדוטות בדיוניות מחייו ומחיי חבריו ומשפחתו, ובמיוחד נכדו "תומר". דמות בדיונית זו הייתה המשך של מסורת ותיקה שנוצרה בעיתון "חדשות", של דמויות בדיוניות העומדות מאחורי מדורים, כמו למשל "ציפורה", מדור הרכילות שנכתב על ידי כותבים שונים. הקישורים והתמיכה הטכנית למדור סופקו על ידי אנשי המחשבים של "הארץ", שהשתמשו אותה עת בעיקר במחשבי מקינטוש, דבר שיצר מסורת של צילומי מסך הלקוחים ממחשבי מקינטוש, אף שמתוכן המדור ניתן היה להתרשם כי הקפטן נוהג לגלוש על שני מחשבים שונים לפחות.

בפברואר 1997 הורחב המדור והפך למוסף מיוחד בתוך העיתון, שהופיע ביום ג'. עורך המוסף היה דרור פויר, שהרבה לעסוק באירועים שוטפים, ובמיוחד עקב בדריכות אחר משפטיה של מיקרוסופט, כשהוא מאמץ עמדה אוהדת, לרוב, לקוד פתוח ולמאמצי ממשלת ארצות הברית לפקח על החברה. בתקופה זו גם נוספו מדורים צרכניים שונים, ובמיוחד מדור שאלות ותשובות (בעריכת ימי גליק).

אחרי פרישתו של פויר מעריכת הקפטן בשנת 2001, התמנה לתפקיד אליחי וידל, ואחריו מונה לתפקיד, בתחילת שנת 2002, רוגל אלפר. אלפר שימש בתפקיד באופן חלקי, ואילו העריכה בפועל בוצעה על ידי שחר סמוחה ונירית אנדרמן. בתקופה זו הוצא המוסף בכריכה נפרדת, בדומה למוספים יומיים אחרים בעיתון. אחרי כשנה בה יצא המוסף בתבנית זו, הוא בוטל בתחילת שנת 2003 והפך למוסף דו-עמודי ואחר כך חד-עמודי בתוך "הארץ", ועיקרו - כתבות מתורגמות מעיתונים זרים.

בשנת 2004 הכריז "הארץ" כי "הקפטן חזר" וברא את המדור מחדש כמוסף המחשבים והאינטרנט של הגרסה המקוונת של העיתון. בנובמבר 2005 השיק העיתון מחדש את הקפטן גם בעיתון המודפס, הפעם כמדור שבועי מורחב במוסף הכלכלי TheMarker, בעריכתו של קפטן מס' 2, אליחי וידל.

גלריה

לוגו גלריה
לוגו גלריה

מוסף התרבות והפנאי היומי של עיתון הארץ. העורכת הנוכחית של מוסף זה היא ליסה פרץ שהחליפה ביולי 2008 את איריס מור, שהקימה את גלריה כמוסף נפרד ב-1996 וערכה את המוסף מאז. בגלריה מתפרסמים כתבות אופנה, פנאי, סטייל, כושר, צרכנות, שידורי טלוויזיה נבחרים, סרטים, כתבות זרות. ביוני 2012 עבר המוסף מפורמט ברואדשיט לפורמט טבלואיד.

ספורט

מוסף הספורט של עיתון הארץ מתפרסם במשך כל השבוע, מיום ראשון עד יום שישי. לרוב גודלו שמונה עמודים אך בימי ראשון המוסף מוגדל לתריסר עמודים, בו מסוקרים משחקי הכדורגל שהתקיימו בסוף השבוע (אך ללא ציונים לשחקנים, כנהוג בידיעות אחרונות ומעריב) ומתפרסם מדור "תוספת זמן" הסוקר את אירועי הספורט הנכונים להתקיים בכל שבוע נוכחי. עוד מדור ידוע של מוסף הספורט הוא "שווה בדיקה" של עוזי דן, בו הוא עונה על שאלות הקוראים בתחום הספורט, בייחוד כאלה המערבות סטטיסטיקה. מוסף הספורט מתפרסם בימי שישי ובערבי חג כמדור בחדשות בן 2 עמודים, בסופו של העיתון. עורך המוסף (2011) הוא שלומי ברזל.

