איין ראנד – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מאין תקציר עריכה
Anochi (שיחה | תרומות)
69 עריכות
שורה 91: שורה 91:
בעקבות [[המשבר הכלכלי העולמי (2008)|המשבר הכלכלי בשנת 2008]] חל זינוק חד בשיעורי קניית ספריה של איין ראנד, ומפגינים רבים בארצות הברית, בפרט מ[[תנועת מסיבת התה]] נשאו שלטים הקשורים לתורתה.{{הערה|[http://reason.com/archives/2009/11/09/ayn-rand-is-back/singlepage מתוך האתר reason]}} תחייה זו הובילה גם לביקורת מחודשת מצד ה[[שמאל פוליטי|שמאל]].{{הערה|Burns, Jennifer (2009). Goddess of the Market: Ayn Rand and the American Right. New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-532487-7. OCLC 313665028.}}
בעקבות [[המשבר הכלכלי העולמי (2008)|המשבר הכלכלי בשנת 2008]] חל זינוק חד בשיעורי קניית ספריה של איין ראנד, ומפגינים רבים בארצות הברית, בפרט מ[[תנועת מסיבת התה]] נשאו שלטים הקשורים לתורתה.{{הערה|[http://reason.com/archives/2009/11/09/ayn-rand-is-back/singlepage מתוך האתר reason]}} תחייה זו הובילה גם לביקורת מחודשת מצד ה[[שמאל פוליטי|שמאל]].{{הערה|Burns, Jennifer (2009). Goddess of the Market: Ayn Rand and the American Right. New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-532487-7. OCLC 313665028.}}


מלבד השפעתה של משנתה הפילוסופית, גם ספריה של ראנד השפיעו רבות על מיליוני אנשים ברחבי העולם. אומנים רבים, ביניהם [[אירה לווין]], [[טרי גודקיינד]], [[ניל פירט]] ואחרים, טענו שאהבו את ספריה והושפעו מהם. ישנן התייחסויות תרבותיות רבות לספריה של ראנד, הכוללות [[ציטוט]]ים, [[פרפרזה|פרפרזות]] ו[[סאטירה|סאטירות]].
מלבד השפעתה של משנתה הפילוסופית, גם ספריה של ראנד השפיעו רבות על מיליוני אנשים ברחבי העולם. אומנים רבים, ביניהם [[אירה לווין]], [[טרי גודקיינד]], [[ניל פירט]] ואחרים, טענו שאהבו את ספריה והושפעו מהם. ישנן התייחסויות תרבותיות רבות לספריה של ראנד, הכוללות [[ציטוט]]ים, [[פרפרזה|פרפרזות]] ו[[סאטירה|סאטירות]]. אנשי עסקים וטכנולוגיה רבים הושפעו מרעיונותיה של ראנד בינהם מייסד ויקיפדיה, [[ג'ימי ויילס]] המצהיר על עצמו כאובייקטיביסט אף התייחס לסוגיית האינטרס העצמי לעומת ההתנגשות לכאורה עם בניית ויקיפדיה כשירות חינם.{{הערה|[http://youtu.be/qxxddBY-Vwo מתוך YouTube]}} ג'ון אליסון, המנהל לשעבר של ענקית הבנקאות האמריקאי BB&T התפרסם במכתב חריף אותו שלח לחברי הקונגרס האמריקאי נגד תוכניות החילוץ של הבנקים הכושלים הינו אחד מתומכי הפילוסופיה של ראנד המכהן כיום כראש מכון קאטו בוושינגטון. {{הערה|[http://www.slideshare.net/Anochi/bbt-tstatement-to-congress מכתבו של ג'ון אליסון מנכ"ל BB&T לחברי הקונגרס]}}


===קבלה בעולם האקדמי===
===קבלה בעולם האקדמי===

גרסה מ־08:01, 2 באפריל 2013


שגיאות פרמטריות בתבנית:פילוסוף
פרמטרים [ נקבה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

איין ראנד
Ayn Rand
איין ראנד בשנת 1957
איין ראנד בשנת 1957
לידה 2 בפברואר 1905
סנקט פטרבורג, מחוז סנקט פטרסבורג, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 במרץ 1982 (בגיל 77)
מנהטן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Алиса Зиновьевна Розенбаум עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות קנסיקו עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת סנקט פטרבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת סנקט פטרבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אובייקטיביזם
תחומי עניין מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אסתטיקה
עיסוק מחזאית, מסאית, עיתונאית, כותבת מדע בדיוני, מבקרת ספרותית, מחברת רומנים, תסריטאית, פילוסופית, סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ אריסטו, תומאס אקווינס, פרידריך ניטשה
השפיעה על לאונרד פייקוף, משה קרוי
מדינה האימפריה הרוסית, ארצות הברית, ברית המועצות, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, הרפובליקה הרוסית, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, חסר אזרחות עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות מרד הנפילים, המנון, אנו החיים, כמעיין המתגבר, The Virtue of Selfishness עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס פרומתיאוס - היכל התהילה (1987)
פרס פרומתיאוס - היכל התהילה (1983) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג פרנק או'קונור (15 באפריל 1929–9 בנובמבר 1979) עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 0 עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
aynrand.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איין ראנד (Ayn Rand;‏ 2 בפברואר[1] 1905 – 6 במרץ 1982) הייתה סופרת ופילוסופית אמריקאית יהודייה, שזכתה לפרסום בזכות ספריה "מרד הנפילים", "אנו החיים" ו"כמעיין המתגבר", ובזכות פילוסופיית האובייקטיביזם שלה.

