לדלג לתוכן

האימפריה הרומית הקדושה – הבדלי גרסאות

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
תיקו
שורה 214: שורה 214:
| title = Louis The Pious Biography
| title = Louis The Pious Biography
| access-date = 2016-11-21
| access-date = 2016-11-21
}}}} אומנם לואי החסיד לא היה המושל היחיד בזמנו (אלא היה שותף לבנו, לותאר הראשון, שאומנם לא נחשב אז לקיסר הרשמי אך שיתף פעולה עם אביו בפעולות רבות). לותאר הראשון, היה יורש העצר למעשה של האימפריה באותה התקופה ויועד לשלוט על כל האימפריה במות אביו. ללותאר היו שני אחים- פפין ו[[לודוויג הגרמני|לודוויג]] (לודוויג הגרמני, אך אז נקרא לואי בלבד בלי התואר הנלווה). לבירוקרטיה של ירושתו של לואי האב בידי לותאר התלווה צו בשם ''Ordinatio imperii.'' לותאר מלך תחילה על חלק מהמגף האיטלקי ורק אז עבר להיות קיסר שותף לאביו, כשלבסוף הוא הוכתר כקיסר הרומאים. אל כל אלו הוסיף לותאר את "[[החוקה הרומאית]]" שספחה את רומא לשטח האימפריה והוביל את האפיפיור להישבע אמונים לו, לותאר קיסר הרומאים. שנת 830 הייתה השנה בה מכת הקרע בחצר המלוכה בהקה יותר מאי פעם בניסיון המרד שפרץ בתוככי הארמון המלוכני. לאחר כשנה פרץ מרד נוסף באחדותם של לודוויג הגרמני, פפין ולותאר הראשון. בדצמבר 838 רוחו של פפין יצאה מגופו, וכך אחרי מותו, נשארים שני האחים הגדולים, לותאר ולודוויג הגרמני ביחד עם אחיהם הצעיר יותר [[שארל הקירח|שארל]] (שלימים יזכה לכינוי "שארל הקרח"). תוכנית חלוקה הועלתה שוב על הפרק. לואי הגרמני ישב לפי התוכנית בבוואריה והשליט את ריבונותו כשהוא במרכז, לותאר במזרח האימפריה ושארל במערב.ב-25 ביוני 841 יצא לותאר הראשון במסע מלחמה כנגד שארל ולואי הגרמני ולא צלח במשימתו. מותשים כל האחים ואזרחיהם ממסעות המלחמה שניהלו הסכימו להגיע לפשרה ולהשלים עם חילוק האימפריה. הפשרה באה בצורת [[חוזה ורדן]], שהותירה ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך סדרה מחדש את הטריטוריות עליהן ישלטו כל אד מהמלכים. לבסוף נקבע כי את נחלות המזרח יקח לודוויג הגרמני, נחלות המרכז יפלו בידי לותאר הראשון והמערב בידי שארל הקירח.<ref>{{Cite news
}}}}
| url = http://historymedren.about.com/od/lwho/a/Lothair-I.htm

| title = Lothair I - A Concise Biography
לאחר חלוקת הממלכה הפרנקית ב[[הסכם ורדן]] ([[843]]) בין שלושה מנכדיו של קרל הגדול, שליט הנחלה המזרחית נחשב כיורש התואר של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לדעת ההיסטוריונים הגורסים שהאימפריה אכן התקיימה אז.
| newspaper = About.com Education
| access-date = 2016-11-23
}}</ref>