נדל"ן

מוסף נדל"ן הוא מוסף שבועי של עיתון הארץ, בעריכתו של אריק מירובסקי, שהחליף את ענת ג'ורג'י העורכת הנוכחית של Markerweek. הוא נוסד בשנת 1996 על ידי זיו מאור, ששימש כעורכו עד אוגוסט 2004, והיה מצורף לעיתון הארץ בימי ראשון עד שעיתון TheMarker הפך לעיתון כלכלי של עיתון הארץ. לבסוף, נדל"ן מופץ בכל יום שישי. במוסף זה מתפרסמים כתבות נדל"ן וביניהם כתבות מעיתונים זרים. המוסף כולל דעות ופרשנויות.

תרבות וספרות

מוסף המתפרסם מדי יום שישי, ונערך מאז 1988 בידי בני ציפר. כולל מאמרים בנושאי ספרות, וכן יצירות ספרותיות מקוריות ומתורגמות. בשנים האחרונות יש בו מדורים קבועים בענייני לשון, מוזיקה, תערוכות, פרשת השבוע וכן "יומן" של העורך. מדי שנה מקיים המוסף תחרות סיפורים קצרים. בין עורכי המוסף בעבר היו יורם ברונובסקי ובנימין תמוז[88].

מדי סוף שבוע, מצורף לעיתון מקומון מבית רשת המקומונים של הארץ, רשת שוקן.

עיתונים אחים

בשנים 1938 - 1942 פרסם "הארץ" גם עיתון ערב בשם "השעה", ובשנים 1948 - 1949 פרסם עיתון ערב בשם "יום-יום". "לוח הארץ", שיצא לאור לקראת ראש השנה בשנים 1941 - 1954 היה שנתון שבו השתתפו סופרים ואנשי הגות. בשנת 1951 החל לצאת לאור השבועון לילדים "הארץ שלנו", שהופיע עד שנת 1985, עת מוזג עם שבועוני הילדים "דבר לילדים" ו"משמר לילדים" ל"כולנו".

ל"הארץ" מהדורה אנגלית, בשיתוף International Herald Tribune, להוצאת עיתון הארץ בע"מ, שבבעלותה גם האתר הכלכלי TheMarker והירחון הנלווה לו. כיום יושבת מערכת העיתון ברח' שוקן בתל אביב. רשת שוקן, שבבעלותה המקומון התל אביבי "העיר", המקומון הירושלמי "כל העיר" ומקומונים נוספים, נמצאת אף היא בשליטת משפחת שוקן, ובינה לבין עיתון "הארץ" מתקיים שיתוף פעולה המתבטא בחלוקת מקומון של רשת שוקן למנויי "הארץ".

"הארץ" מוציא לאור את המגזין לילדים "עיניים" בעריכת תמיר ראונר.

מהדורות דיגיטליות

לעיתון אתר אינטרנט שבו מתפרסמות רבות מהכתבות שבעיתון המודפס. הכתבות מופיעות באתרי משנה אחדים, שלכל אחד מהם שם מתחם משלו:

  • הארץ Online: האתר הראשי, ובו כתבות מהחלק הראשון של העיתון (חלק החדשות) וממוספיו השונים (מוסף "הארץ", מוסף "ספרים").
  • TheMarker: מוסף הכלכלה של העיתון.
  • עכבר העיר: חלק העיתון הקרוי "גלריה", ועוסק בנושאי אמנות, בידור וסגנון חיים.
  • פוליטיקו: אתר שפעל לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה, ועסק בסיקור פוליטי.
  • onlife: אתר הפונה לנשים, ועוסק ב"קריירה, משפחה, אופנה, איכות חיים".

כאתר חדשות, חדשות שוטפות מתפרסמות בכל חלקי האתר עם התרחשותן, עוד לפני פרסומן בעיתון.

בנוסף כולל האתר בלוגים של אחדים מעיתונאי "הארץ".