חייה של ראנד

ילדות ונעורים ברוסיה

נולדה כאליסה רוזנבאום, בת למשפחה יהודית בסנקט פטרבורג בירת האימפריה הרוסית. אביה, זינובי זכרוביץ' (פרונץ) רוזנבאום, היה רוקח מצליח, וראנד הצעירה חשה אליו קרבה אינטלקטואלית והערצה. אמה, שעבדה לפרנסתה במשרד שידוכים, ראתה את עצמה כאינטלקטואלית, ושיננה באוזני ראנד הצעירה כי גידול ילדים הוא "חובה שנואה".

מילדות העדיפה ראנד, בניגוד לאחיותיה נטשה ונורה, מגזינים לנערים שהיו רוויים בסיפורי גבורה והרפתקאות. קירה, שמה של גיבורת הרומן "אנו החיים" שכתבה מאוחר יותר, היא גרסה נשית של "סיירוס", אחד מגיבורי אותם סיפורי מגזינים. התלהבות גדולה אף יותר עוררו בה סרטי הראינוע, ובמיוחד סרטים הוליוודיים.

בעקבות המהפכה הקומוניסטית בשנת 1917 הופקעו נכסיו של אביה, ומצבה הכלכלי של משפחת רוזנבאום הידרדר במהירות. שינוי זה בגורל משפחתה, כמו גם מצבה של רוסיה אחרי המהפכה, עמדו בשורש עוינותה ארוכת השנים לקומוניזם. משפחת רוזנבאום נמלטה לחצי האי קרים, שבו החזיקו כוחות הלבנים ברוסיה, ונותרה שם עד שנת 1921. בזמן שהותה שם, קראה ראנד לראשונה את ספריו של ויקטור הוגו ואת "סיראנו דה ברז'ראק" של אדמון רוסטאן. הוגו, במיוחד, הותיר בה רושם בל יימחה, וספריו נחשבו אצלה כל חייה לדגם אידאלי של כתיבה ספרותית.

כאשר הסתיימה מלחמת האזרחים ברוסיה בניצחונם הסופי של הבולשביקים, שבה משפחת רוזנבאום לסנקט פטרבורג (עתה, פטרוגרד) וראנד החלה ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת פטרוגרד. במהלך לימודי הפילוסופיה שלה למדה ראנד לראשונה על הפילוסופיה של אפלטון ואריסטו — הראשון הפך למושא תיעוב מתמשך, כאבי תורת הקולקטיביזם, והאחרון היה לפילוסוף היחידי שלו רחשה ראנד הערצה וכבוד. רושם עמוק עוד יותר, אף כי קצר ימים, הותירה אצלה הפילוסופיה של פרידריך ניטשה ובמיוחד "כה אמר זרתוסטרא" שלו.

שני אירועים הותירו בראנד רושם מיוחד במהלך שנות לימודיה: הראשון היה ההיתר שניתן לאביה לפתוח מחדש בית מרקחת, במסגרת תוכנית הנא"פ; כעבור שנה, הולאם שוב בית המרקחת, כמו בתי מרקחת אחרים. ראנד סברה כי העילה היחידה למתן ההיתר מלכתחילה הייתה לאפשר לאנשים כאביה ליצור את ההכנסות שאותן ניתן יהיה לבזוז מאוחר יותר. אירוע שני היה הטיהורים באוניברסיטה. בשנה הראשונה ללימודיה פעלו בקמפוס סטודנטים קומוניסטים ואנטי-קומוניסטים. רוב הסטודנטים נתנו את קולותיהם לאנטי-קומוניסטים. בשנה השנייה החלו טיהורים, וכל הסטודנטים האנטי-קומוניסטים המוצהרים נרצחו או נכלאו.

חיים בארצות הברית

עם תום לימודיה בשנת 1924 החלה ראנד לעבוד כמדריכת מטיילים בארמונות הצאר. זמן קצר אחרי כן, ב-1925, זכתה באשרה לביקור אצל קרובי משפחתה, משפחת פורטנוי, בארצות הברית. במסיבת הפרידה שלה לחש לה אחד מקרובי משפחתה: "אם ישאלו אותך באמריקה, ספרי להם שרוסיה היא בית קברות אחד גדול, וכולנו גוועים כאן לאיטנו." ראנד הגיעה לארצות הברית בפברואר 1926 וכפי שתכננה מראש החליטה לא לשוב לברית המועצות לעולם. בתקופה זו אימצה לעצמה שם חדש, איין ראנד, ומכאן ואילך התכחשה לחלוטין לשמה ולעברה.[2]

זמן קצר אחרי המעבר לארצות הברית נסעה ראנד להוליווד וניסתה להשתלב בתעשיית הסרטים שם. עבודה ראשונה קיבלה בזכות היכרות אקראית עם הבמאי ססיל ב. דה-מיל שביים אז את הסרט "מלך המלכים". ראנד שימשה כניצבת בסרט, ואחר–כך קיבלה בהשתדלותו של דה-מיל משרה של תסריטאית זוטרה באולפניו. על הסט בסרט פגשה ראנד גם שחקן צעיר בשם פרנק אוקונור והתאהבה בו. השניים נישאו ב-15 באפריל 1929, זמן קצר לפני שפג תוקף אשרת השהייה שלה.