בשנת [[911]], לאחר מות המלך הקרולינגי [[לודוויג הילד]] ללא צאצאים, בחרו מנהיגי [[אלמניה]], [[בוואריה]], [[פרנקיה]] ו[[סקסוניה]] ב[[קונראד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|קונראד הראשון]], שהיה פרנקי אך מ[[השושלת הקרולינגית]], כשליטם החדש. [[היינריך הראשון, מלך גרמניה|היינריך הראשון]] (שלט 919–936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של [[פריצלאר]] בשנת [[919]], נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה נפרדת בשם [[פרנקיה המזרחית]] , וכינה עצמו rex Francorum orientalum (מלך הפרנקים המזרחיים) בעוד שחלק המערבי יוסד בתור [[פרנקיה המערבית]]. היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת [[936]] הוכתר הלה למלוכה בעיר [[אאכן]]. בשנת [[962]] הוכתר על ידי ה[[אפיפיור]] כקיסר [[אוטו הראשון]] (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.{{הערה|שם=:0}}
בשנת [[911]], לאחר מות המלך הקרולינגי [[לודוויג הילד]] ללא צאצאים, בחרו מנהיגי [[אלמניה]], [[בוואריה]], [[פרנקיה]] ו[[סקסוניה]] ב[[קונראד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|קונראד הראשון]], שהיה פרנקי אך מ[[השושלת הקרולינגית]], כשליטם החדש. [[היינריך הראשון, מלך גרמניה|היינריך הראשון]] (שלט 919–936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של [[פריצלאר]] בשנת [[919]], נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה נפרדת בשם [[פרנקיה המזרחית]] , וכינה עצמו rex Francorum orientalum (מלך הפרנקים המזרחיים) בעוד שחלק המערבי יוסד בתור [[פרנקיה המערבית]]. היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת [[936]] הוכתר הלה למלוכה בעיר [[אאכן]]. בשנת [[962]] הוכתר על ידי ה[[אפיפיור]] כקיסר [[אוטו הראשון]] (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.{{הערה|שם=:0}}

גרסה מ־22:20, 23 בנובמבר 2016


שגיאות פרמטריות בתבנית:מדינה
פרמטרים ריקים [ ראש המדינה, שמות מנהיגים, תמונת מפה, מנהיגים, מפה נוספת מתבנית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים [ תמונת סמל, תמונת דגל, מפה מתבנית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

האימפריה הרומית הקדושה
Imperium Romanum Sacrum ‏(לטינית)
Heiliges Römisches Reich ‏(גרמנית)
Sacro Romano Impero ‏(איטלקית)
Sacrum Imperium Romanum
ממשל
משטר מונרכיה נבחרת
ראש המדינה קיסר האימפריה הרומית הקדושה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה נפוצה

רשמית: לטינית,

בפועל: שפות גרמאניות, שפות רומאניות, וניבים סלאביים.
עיר בירה אאכן, פראג, ווינה
רשות מחוקקת דיאט אימפריאלי עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אירופה
היסטוריה
הקמה הכתרת אוטו הראשון כקיסר על ידי האפיפיור.
תאריך 2 בפברואר 962
פירוק ויתור של פרנץ השני על התואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה.
תאריך 6 באוגוסט 1806
ישות קודמת האימפריה הפרנקית
פרנקיה המזרחית
ישות יורשת הקונפדרציה השווייצרית הישנההקונפדרציה השווייצרית הישנה הקונפדרציה השווייצרית הישנה
הולנד (1581 - 1795)הולנד (1581 - 1795) הרפובליקה ההולנדית
הקונפדרציה של הרייןהקונפדרציה של הריין הקונפדרציה של הריין
המלוכה ההבסבורגיתהמלוכה ההבסבורגית האימפריה האוסטרית
צרפתצרפת הקיסרות הראשונה
ממלכת איטליה הנפוליאוניתממלכת איטליה הנפוליאונית ממלכת איטליה הנפוליאונית
פרוסיהפרוסיה ממלכת פרוסיה
המדינות הבלגיות המאוחדותהמדינות הבלגיות המאוחדות המדינות הבלגיות המאוחדות
ליכטנשטיין (1719-1852)ליכטנשטיין (1719-1852) ליכטנשטיין
אוכלוסייה בעבר

1200 לספירה- 5,000,000 לערך 1500 לספירה- 16,000,000 לערך 1618 לספירה- 21,000,000 לערך 1648 לספירה- 16,000,000 לערך