בשנותיו הראשונות כלל האתר קישור בשם "מהדורת הדפוס", שבו הוצגו כל הידיעות שפורסמו בעיתון, בהתאם למדורי העיתון המודפס. בשנת 2008 עוצב האתר מחדש, ובוטל בו קישור זה (אף שחלק מתוכני מהדורת הדפוס ממשיכים להופיע באתר, בשיהוי מסוים).

החל משנת 2011 החלה קבוצת הארץ לחזק בהדרגה את הפעילות הדיגיטלית, והשיקה אפליקציות לאייפד, אנדרואיד ובלאקברי. אתרי האינטרנט בעברית ובאנגלית הושקו ב-2012 בעיצוב מחודש. בפברואר 2013 הודיע המוציא לאור עמוס שוקן כי החל מחודש מרץ ורוב התכנים יהיו פתוחים למנויים בתשלום בלבד, למעט חדשות מתפרצות, קישורים מזדמנים מרשתות חברתיות ומנועי חיפוש וכן 10 כתבות בחודש.[89]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

  1. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ

    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    הארץ, ליאוניד נבזלין רוכש 20% ממניות "הארץ", באתר הארץ, 12/06/2011
  2. ^ דב אלפון יחליף את דוד לנדאו בתפקיד עורך עיתון "הארץ", באתר הארץ, 13 בפברואר 2008
  3. ^ 29.7.2009 - סקר TGI: בלימה בחשיפה לעיתונים הארציים ועלייה מובהקת ל'ישראל היום'
  4. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ

    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים
    אודות הארץ, באתר הארץ
  5. ^ 1 2 ג. קרסל, תולדות העיתונות העברית בארץ ישראל, הספרייה הציונית, תשכ"ד
  6. ^ 1 2 צבי צמרת: "ד"ר משה גליקסון וזלמן שוקן", קשר 36, סתיו 2007
  7. ^ אבי כצמן, "השוואה בין שני העורכים הראשונים של הארץ", קשר 25, מאי 1995
  8. ^ ישראל פינקלשטיין, דבר, 17 באוקטובר 1965
  9. ^ חנוך מרמרי, דעיכתו הנמשכת של האדיטוריאליסט, באתר העין השביעית, 23 במרץ 2008
  10. ^ עוז אלמוג, מסולידריות לאומית לתרבות המחאה
  11. ^ גרשום שוקן: "ארבעים שנות הארץ", הארץ, י"ג סיוון תשי"ט
  12. ^ שלום כהן: זה היה 'העולם הזה', הוצאת טפחות, 1978
  13. ^ דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל, 1948–1990, הוצאת עם עובד, מכון אשכול, האוניברסיטה העברית, 1992
  14. ^ אמנון ברזילי, אמת, באתר העין השביעית, 30 ביוני 2011
  15. ^ גרשום שוקן: "עורך הארץ משיב לקוראים נזעמים", הארץ, 05.07.1982
  16. ^ ראיון עם גרשום שוקן, "ערב חדש" (דן מרגלית), 3.3.1983
  17. ^ דן מרגלית: "ראיתי אותם", הוצאת זמורה-ביתן
  18. ^ תום שגב, "שיחה נדירה עם גרשום שוקן", כותרת ראשית, 12.6.1986
  19. ^ אריה דיין: "האב, הבן ורוח הארץ החדשה", כותרת ראשית, 3.5.88
  20. ^ לאה ענבל, "הגרפיקאי שיחסל את זכויות העיתונאים בהארץ", כותרת ראשית, 1.6.88
  21. ^ דן מרגלית: "ההתפכחות", הוצאת זמורה-ביתן, 2009
  22. ^ עירית לינור: "למה עליכם לבטל את המנוי על הארץ", 25.04.02
  23. ^ דניאל בן סימון, "כל אחד והארץ שלו", באתר הארץ, 3.8.2001
  24. ^ אורן פרסיקו, "תחושת אי נוחות", באתר העין השביעית, 11 במרץ 2010
  25. ^ שאלות ותשובות עם חנוך מרמרי, אתר הארץ, 16.5.2003
  26. ^ ממכתב ההתפטרות של אורית שוחט, 5.11.2003
  27. ^ חנוך מרמרי, חופש הביטוי של עורך העיתון, באתר הארץ, 15.4.2004
  28. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:גלובס