"אנו החיים" ו"כמעיין המתגבר"

ערך מורחב – אנו החיים
ערך מורחב – כמעיין המתגבר

לאחר שדה-מיל נאלץ לסגור את אולפנו בשנת 1929, נשכרה ראנד כפקידת תיוק במחלקת הלבוש של RKO והפכה לראש המחלקה שנה אחרי כן. באותה תקופה החלה ראנד לכתוב את הרומן הראשון שלה, "אנו החיים" (במקור, "חתום"), ולאחר שהצליחה למכור אחד מסיפוריה לאולפני יוניברסל נטשה את עבודתה ב-RKO והתמסרה לכתיבה.

הצלחתה המשמעותית הראשונה ככותבת הייתה במחזה "ליל ה-16 בינואר", שהתבסס באופן רופף על סיפור חייו של איל הגפרורים השבדי איוואר קרוגר. המחזה גם הוסרט מאוחר יותר (1941). ראנד פרסמה את "אנו החיים", שלא זכה להד של ממש. הספר תיאר, בנימה אוטוביוגרפית בולטת, את קורותיה של קירה, צעירה הנאבקת בעריצות הסובייטית בשנים הראשונות אחרי המהפכה הקומוניסטית, ושני הגברים בחייה - ליאו, אינטלקטואל המתנגד גם הוא למשטר ואנדרי, פעיל בכיר במפלגה הקומוניסטית. בעוד הספר כתוב בנימה של שנאה ותיעוב בולט למשטר הקומוניסטי, אנדרי כאדם הוא דמות חיובית המעוררת הזדהות, אשר כנותו אינה מוטלת בספק - כולל בקטעים המתארים את לחימתו בגבורה והקרבה רבה בשורות הצבא האדום במלחמת האזרחים.

בלי רשותה וללא ידיעתה של ראנד, עובד הספר לסרט באיטליה של מלחמת העולם השנייה תחת השם "אנו החיים" (Noi Vivi) או "להתראות קירה!" (Addio Kira!) - אולם לאחר זמן מה אסר המשטר הפאשיסטי את המשך הקרנתו לאחר שהתברר כי המסר העולה ממנו עשוי להיות מכוון כלפי כל משטר עריצות ולא רק זה הקומוניסטי. גרסה מעודכנת באישורה יצאה בשנת 1986.

הנובלה "המנון" שכתבה בשנת 1937 פורסמה רק באנגליה בשנת 1938, ואף היא לא זכתה להצלחה משמעותית. הספר היה דיסטופיה של חברה טוטליטרית שבה מושלת אידאולוגיה קולקטיביסטית קיצונית, והמילה "אני" אינה קיימת בה.

במקביל המשיכה ראנד לעבוד כתסריטאית. היא כתבה את התסריט ל"ואז את באת" שהפך לסרט בבימויו של ג'ון פארו (אביה של מיה פארו) ובכיכובו של רוברט קמינגס, ו"מכתבי אהבה" בכיכובם של ג'וזף קוטון וג'ניפר ג'ונס - וריאציה חופשית על "סירנו דה ברז'רק" של רוסטאן.

בשנת 1938 החלה ראנד לכתוב את "כמעיין המתגבר" (שם מקורי, "חיים יד שנייה"). הספר פורש את סיפורו של האדריכל הווארד רוארק, הדבק בנחישות בעקרונותיו ומסרב להתפשר על עבודתו ועל ערכיו. דמותו של רוארק שאבה השראה מסוימת מן האדריכל פרנק לויד רייט. הספר נדחה על ידי הוצאות ספרים רבות, אך הפך בסופו של דבר להצלחה גדולה, בעיקר בזכות המלצות "מפה לאוזן". בשנת 1949 הפך התסריט שכתבה ראנד ל"כמעיין המתגבר" לסרט בכיכובם של גרי קופר ופטרישיה ניל. הצלחתו העצומה של הספר העניקה לראנד פרסום והכנסות, ואפשרה לה להתמסר באופן בלעדי לכתיבה.

"מרד הנפילים" והתנועה האובייקטיביסטית

ערך מורחב – מרד הנפילים

ב-3 בספטמבר 1946 החלה ראנד לעבוד על רומן חדש בשם "השביתה", שבו ראתה את יצירתה האפית הגדולה. ראנד עמלה במשך 11 שנים על כתיבת הרומן, החובק כ-1,100 עמודים. במהלך כתיבתו, באוקטובר 1951, עברו ראנד ואוקונור להתגורר במנהטן, הממלאת מקום מרכזי ברומן. הרומן כלל תכנים מיניים, והוצאות הספרים באותה תקופה חששו להוציאו לאור.