1786 לספירה- 26,265,000 לערך
דמוגרפיה
דת

רשמית: נצרות רומית קתולית

וכן גם: מיעוט יהודי,
ולאחר 1555 גם זרמים פרוטסטנטים.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
היסטוריה של גרמניה
היסטוריה מוקדמת שבטים גרמאניים • נדידת העמים • הממלכות הברבריות • האימפריה הפרנקית גרמניהגרמניה
גרמניה של ימי הביניים פרנקיה המזרחית • ממלכת גרמניה • האימפריה הרומית הקדושה
תחילת התקופה המודרנית מדינות גרמניה במאה ה-18 • פרוסיה
הדרך לאיחוד הקונפדרציה של הריין • הקונפדרציה הגרמנית • אביב העמים בגרמניה • הקונפדרציה הצפון-גרמנית
האיחוד והרייך הגרמני הקיסרות הגרמנית • רפובליקת ויימאר • גרמניה הנאצית
גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה אזורי הכיבוש בגרמניה • גירוש גרמנים לאחר המלחמה • היסטוריה של גרמניה המזרחית • היסטוריה של גרמניה המערבית • בריחת המוחות מגרמניה המזרחית • הגבול בין שתי הגרמניות • חומת ברלין • איחוד גרמניה המחודש • גרמניה אחרי האיחוד
פורטל גרמניה
היסטוריה של אוסטריה
באבנברג • הבסבורג • מרקיזות אוסטריה • דוכסות אוסטריה • ארכידוכסות אוסטריה • האימפריה הרומית הקדושה • האימפריה האוסטרית • האימפריה האוסטרו-הונגרית • הרפובליקה האוסטרית הראשונה • אוסטריה הפדרלית • אוסטרופשיזם • אנשלוס • אוסטריה תחת השלטון הנאצי • אזורי הכיבוש באוסטריה אוסטריהאוסטריה
פורטל אוסטריה
סמל האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה הרומית הקדושה (בלטינית: Sacrum Romanum Imperium) הייתה ישות מדינית שהתקיימה במרכז אירופה ובמערבה לאורך ימי הביניים. האימפריה צמחה בחלקה המזרחי של האימפריה הפרנקית, לאחר שזו חולקה בהסכם ורדן (843), והתקיימה למשך קרוב לאלף שנים, עד לפירוקה בשנת 1806 בעקבות קרב אוסטרליץ.

שמה של האימפריה עבר שינויים היסטוריים רבים. בשנת 1034 כונו השטחים שבבעלותו של הקיסר קונראד השני בשם האימפריה הרומית, ואילו ב-1157 היה שמם האימפריה הקדושה. ייחוס התואר הקיסר הרומי לשליטים צפון-אירופיים החל עוד קודם לכן, בתקופתו של אוטו השני (קיסר 983-973). קיסרים מזמנו של קרל הגדול (מת בשנת 814) ועד לזמנו של אוטו הראשון (אוטו הגדול, קיסר 973-962) השתמשו בתואר אימפרטור אוגוסטוס. תחילת השימוש במונח האימפריה הרומית הקדושה מתוארכת לשנת 1254, ואילו השימוש בביטוי האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית (בלטינית: Sacrum Imperium Romanum Nationis Germanicae) (בגרמנית: Heiliges Römisches Reich Deutscher Nation) מופיע לראשונה בשנת 1512, לאחר שעבר וריאציות אחדות בסוף המאה ה-15.

נוסף על כך, בני הזמן התקשו אף להגדיר את מהותה של האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1667 כתב סמואל פופנדורף בחיבורו De statu imperii Germanici": Nihil ergo aliud restat, quam ut dicamus Germaniam esse irregulare aliquod corpus et monstro simile ..." ("נותר לנו, אם כן, לקרוא לגרמניה גוף שאינו כפוף לאף כלל, המזכיר מפלצת"). הפילוסוף הצרפתי וולטייר תיאר מאוחר יותר את האימפריה כך- "האימפריה הרומית הקדושה היא אינה קדושה, או רומית, או אימפריה".[1]