    פרמטרים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

    פרמטרי חובה [ 3 ] חסרים
    אביבה קרול, ‏סערה ברחוב שוקן: דיוויד לנדאו מונה לעורך ה"ארץ", באתר גלובס, 770589
  29. ^ 1 2 יפתח אליעזר, זה הכל כסף, באתר העין השביעית, 1 במרץ 2005
  30. ^ יפתח אלעזר, עמוס שוקן: "אני רוצה לנצח", באתר העין השביעית, 1 במרץ 2005
  31. ^ אתר למנויים בלבד אורי בלאו, ראש ממשלה מחוסר ראיות, באתר הארץ, 24/6/06
  32. ^ אתר למנויים בלבד ארי שביט, המחדל התקשורתי הגדול, באתר הארץ, 28/3/07
  33. ^ אתר למנויים בלבד גידי וייץ ואורי בלאו, מסר שאולמרט לא ישכח, באתר הארץ, 31/8/06
  34. ^ שוקי טאוסיג, האחד שמזיע, באתר העין השביעית, 11 במאי 2005
  35. ^ יפתח אליעזר, לנדאו ו"הקשר הסימביוטי", באתר העין השביעית, 1 במרץ 2005
  36. ^ תמר גוטמן, אין ניחומים בבניין "הארץ", באתר העין השביעית, 1 במאי 2006
  37. ^ עמוס שוקן כותב על השינויים בהארץ, באתר העין השביעית, 15 ביוני 2008
  38. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet

    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    מירב קריסטל, דב אלפון ימונה לעורך הארץ, באתר ynet, 12.2.2008
  39. ^ כרמית גיא, מה עובר על דב אלפון, באתר העין השביעית, 19 ביוני 2008
  40. ^ אל קוראי הארץ, באתר הארץ, 25.1.2008
  41. ^ עמוס שוקן, העיתונות של דנקנר, באתר הארץ, 22.5.2009
  42. ^ בין השנים 2007-2010, חשף הארץ את מספר המנויים שלו מדי רבעון באמצעות בדיקה עצמאית של משרד רואי חשבון, נוהג שהופסק כאשר שאר העיתונים לא אימצו אותו. ראו למשל: יעל ולצר: "הארץ מוביל את מדיניות שקיפות הנתונים", הארץ, 30.07.07
  43. ^ גולן חזני: "עמוס שוקן מקבל עשרות מיליוני שקלים משלדון אדלסון", כלכליסט, 28.12.09
  44. ^ אורן פרסיקו, זו ארצנו, באתר העין השביעית, 13 באפריל 2011
  45. ^ > פרוטוקול ישיבת מליאת מועצת העיתונות, 15.4.2010
  46. ^ דב אלפון: "השב"כ מהלך אימים על אורי בלאו", חדשות ערוץ 2, 8.4.2010
  47. ^ ענת קם: "ניר בכר יעזוב את עיתון הארץ", וואלה!
  48. ^ ראו למשל, חנוך מרמרי, מקורות זה לא רק מים, באתר העין השביעית, 10 בינואר 2010
  49. ^ לילך סיגן, ‏ראיון עם חנוך מרמרי, באתר גלובס, 19.5.2011
  50. ^ למשל, עיתון ללא מדינה, דר שפיגל, 31.12.2008
  51. ^ ליברסיון, "העיתון שהוא מצפונה של ישראל", 5.2.2010
  52. ^ הארץ של הסופרים, באתר הארץ, 10.6.2009
  53. ^ ראו למשל הדיווחים בניו יורק טיימס, בניו יורקר, בסוכנות הידיעות הצרפתית, בפורוורד ועוד
  54. ^ אורן פרסיקו, מחקר שבדק את גליונות "הארץ" שנכתבו על ידי סופרים חושף את מאחורי הקלעים של המיזם, באתר העין השביעית, 26 במאי 2011
  55. ^ טקס פרסי התקשורת של המועצה ביוטיוב
  56. ^ דב אלפון, הארץ של העיתונאים, באתר הארץ, 23.4.2011
  57. ^ דייוויד רמניק: "עתידו של עיתון הארץ", ניו יורקר, 28.2.2011
  58. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet

    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    אלדד בק, השותף הגרמני החדש של "הארץ" פעל בשירות הנאצים, באתר ynet, 16 באוגוסט 2006
  59. ^ דליה קרפל, זכרונות של מושל ירושלים, ג'נטלמן בריטי, בשנות העשרים של המאה שעברה, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2010
  60. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ

    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    ליטל לוין, היום לפני 56 שנה: הנידונים למוות הסירו את בגדיהם האדומים, באתר הארץ, 16/02/2010
  61. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ

    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים
    דניאל בן סימון, כל אחד ו"הארץ" שלו, באתר הארץ
  62. ^ ‏חנן קריסטל, עמדות פוליטיות של העתונות היומית ב"פרשת לבון", בתוך מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, סתיו 1974, עמודים 87-89‏
  63. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ

    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים
    ארי שביט, געגועים לגן עדן הייקי, באתר הארץ
  64. ^ לי-אור אורבך, ‏על מה חתם נבזלין בעסקת רכישת המניות בעיתון הארץ?, באתר גלובס, 13 ביוני 2011
  65. ^ הארץ מפרסם לראשונה את מספר המנויים
  66. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ

    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים
    יעל ולצר, גידול של 8.8% במספר המנויים המשלמים של "הארץ" ב-2007, באתר הארץ
  67. ^ שיא ל-TheMarker ו"הארץ": 70 אלף מנויים, The Marker, ‏12 בינואר 2009
  68. ^ לדוגמה, לקראת 60 השנים הבאות, פורסם בעיתון ב-19.4.2007
  69. ^ מאמר מערכת, מינוי לא ראוי, באתר הארץ, 29.1.2009
  70. ^ ‏ארן ליביו, זיגזג, באתר העין השביעית, 1 ביולי 2002
  71. ^ ארן ליביו, "הארץ" מתיישר לשמאל, באתר העין השביעית, יולי 2005
  72. ^ חילופי מכתבים בין עירית לינור ועמוס שוקן, חדשות מחלקה ראשונה, 25/04/2002.
  73. ^ מבחן הפולקע של עיתון "הארץ", יסו"ד, 19.6.2005
  74. ^ נמשכת תופעת ביטול המינויים על עיתון הארץ, עקב תמיכתו בסרבנים, ערוץ 7, 26 באפריל 2002
  75. ^ "הארץ", לא מה שחשבתם, הגדה השמאלית, 18.12.2002‏
  76. ^ כרמית גיא, הארץ: לא מה שאתם חושבים, באתר העין השביעית, 1 ביולי 1999‏
  77. ^ חנוך מרמרי, הרהור על מאמר-העל, באתר העין השביעית, 25 בינואר 2009
  78. ^ מקור ראשון, 4 במרץ 2011
  79. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ

    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    אין טעם להצביע מרצ, באתר הארץ, 5.2.2009‏
  80. ^ עמוס שוקן, אני מצביע מרצ, באתר הארץ, 6.2.2009‏
  81. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ

    פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    המועמדת העדיפה, באתר הארץ, 10.2.2009‏
  82. ^ [1]
  83. ^ [2]
  84. ^ קטלוג מוצרים בתחום העיתונות, גרפופרינט בע"מ
    ‫מידות חדשות למודעות עמוד - המידות במילימטרים‬, הארץ / רשת שוקן קובץ PDF
  85. ^ מלחמת 7 הימים, באתר גלובס
  86. ^ דוד אברהם, מייקי דגן מונה לעורך מוסף "הארץ", נענע10, 02/08/2011
  87. ^ מיכאל הנדלזלץ, מסע אל תום האלף: כך נוסד מוסף "ספרים", באתר הארץ, 1 במאי 2012
  88. ^ בני ציפר, כמו בית כנסת שיחלקו בו כבוד לתרבות, באתר הארץ, 13 ביולי 2012
  89. ^ אתר למנויים בלבד עמוס שוקן, מכתב לקוראי הארץ, באתר הארץ, 26 בפברואר 2013
    יובל דרור, "'הארץ' לא ימשיך להתקיים ללא תשלום מהגולשים", באתר העין השביעית, 26 בפברואר 2013