זמן קצר לפני כן, בסוף שנת 1950, קיבלה ראנד מכתב ממעריץ, סטודנט לפסיכולוגיה וקומוניסט לשעבר בן 19 - נתנאל בלומנטל, שמאוחר יותר שינה את שמו לנתניאל ברנדן. בין השניים נוצר קשר אמיץ, והם חברו לקבוצה שעמה נמנו גם אשתו ברברה ברנדן, אלן גרינספן, לאונרד פייקוף, הארי ואיליין קלברמן, ג'ואן ואלן בלומנטל ואחרים — כולם קרובי משפחה או מקורבים דרך נישואין לזוג ברנדן. כך החלה הקבוצה להתגבש סביבה וסביב הפילוסופיה שלה.

ראנד סייעה לברנדן להקים את "מכון נתניאל ברנדן" לקידום הפילוסופיה האובייקטיביסטית שלה, ויחסיה עם הצעיר הפכו לקשר רומנטי ב-1953. הרומן התקיים בידיעתם של בני זוגם ונמשך עד שנת 1958. בני הזוג ברנדן התגרשו, והקשר בין ראנד לצעיר נשמר עוד כעשור.

"מרד הנפילים" (באנגלית, "אטלס התנער ממשאו") פורסם בשנת 1957 והפך מיד לרב מכר. הספר בנוי כסיפור תעלומה בלשי המשולב בדיסטופיה, ומציג את מצב העולם אילו פרשו ממנו אילי ההון, התעשייה וההגות. חלק ניכר מזמנה - למעלה משנתיים - הקדישה ראנד לכתיבת נאומו של ג'ון גאלט בסוף הספר, שבו ראתה את מיצוי תפישותיה הפילוסופיות. הספר ממשיך להימכר עד היום במאות אלפי עותקים מדי שנה.

פרסום הספר סימן גם שינוי דרמטי במעמדה של ראנד. היא הפכה בתוך זמן קצר ממושא הערצה של קומץ מקורבים לדמות המרכזית בלבה של תנועה פילוסופית חדשה, ה"אובייקטיביזם". מכון נתניאל ברנדן, הרצאות ברחבי ארצות הברית וכתב העת "האובייקטיביסט" - כל אלה סייעו בידה להנחיל את הפילוסופיה שלה בכל רחבי ארצות הברית. בשנת 1961 פרסמה את ספרה "לאינטלקטואל החדש", ובשנת 1964 פרסמה את "מעלת האנוכיות" השנוי במחלוקת.

מורי רותבארד, שהיה מקורב לזמן מה לראנד ולברנדן[3] ואחרים,[4] הצביעו על מספר מאפיינים מובהקים של כת דתית בתנועה האובייקטיביסטית. מאפיינים אלה כללו הערצה והתבטלות מוחלטת כלפי ראנד, דעותיה ורצונותיה. אנשי הקבוצה התייחסו אליה כאדם הדגול ביותר שחי מאז ומעולם. הנכון והאמיתי בעיניהם נקבעו על פי הירארכיה, כשראנד ניצבת בראש, תחתיה ברנדן וקבוצת המקורבים (שכונו באירוניה "הקולקטיב"), ולאחריהם נציגים אזוריים של התנועה וחברים מהשורה. כמו כן, הונהגו מנגנונים מיוחדים כדי לברר את מידת הדבקות העיוורת של החבר בעקרונות.

קברם של איין ראנד ופרנק אוקונור

בשנת 1968 נודע לראנד כי ברנדן מנהל רומן עם אישה ושמה פטרישיה סקוט וניתקה באחת את כל קשריה עמו. היא פרסמה ב"האובייקטיביסט" כתב הוקעה נגד נתניאל, ובו נדרשו כל חברי התנועה לנתק כל קשר עמו. בעקבות הקרע בין השניים, ובשל אי יכולתה של ראנד לנהל גוף כה גדול, החלה התנועה האובייקטיביסטית לדעוך.

בשנות השבעים עדיין המשיכה ראנד לקדם את הפילוסופיה שלה, אך בתקופה זו התגלה בריאותיה גידול סרטני, וראנד נאלצה לחדול מהעישון האהוב עליה. בשנת 1978 החל בעלה פרנק לסבול מהסתיידות עורקים וראנד הקדישה חלק ניכר מזמנה לטיפול בו. פרנק מת בסוף שנת 1979 וראנד התקשתה לשוב לכתיבה ולפעילות.

בשנת 1981 חידשה את פעילותה והחלה לכתוב תסריט למיני-סדרה טלוויזיונית בעקבות "מרד הנפילים". זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבה הבריאותי. על ערש דווי דאגה ראנד לקבוע את הסדרי ההלוויה והקבורה שלה. היא נפטרה ב-6 במרץ 1982.

הפילוסופיה של ראנד

ערך מורחב – אובייקטיביזם (איין ראנד)

רעיונותיה

הפילוסופיה של איין ראנד והאובייקטיביזם מבוססים על מספר עקרונות. בתחום המטאפיזיקה והאפיסטמולוגיה דוגלת ראנד בתפישה כי המציאות, העולם החיצוני, קיים בלי תלות בתודעתו או בתפישותיו של הצופה, וכי האדם מסוגל לדעת את עובדות המציאות באמצעות חושיו והגיונו.