שמה של האימפריה

שמה המורכב משלושת המילים "אימפריה", "רומית" ו"קדושה" עדיין מהווה בתאירוכו סלע מחלוקת. משנה אחת מסבירה כי הגדרתה כאימפריה הייתה לפחות ממתקופתו של אוטו הגדול. בהמלך תקופתו נמצא מסמך המתעד את היותה של המונרכיה לאימפריה אך בהתחשב בהקשר המשפט נראה כי הכוונה היא לא לממלכה עצמה אלא לכוח השלטוני העומד בראשה. במשך כהונתם של הקיסרים העוקבים לאוטו הגדול נראה כי ההגדרה המצויינת לעיל קיבלה את התוספת "קדושה" נראת אך בצורה די עמומה ולא נפוצה מידי כדי להכריע חד משמעית אם כך גם נקראה בזמנים הללו או לא, כל זאת כשהיא מפוצלת ולא נכתבת במסמך אפילון אחד מהתקופה (כלומר ישנם מסמכים המדברים על "אימפריה קדושה" בנפרד ואחרים על "אימפריה רומית") . מתקופת שלטונו של פרידריך ברברוסה ניתן להצביע בבירור כי הוגדרה האימפריה כאימפריה רומית, כשבמסמכים רבים מצויינות המילים הלטיניות:[2]

sacrum imperium et diva res publica (אימפריה קדושה וחבר העמים הקדוש)

ישנו ראשון מסוגו המתעד את שילוב שני השמות ביחד משנת 1254, אך נראה כי עקב נדירותו הוא לא נהיה לפופולרי ולא הצליח להחילף את שני השמות הנפרדים. מנגד עמדה תופעה כמעט מקבילה באחת משפות היום-יום באימפריה כשהיא מכונה בפעמים אחדות heiliges Reich (הרייך הקדוש) ובפעמים אחרות כמעט לרוב כשהן בנפרד Römisches Reich (הרייך הרומאי), כך שגם כאן מופיע פיצול כמעט מוחלט. לעת סוף ימי הביניים החלו שינויים נוספים בשם, כשהיא לפעמים מכונה dem heiligen Römischen Reich und Deutschen Landern ולפעמים dem heiligen Reiche und deutscher Nation ('"האימפריה הרומית הקדושה והארצות הגרמניות" ו-"הרייך הקדוש והאומה הגרמנית" בהתאמה) לצד שמות וכינויים אחרים ובכך מסמך זה מהווה את המסמך הראשון (בשלב מאוחר- כבר במחצית שנות קיומה של האימפריה) שמצהיר המפורש ובאופן מלא את שמה .[2]