לפי תפישתה של ראנד, החשיבה הפילוסופית התפלגה לאורך הדורות לשני מחנות עיקריים: האחד שהלך בעקבות חוק הזהות (א' היא א') וחוק הסתירה ("אין זה אפשרי לאותה תכונה להשתייך ולא להשתייך לאותו דבר בו-זמנית ובאותו יחס") של אריסטו, והאחר, שגרס כי קיים ידע אפריורי לא טריוויאלי, שדובריו הבולטים ביותר היו אפלטון בתקופה העתיקה ועמנואל קאנט והאידאליזם בפילוסופיה המודרנית יותר.

בתחום האתיקה ראתה ראנד באדם יצור רציונלי ובחשיבה רציונלית את הדרך היחידה שבה אדם יכול ללמוד על העולם. חשיבה רציונלית, גרסה ראנד, היא המדריך היחיד לפעולה והדרך היחידה לשפוט ערכים. כל אדם קיים כמטרת עצמו, והחשיבה הרציונלית היא המעלה הבסיסית שלו. ערכיו הבסיסיים הם רציונליות, מטרה והערכה-עצמית. אדם אינו צריך להיות אמצעי למטרותיהם של אחרים: הוא צריך לחיות למען עצמו, בלי להקריב אחרים לצרכיו או להקריב את עצמו למען אחרים. עליו לחתור לטובת האינטרס העצמי הרציונלי שלו, כשאושרו האישי הוא המטרה המוסרית הנעלה ביותר.

לאור תפישות אלו הסתייגה ראנד בתוקף ממה שראתה כגישות מיסטיות ואי-רציונליות הממשיכות את התפישות האפלטוניסטיות בתחום האתי, ובמיוחד מהחשיבה ההגליאנית, ההיסטוריציסטית, והדטרמיניסטית שנבעה מתפישות אלו. רעיונותיה של ראנד כאן הותקפו כ"בלתי מוסריים" על–ידי הוגים מרקסיסטים וקולקטיביסטיים, שראו ברווחת הכלל מטרה נעלה מרווחת הפרט. אחרים, כמו הפילוסוף רוברט נוזיק שדעותיו בתחום הפוליטי היו קרובות לאלה של ראנד, טענו כי הטיעון הבסיסי של ראנד כאן אינו מבוסס. האפשרות להשתמש בחשיבה רציונלית כמדריך ערכי אינה מביאה בהכרח למסקנה כי שימוש כזה הוא גם רצוי. לעומת זאת, אם הולכים בעקבות לודוויג פון מיזס וגורסים כי חשיבה רציונלית היא הכרח שאין בלתו (כלומר, שחשיבה אי-רציונלית אינה אפשרית), נופלת ההבחנה בין אדם העושה שימוש בחשיבה רציונלית לבין כזה שאינו, ונותרת הבחנה בסיסית בין חשיבה רציונלית "נכונה" ו"לא נכונה" (או "מוסרית" ו"לא מוסרית") שההכרעה בה כרוכה בכשל שאלה מתבקשת.

בתחום הפוליטי-חברתי דגלה ראנד בתפישה של לסה פר וראתה בקפיטליזם את השיטה הנכונה מבחינה מעשית ומוסרית בתחום החברתי והכלכלי. בני אדם הם "סוחרים" המחליפים ערך אחד בערך אחר על–בסיס הסכמה הדדית ולצורך תועלת הדדית. תפקידה היחיד של המדינה הוא, לפיכך, להגן על בני אדם מאנשים המנסים לעשות שימוש בכוח פיזי כדי להפקיע את זכויותיהם של בני אדם אחרים.

תפישותיה אלו הובילו את ראנד לגלות התנגדות עזה לכל צורה של קולקטיביזם, פשיסטי או סוציאליסטי, ולדחיית מה שהיא מכנה "כלכלה מעורבת". ראנד התנגדה לרעיון שהממשלה תבצע רגולציה בכלכלה ותחלק מחדש את העושר.

בתחום הפוליטי, סברה ראנד, באות לידי ביטוי המסקנות הסופיות של אי-הרציונליזם בהחלפת עקרונות הבסיס האריסטוטליים באלה של האפלטוניזם ושל האידאליזם. ההתכחשות לקיום המציאות ולתפישתנו אותה מובילה לדעתה בהכרח לתפישה הגורסת כי יש מהויות - ישויות-על ומטרות-על - החורגות מתחומו של הפרט. התפישה האי-רציונלית רואה בפרט מסקנה של הכלל ודוגלת בקולקטיביזם המקריב את הפרט למען הישות הכללית.

בתחום האסתטיקה דגלה ראנד במה שכינתה "ריאליזם רומנטי": "אני רומנטית במובן זה שאני מציגה בני אדם כפי שהם צריכים להיות. אני ריאליסטית במובן זה שאני ממקמת אותם כאן ועכשיו ועל פני האדמה."

השפעתה

מפגין בתקופת המשבר הכלכלי של 2008 עם שלט המתייחס לג'ון גאלט, גיבור הספר מרד הנפילים.

ראנד השפיעה על תנועות ורעיונות רבים, בארצות הברית ומחוץ אליה. תורתה, האובייקטיביזם הופצה ברחבי ארצות הברית, וקנתה לה תומכים רבים. בשנת 1985 הוקם מכון איין ראנד, שמוקדש ללימוד והפצה של תורתה של ראנד.

ראנד השפיעה במיוחד על התנועה הליברטיאנית בארצות הברית. דייויד נולאן, אחד ממייסדי המפלגה הליברטיאנית בארצות הברית, טען ש"אילולי ראנד, התנועה הליברטיאנית לא הייתה קיימת".[5] דמות חשובה נוספת שהושפעה מראנד היא הכלכלן אלן גרינספן, ששימש כראש מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי בארצות הברית, אם כי ראנד עצמה התנגדה לקיומו של הבנק המרכזי ותמכה בבנקאות חופשית.

בעקבות המשבר הכלכלי בשנת 2008 חל זינוק חד בשיעורי קניית ספריה של איין ראנד, ומפגינים רבים בארצות הברית, בפרט מתנועת מסיבת התה נשאו שלטים הקשורים לתורתה.[6] תחייה זו הובילה גם לביקורת מחודשת מצד השמאל.[7]

מלבד השפעתה של משנתה הפילוסופית, גם ספריה של ראנד השפיעו רבות על מיליוני אנשים ברחבי העולם. אומנים רבים, ביניהם אירה לווין, טרי גודקיינד, ניל פירט ואחרים, טענו שאהבו את ספריה והושפעו מהם. ישנן התייחסויות תרבותיות רבות לספריה של ראנד, הכוללות ציטוטים, פרפרזות וסאטירות. אנשי עסקים וטכנולוגיה רבים הושפעו מרעיונותיה של ראנד בינהם מייסד ויקיפדיה, ג'ימי ויילס המצהיר על עצמו כאובייקטיביסט אף התייחס לסוגיית האינטרס העצמי לעומת ההתנגשות לכאורה עם בניית ויקיפדיה כשירות חינם.[8] ג'ון אליסון, המנהל לשעבר של ענקית הבנקאות האמריקאי BB&T התפרסם במכתב חריף אותו שלח לחברי הקונגרס האמריקאי נגד תוכניות החילוץ של הבנקים הכושלים הינו אחד מתומכי הפילוסופיה של ראנד המכהן כיום כראש מכון קאטו בוושינגטון. [9]

קבלה בעולם האקדמי

היחס להגותה של ראנד בעולם האקדמי, לבד מיוצאי דופן בודדים, הוא לעתים קרובות התעלמות ואף זלזול. הסיבות ליחס זה הן מורכבות וקשורות להגותה רק בחלקן.

יסוד מובהק אחד להסתייגות מראנד הוא מתקפתה שלה נגד הפילוסופיה המיסטית-אפלטוניסטית, המרקסיזם וההיסטוריציזם. תפישות אלה (ואלה הנובעות מהן) מרכזיות בתחומי חקר רבים. ובכיוון ההפוך, גישותיה הושפעו במידת מה מתפישות אפיקוריאניות וליברליזם קלסי או, בתחום הכלכלי, מהוגים כמו הנרי הזליט ולודוויג פון מיזס מן האסכולה האוסטרית - כל אלה עמדו בניגוד לגישות הרווחות והדומיננטיות בתחום החקר האקדמי.

גם זרמים פילוסופיים אחרים שלא דגלו בגישות מיסטיות או מרקסיסטיות - כמו הפילוסופיה האנליטית שהובילה זרם פילוסופי מרכזי בארצות האנגלו-סקסיות - התייחסו לעצמם כ"פוסט-אריסטוטליים" ודחו את העיסוק בראנד ובהגותה כגישה "מכניסטית" ו"מיושנת".

האקדמיה נרתעה מראנד גם בשל החיבור שבין התפישות המטפיזיות והאפיסטמולוגיות שלה לרעיון החיים הרציונליים ולתפישת האדם כיצור הרואי. רבים ראו בהתכה בין הרעיונות האלה עניין מלאכותי שהתקיים רק בתורתה. התנועה האובייקטיביסטית בראשות "יורשה הרוחני" ליאונרד פייקוף מנסה ליצור באמצעות "מכון איין ראנד" מתודה שיטתית יותר של תורתה של ראנד, במסגרת פעילות המכון הוקמו מרכזי מחקר אקדמאיים ברחבי ארצות הברית, תוכניות הכשרה והוראה למורים ואקדמאים וכן פעילויות המגיעות לעשרות אלפי תלמידי תיכונים בכל שנה. המכון הפעיל מתרומות פרטיות בלבד צומח בהיקף פעולתו משנה לשנה.

ראנד וישראל

בהרצאה שנשאה בשנת 1974 הביעה ראנד את הדעה כי על ארצות הברית לתמוך בישראל בעימות הישראלי-ערבי מכיוון שמדובר במאבק של "אנשי תרבות" מול "פראים" וכי "ישראל נלחמת לא רק בערבים אלא גם ברוסיה הסובייטית."[10]

ראנד עוררה הד ציבורי בישראל בשנות ה-70, בעיקר בעקבות פריצתו לתודעה של הפילוסוף משה קרוי שהושפע ממנה. ספרו של קרוי "חיים על פי השכל", שפורש את משנתו ואת משנתה של ראנד, זכה לפופולריות רבה, ועורר מחלוקת.

בשנות השמונים התפרסם בטאון אובייקטביסטי "לאינטלקטואל החדש" (כשם אחד מספריה של ראנד), שמו הוסב מאוחר יותר ל"אנכי". בשנת 2005 הוקם אתר אינטרנט הנושא שם זה והוא "מהווה מרכז לפעילות בנושאי הפילוסופיה של איין ראנד בישראל".[11] מנהל המרכז הוא בועז ארד.