ציר הזמן של האימפריה הרומית הקדושה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
  • 2 בפברואר 962- יוחנן השביעי מכתיר את אוטו הגדול כקיסר הרומאים (לרוב זהו תאריך ייסודה הרשמי כיום)[3]
  • 7 במאי 973- אוטו השלישי מחליף את אביו (אוטו השני) בשלטון לאחר מותו[3]
  • 24 בינואר 1004- הנרי השני (בן דודו של אוטו השלישי) מוכתר כקיסר[3]
  • 13 ביולי 1024- הנרי השני מת ובכך נגמר זמן שלטונם של שושלתו של אוטו הגדול[3]
  • 26 במרס 1027- האפיפיור של הכנסייה הקתולית יוחנן בתשעה עשר מכתיר את קונארד השני כקיסר[3]
  • 5 באוקטובר 1056- הנרי השלישי תופס את השלטון[3]
  • 24 בינואר 1076- סכסוך עז בין הנרי הרביעי לאפיפיור גרגוריוס השביעי מגיע לשיאו[3]
  • 31 במרס 1084- הנרי הרביעי מוכתר כקיסר על ידי האפיפיור קלמנס השלישי[3]
  • דצמבר 1105- הנרי החמישי תופס את השלטון[3]
  • 23 בספטמבר 1122- תם הסכסוך בין מדינת האפיפיור לאימפריה הרומית הקדושה תחת חסותו של הנרי החמישי והאפיפיור קלסיטוס השני[3]
  • 23 במאי 1125- לותאר השלישי עולה לשלטון (סיומה של השושלת הסליאנית)[3]
  • 4 במרס, 1152- פרידריך הראשון (ברברוסה) הופך למלך הגרמני על ידי טקס הכתרה[3]
  • 20 ביוני 1190- הנרי השישי עולה לשלטון[3]
  • 25 בדצמבר 1194- סיציליה מצטרפת לאיחוד רשמית[3]
  • 1198- פיליפ של שוואביה ואוטו הרביעי מוצעים כקיסרים חלופיים להנרי השישי ופורצת מלחמת אזרחים באימפריה[3]
  • 21 ביוני 1208- התנקשות בחיוו של פיליפ של שוואביה צלחה[3]
  • 11 בנובמבר 1208- אוטו הרביעי מוכתר כמלך גרמניה הרשמי[3]
  • 1209- אוטו הרביעי מוכתר על ידי האפיפיור (אינוקנטיוס השלישי) כקיסר[3]
  • 9 בדצמבר 1212- פרידריך השני מוכתר למלך הגרמני[3]
  • 27 ביוני 1214- תבוסה נוחלת לצבא האימפריאלי ביחד עם הצבא האגנלי אל מול פיליפ השני של צרפת ופרידריך השני עולה לשלטון במקומו[3]
  • 22 בנובמבר 1220- פרידריך השני מוכתר כקיסר האימפריה [3]
  • 18 במרס 1228- מסע הצלב השישי שהוביל פרידריך השני אל ארץ שיראל מסתיים בהצלחתו והכתרתו כמלך ירושלים תוך כדי סיפוח לשליטה נוצרית ערים מרכזיות חשובות באזור לדוגמת בית לחם ונצרת. [3]
  • 17 ביולי 1245- אינוקטנטיוס הרביעי מוביל את הסכסוך בין מדינת האפיפיור לפרידריך השני לשיא חדש, כשמחליט להדיח אותו לאלתר מתפקידו.[3]
  • 13 בדצמבר 1250 - קונארד הרביעי עולה לשלטון, כמלך ירושלים סיצילה והאימפריה הרומית הקדושה.[3]
  • 21 במאי 1254- קונארד הרביעי מת, והאימפריה נשארת באנרכיה ללא אף מושל מוסכם[3]
  • 11 בספטמבר 1273- האימפריה נגררת לאנרכיה שוב עקב מותו של השליט ורודולף של הבסבורג עולה לשלטון[3]
  • 26 באוגוסט 1273- קרב מארשפלד מוכרע בנצחונו של אוטוקאר השני של בוהמיה[3]
  • 23 ביוני 1298- אלברט הראשון עולה לשלטון[3]
  • 27 בנומבר 1308- הנרי השביעי מוכתר כמלך הגרמנים[3]
  • 29 ביוני 1312- הסכסוך הגדול עם מדינת האפיפיור נגמר בהכתרתו של הנרי השביעי כקיסר[3]