בשנת 2008 הקים ארד את "הבלוג הירוק - הפורום לרציונליות סביבתית". האתר "מציע חשיבה רציונלית למול ההיסטריה התקשורתית סביב ההתחממות הגלובלית". הבלוג "מרכז את פעולות הפורום לרציונליות סביבתית על מנת לסייע בהתווית סדר עדיפויות נכון יותר למשאבינו מאשר להרעיב את החלשים ולמנוע פיתוח ושגשוג".[12]

בשנת 2011 הוקמה "התנועה הליברלית החדשה" אשר מושפעת, בחלקה, מרעיונותיה של ראנד. התנועה מגדירה עצמה כ"תנועה בלתי מפלגתית, רעיונית-חברתית הפועלת לקידום חופש אישי, כלכלי וחברתי ולהגשמת החזון הציוני של "עם חופשי בארצנו" במדינת ישראל".

בחודש אוקטובר 2012 הוקם בישראל "מרכז איין ראנד" הפועל כעמותה ומרכז פעילות רעיונית וחינוכית בנושאים הקשורים לספרות ולפילוסופיה של איין ראנד. המרכז מנהל תחרות חיבורים ארצית בעברית בנושאים מתוך הספר "כמעיין המתגבר" במקביל לתחרות הבינלאומית המתקיימת בארצות הברית..[13]

יצירתה של ראנד

יצירותיה של איין ראנד, ובמיוחד שני הרומנים החשובים שלה: "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים", זכו להצלחה רבה ולשבחים רבים בזכות עלילתם המרתקת, אך ספגו גם ביקורת חריפה בשל בעיות במבנה ובתוכן.

הרומן הראשון של ראנד, "אנו החיים", כולל התייחסויות רבות לבעיות מורכבות שבפניהן ניצבים גיבורי הסיפור. לאו, קירה ואנדריי הם דמויות ספרותיות עגולות ואמינות. ברומנים המאוחרים יותר של ראנד, נעלמת מורכבות זו בהדרגה. ב"כמעיין המתגבר" יש עדיין דמויות מורכבות יותר כמו אלה של דומיניק פרנקון וגייל ויינאנד, ודומה שראנד מתייחסת גם לפיטר קיטינג, היפוכו האידאולוגי של הווארד רוארק, כדמות הראויה לחמלה. עם זאת, הגיבור המרכזי הווארד רוארק הוא דמות פלקטית לחלוטין: יש זהות גמורה בין רעיונותיו הפילוסופיים לבין מעשיו. רוארק אינו מתפתח ואינו משתנה אלא ניצב כמין פלס מוסרי, וכל הדמויות האחרות נאמדות על פיו.

יש הרואים בנאום שנושא רוארק בסוף "כמעיין המתגבר" כחריגה אל "מחוץ לדמות" וישירות מפיה של ראנד. לכך יש המשך ישיר ב"מרד הנפילים", שבו כל הדמויות הן המחשות סמליות אמנותיות של רעיונותיה. הרעים מתרפסים ורופסים, חסרי עמוד שדרה ודלוחים, נטולי כשרון, עלובי נפש, טפילים וחסרי מוסריות. הם שבים ומדקלמים פעם אחר פעם את אותם משפטי מפתח ואת אותם רעיונות. גם לשמותיהם קונוטציות שליליות (הקאה - באלף יובנק; שנור - ווסלי מוץ'; צלצול חלול -טינקי הולוויי; הטפה - סימון פריצ'ט; מורסה - אורן בויל; מוות - מורט לידי; זוהמה -ברטרם סקדר; עצלות - קלוד סלגנהופ, וכו').

הגיבורים הגבריים הטובים של הסיפורים מאופיינים באותה מידה. כמעט כולם גברים גבוהים, דקי גזרה ואתלטיים - הייצוג של האמריקני האידאלי, ובעלי שמות הולמים: ג'ון, האנק, אדי, דן, דיק. החריגים היחידים הם בני אצולה כמו פרנסיסקו ד'אנקוניה וראגנר דאנשילד. גיבורים אלו חותרים ליצור בתחומם אך ורק לשם חדוות היצירה וההנאה ממנה. ביצירה מפוזרים כמה נאומים המבהירים לקורא בדיוק את כוונתה של ראנד.

גם הגיבורות הנשיות מתוארות באופן דומה - בלונדיניות דקות ושבריריות (בניגוד מסוים לראנד עצמה שהייתה נמוכת קומה ושחורת שיער, ולא מאד רזה). גם ב"כמעין המתגבר" וגם ב"מרד הנפילים" הגיבורה הראשית עוברת מין אלים, אך ההתייחסות הספרותית למעשה היא כאל חוויה רומנטית, כשהגיבורה הופכת לאהובתו של הגבר, וברור לקורא שהגיבורה למעשה רצתה את האונס והשתוקקה אליו.

דמויותיה של ראנד הינן על פי רוב שטוחות ומייצגות השקפה או עמדה בודדת ועיצובן דומה זה לזה. כך למשל, כל הדמויות, משכילות כבורות, גברים כנשים, מדברות באותו סגנון דיבור 'ראנדי'.

מקור שמה

מקור השם "איין ראנד" היה שנוי במחלוקת עד לאחרונה. לפי הביוגרפיה של ברברה ברנדן, מקור השם "איין" הוא בשמו של סופר פיני, שראנד אהבה את שמו. ההגייה המקורית של השם היא אִינָה, אך ראנד העדיפה הגייה המתחרזת עם המילה mine.

לפי ספרה של ברנדן, מקור שם המשפחה "ראנד" בשמה של יצרנית מכונות הכתיבה "רמינגטון ראנד".[14] בשלהי המאה העשרים התגלה כי סיפור זה חסר בסיס כנראה. משפחתה של ראנד ברוסיה מיענה אליה מכתבים תחת שם זה כבר בבואה לארצות הברית, דבר המעיד על כך שהשם אומץ עוד ברוסיה (ומפריך את הטיעון שהשם החדש נועד כדי למנוע פגיעה במשפחתה אם תתפרסם). כמו כן, רמינגטון וראנד התאחדו רק בשנת 1927, שנה אחרי המועד שבו בחרה ראנד בשם החדש. בראיון משנת 1936 סיפרה ראנד כי שם המשפחה הוא קיצור של שם המשפחה המקורי שלה.

עדות בפני הוועדה לפעילות לא-אמריקנית

בשנת 1947 העידה ראנד כעדה ידידותית בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית. עדותה כללה בעיקר ניתוח של הסרט "שירה של רוסיה" משנת 1943. אף שרבים האמינו כי ראנד חשפה שמות של חברי המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית,[דרוש מקור] ובכך הביאה לנידוים, עדותה לא כללה למעשה דבר מלבד הערות ביחס לפער שבין המציאות בברית המועצות לבין התיאור שלה בסרט.

ספריה של ראנד

פרוזה

עיון

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: איין ראנד
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: איין ראנד

הערות שוליים

  1. ^ כך על פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופת הולדתה של ראנד: 20 בינואר
  2. ^ דוגמה טיפוסית: במידע אודות המחבר בשולי "מרד הנפילים", מציינת ראנד כי נולדה ב"אירופה" ולמדה ב"מכללה אירופית".
  3. ^ Murray N. Rothbard,‏ The Sociology of the Ayn Rand Cult, באתר LewRockwell.com
  4. ^ Michael Shermer, ‏ The Unlikeliest Cult In History, כתב העת Skeptic כרך שני גיליון שני עמ' 74-81 שנת 1993, הועתק ברשות לאתר 2think.org
  5. ^ Branden, Barbara (1986). The Passion of Ayn Rand. Garden City, New York: Doubleday & Company. ISBN 0-385-19171-5. OCLC 12614728.
  6. ^ מתוך האתר reason
  7. ^ Burns, Jennifer (2009). Goddess of the Market: Ayn Rand and the American Right. New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-532487-7. OCLC 313665028.
  8. ^ מתוך YouTube
  9. ^ מכתבו של ג'ון אליסון מנכ"ל BB&T לחברי הקונגרס
  10. ^ בהרצאה שנשאה בשנת 1974 נשאלה איין ראנד מה על ארצות הברית לעשות בנוגע לעימות הישראלי-ערבי. ראנד ענתה: "העניקו את כל העזרה האפשרית לישראל. שיקלו מה מונח על הכף. אין זה מחובתה המוסרית של מדינה כלשהי לשלוח אנשים להיהרג בסיוע למען מדינה אחרת. העזרה שישראל זקוקה לה היא בטכנולוגיה ונשק - והם זקוקים לכך נואשות. מדוע עלינו לעזור לישראל? ישראל נלחמת לא רק בערבים אלא גם ברוסיה הסובייטית, המחמשת את הערבים. רוסיה מבקשת שליטה על המזרח התיכון והנפט. מעבר לכך, מדוע הערבים מתנגדים לישראל? (זאת היא הסיבה העיקרית בשלה אני תומכת בישראל.) הערבים הינם בעלי תרבות מהפחות מפותחות, הם נוודים טיפוסיים. תרבותם פרימיטיבית, והם מתנגדים לישראל משום שהיא בראש בסיס החוף של מדע מודרני וציוויליזציה ביבשת. כאשר יש לך אנשי תרבות הנאבקים בפראים, עליך לתמוך באנשי התרבות, ללא חשיבות למי הם. לישראל כלכלה מעורבת הנוטה לסוציאליזם. אולם כאשר באים הדברים לידי לכוחות המחשבה - הפיתוח של תעשייה בארץ מדבר שוממת - למול פראים שאינם מעוניינים להשתמש בשכלם, אזי אם הנך דואג לעתידה של הציוויליזציה, אל תחכה לממשלה על מנת לעשות משהו. תן ככל יכולתך. זאת היא הפעם הראשונה שתרמתי למען מטרה ציבורית: סיוע לישראל הינו פעולת חירום" (מתוך אתר מרכז איין ראנד לזכויות אדם בוושינגטון)
  11. ^ "מי אנחנו?" בתאר אנכי
  12. ^ אתר "הבלוג הירוק"
  13. ^ אתר "מרכז איין ראנד"
  14. ^ What is the origin of “Rand”?

תבנית:Link FA

תבנית:Link GA תבנית:Link GA תבנית:Link GA

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=איין_ראנד&oldid=13968307"