  • 28 בספטמבר 1322- לודוויג הרביעי מנצח בקרב Mühldorf והופך לשליט האימפריה.[3]
  • 1328- לודוויג הרביעי מוכתר כקיסר[3]
  • 11 ביולי 1346- קרל הרביעי מנצח בהצבעה ונבחר למלך יריב של לודוויג הרביעי[3]
  • 11 באוקטובר 1347- קרל הרביעי נבחר למלך הגרמנים[3]
  • 5 באפריל 1355- קרל הרביעי מוכתר כקיסר[3]
  • 20 באוגוסט 1400- רופרט של בית ויטלבאך (Wittelsbach) עולה לשלטון[3]
  • 20 בספטמבר 1410- הקיסר זיגיסמונד עולה לשלטון[3]
  • 31 במאי 1433- אאגניוס הרביעי מכתיר את זיגיסמונד לקיסר[3]
  • 5 ביולי 1436- זיגיסמונד מוכתר בנוסף גם כמלך בוהמיה[3]
  • 18 במרס 1438- אלברט השני עולה לשלטון[3]
  • 2 בפברואר 1440- פרידריך השלישי עולה לשלטון[3]
  • 9 במאי 1452- פרידריך מוכתר על ידי האפיפיור למלך האימפריה הרומית הקדושה (אבן ציון זאת מהווה את ההכתרה האחרונה לאימפריה שתעשה בתוך תחומי העיר רומא)[3]
  • 22 בספטמבר 1499- שוויץ יוצאת מהאיחוד[3]
  • 31 באוקטובר 1517- פרסום תשעים וחמש התזות על ידי מרטין לותר מתבצע (האינדיקציה הראשונה לשינויים הדתיים העתידיים לקרות באימפריה)[3]
  • 27 בספטמבר 1529- ניסיון לכיבוש וינה על ידי האימפריה העות'ומאנית בהנהגת סולימאן הראשון נכשל[3]
  • 24 בפברואר 1530- קלמנס השביעי מכתיר את קרל החמישי לקיסר האימפריה (בפעם האחרונה על ידי המוסד האפיפיורי בהיסטוריה)[3]
  • 26 באוגוסט 1562- דוכסות לוריין מכריזה עצמאות מהאימפריה[3]
  • 1546-1547- המלחמה השמלקלדית מוכרעת לטובת האימפריה הרומית הקדושה וקרל החמישי[3]
  • 15 בינואר 1552- חלקים במערב צרפת מועברים בכוח לידי הכוחות הצרפתיים[3]
  • 25 בספטמבר 1555- קרל החמישי נכפה לקבל מהלכי שלום עם האוכלוסייה הלותרנית באימפריה.[3]
  • 25 ביולי 1564- מקסימיליאן השני עולה לשלטון[3]
  • 12 באוקטובר 1576- רודולף השני עולה לשלטון[3]
  • 23 במאי 1618- התנקשות בחייהם של שני בכירים בממשל (על ידי זריקתם מהחלון) מציתה את מלחמת שלושים השנה (שתהפוך לאחד האירועים החשובים ביותר בתולדות האימפריה)[3]
  • 28 באוגוסט 1618- פרדיננד השני עולה לשלטון[3]
  • 6 ביולי 1630- כוחות שבדיים ופומרניים יוצאים כנגד פרדיננד השני בהנהגתו של גוסטב השני אדולף.[3]
  • 11 בספטמבר 1631- סקסוניה מצטרפת למלחמה כנגד האימפריה[3]
  • 16 בנובמבר 1632- צבא האימפריה הרומית הקדושה מובס בידי הצבא השבדי העוצמתי בקרב לוטזן (Lützen)[3]
  • 30 במאי 1635- שלום פראג מסמן צעד חשוב בהפסקת הלחימה בין האימפריה הרומית הקדושה לבין סקסוניה[3]
  • 18 בספטמבר 1635- האימפריה הרומית הקדושה מכריזה מלחמה על ממלכת צרפת[3]
  • 30 במאי 1635- שלום וסטפליה נחתם במעורבותו של פרדיננד השלישי שהחליף את אביו בשנות סיום המלחמה ומלחמת שלושים השנה בשביל האימפריה נפסקת.[3]
  • 12 בספטמבר 1683- מצור על וינה בידי האימפריה העות'מאנית סוכל בידי כוחות אימפראיליים ופולנים [3]

אופיה של האימפריה

האימפריה הרומית הקדושה היא מוסד ייחודי בהיסטוריה העולמית, ולפיכך ישנו קושי בסיסי להבינה. מסיבה זו, ראוי יהיה לציין תחילה מה האימפריה לא הייתה.

  • עם זאת, האימפריה לא הייתה קונפדרציה רופפת ותו לא. אידאל הרייך (Reich), שהיה ביסודה של האימפריה לאורך רוב שנות קיומה, לא רק שתבע ממשלה קבועה בטריטוריה ברורה, אלא אף שיווה לאימפריה הילה נוצרית חזקה (ומכאן הכינוי "קדושה"). למעשה, עד 1508, המלכים הגרמנים נזדקקו לאישורו המפורש של האפיפיור, נציג האל עלי אדמות, על מנת שיוכתרו כקיסרי הרייך. הרייך, אם כן, היה בבחינת גשר בין קונפדרציה מדינית לבין ישות דתית-רוחנית.

מבחינה דתית, הייתה האימפריה הרומית הקדושה, כפי שניתן להסיק משמה, נוצרית רומית קתולית. אך עם חדירתם של זרמים פרוטסטנטיים, שמצאו את דרכם גם בקרב שכבת ההנהגה לקראת המחצית השנייה של המאה ה-16, הסכימו שליטי מדינות האימפריה דה פקטו, על סובלנות וקבלה הדדיים, וכל שליט יכול היה להכריע על דתה הרשמית של מדינתו, מדיניות זו נוסחה בפתגם הלטיני: ”cuius regio, eius religio”, כלומר: לאשר לו הארץ, לו הדת.

מבנה ומוסדות

החל משיא ימי הביניים ואילך, עמדה האימפריה בסימן מאבקי כוחות בין שליטי הטריטוריות השונות המרכיבות אותה, ובינם לבין השלטון הקיסרי. בניגוד לשליטים בחלקה מערבי של הממלכה הפרנקית, שהפך מאוחר יותר לצרפת, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה מעולם לא הצליחו לקיים שלטון בפועל באדמות שבבעלותם. במקום זה, הקיסרים נאלצו להעניק סמכויות רחבות יותר ויותר לדוכסים ולנסיכים של אותן אדמות. תהליך זה, שראשיתו במאה ה-12, הגיע במידה זו או אחרות לסיומו עם כינון שלום וסטפליה בשנת 1648.

רשמית, בראש הרייך עמד מלך, שהוכתר לקיסר על ידי האפיפיור (עד 1508), אשר שלט - להלכה, ולא למעשה - באחוזות הקיסריות (Reichsstände).

המלך הגרמני

הכתרתו האפיפיורית של קרל הגדול לקיסר בשנת 800 כוננה מסורת עבור המלכים הבאים. הייתה זו תוצאה של הסיוע שהעניק קרל לאפיפיור כנגד מרד תושבי רומא, אירוע שיצר את התפיסה של הרייך כמגן הכנסייה.

המינוי לקיסר היה כרוך בכהונה קודמת כ"מלך הגרמנים" (Deutscher König). מלכי הגרמנים נבחרו בהצבעה; במאה התשיעית הבוחרים היו מנהיגי חמשת השבטים הגרמאנים (הפרנקים, הסקסונים, הבווארים, השוואבים והתורינגים). מאוחר יותר היו אלה שליטיה החילוניים והדתיים של נסיכויות הממלכה, ולבסוף הקורפירסטן (Kurfürsten, "הנסיכים הבוחרים"). מסגרת זו הוקמה בשנת 1356. תחילה, היו שבעה נסיכים בוחרים; המספר עבר שינויים מעטים במאות הבאות.

עד 1508, נהוג היה כי מלך הגרמנים הנבחר עולה לרומא, שם יוכתר לקיסר על ידי האפיפיור. פעמים רבות שלב זה ארך שנים אחדות, במיוחד כאשר המלך היה טרוד בעיסוקים אחרים, לרבות סכסוכים צבאיים ופוליטיים במדינתו. עיכובים נוספים עשויים היו לנבוע ממתיחות בין המלך לאפיפיור עצמו.

קיסר האימפריה לא היה מסוגל לשלוט באופן עצמאי, קל וחומר אבסולוטי, על האימפריה כולה. כוחו הוגבל משמעותית על ידי המנהיגים המקומיים השונים; לאחר המאה ה-15, היה הרייכסטאג לגוף המחוקק של האימפריה, גוף מורכב שהתכנס באופן בלתי סדיר - בהתאם לבקשת הקיסר - במקומות שונים. רק אחרי 1633 קיבל הרייכסטאג מעמד של מוסד קבוע.

האחוזות הקיסריות

טריטוריה נחשבה לאחוזה קיסרית אם, על פי המשפט הפיאודלי, לא הייתה כפופה לכל סמכות חיצונית אחרת מלבד זו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ושליטיה המקומיים נתפסו כזוטרים. האחוזות הקיסריות כללו:

  • שטחים הנמצאים תחת שליטתו של נסיך או דוכס מקומיים, ובמקרים אחדים - של מלך מקומי. (מלבד בוהמיה, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה לא הורשו לשמש במקביל לתפקידם כמלכים של נחלות בתוך האימפריה. עם זאת, ממלכות חיצוניות הורשו לעשות זאת, כמו ממלכת בריטניה הגדולה, ששליטיה שימשו גם כנסיכים-בוחרים של נסיכות הנובר).
  • מחוזות דתיים שהונהגו על ידי הגמון (בישוף) או על ידי נסיך-הגמון. במקרה האחרון, נהנה השליט מעוצמה דתית ומדינית כאחת. נסיך-הגמון ראוי לציון באימפריה הרומית הוא בישוף מיינץ (Mainz).
  • ערים חופשיות קיסריות, תחת שלטונו הישיר של הקיסר, שאינן כפופות למרותו של שליט או בישוף מקומי.

מספר הטריטוריות היה עצום בהיקפו, ובזמן שלום וסטפליה כבר מנה מאות אחדות. גודלן של רבות מהן לא עלה על יותר מקילומטרים-רבועים ספורים. מסיבה זו יש המכנים את האימפריה "שטיח טלאים" (Flickenteppich). לרשימת הטריטוריות שכללה האימפריה בשנת 1792, רשימת המשתתפים ברייכסטאג.

סוגי האחוזות הקיסריות

אחוזות אלו חולקו למספר דוגים טריטוראליים הכפופים טריטוריאליות הכפופות תחת קיסר האימפריה הרומית הקדושה (רשימת הדרגות הגבוהות):

  • טריטוריה הכפופה לנסיך בוחר[2]
  • טריטוריה תחת לנדגרב (בגרמנית: Landgraf) [2]
  • נסיכות[2]
  • דוכסות[2]

הסוגים השונים המצויינים למעלה הינם סוגי נסיכויות

לכל אלו נוספו (רשימת הדרגות הגבוהות פחות):

  • מחוז (Reichsgrafschaften)[2]
  • עיר חופשית אימפריאלית (Reichsstädte)[2]
  • אדנות (freie Herrschaften)[2]
  • כפר חופשי (Reichsdörfer)[2]
  • טריטוריה כנסייתית (praelaturae)[2]

רייכסטאג

הרייכסטאג היה המוסד המחוקק של האימפריה הרומית הקדושה. הוא כלל מספר מחלקות:

  • מועצת הבוחרים, כללה את השליטים הבוחרים באימפריה הרומית הקדושה.
  • מועצת הנסיכים, כללה שני מושבים, דתי וחילוני:
    • המושב החילוני: נסיכים (שליטי הטריטוריות, המחזיקים באחד מן התארים הבאים: נסיך, ארכי-דוכס, דוכס, מרקיז או פיאודל מלכותי) הצביעו באופן עצמאי, בבחינת קול אחד לכל טריטוריה; נסיכים שהחזיקו ביותר מטריטוריה אחת נהנו, אם כן, מהשפעה רבה יותר. המושב כלל גם רוזנים ואצילים מקומיים, אשר קובצו לארבע מחלקות: ווטראו, שוואביה, פרנקוניה ווסטפליה. כל מחלקה כזו החזיקה בקול קיבוצי אחד.
    • המושב הכנסייתי: בישופים, מספר אבות מנזר וראשי מסדרי האבירים של המסדר הטוטוני ומסדר סיינט ג'ון החזיקו כל אחד בקול אחד. אבות מנזר נוספים קובצו בשתי מחלקות: שוואביה והריין. כל מחלקה החזיקה בקול קיבוצי אחד.
  • מועצת הערים הקיסריות, שכללה את נציגי הערים החופשיות-קיסריות, אשר קובצו בשתי מחלקות: שוואביה והריין. כל מחלקה החזיקה בקול קיבוצי בודד. מועצת הערים הקיסריות לא הייתה שווה בכוחה למועצות האחרות; היא לא יכלה לדון או להצביע בעניינים רבים, לרבות סיפוחן של טריטוריות חדשות לאימפריה.

הרכב פוליטי

משנת 1500 קיסר האימפריה הרומית הקדושה מקסימיליאן הראשון ביצע רפורמות בהרכב הפוליטי של האימפריה, ויצר מושג המכונה בעברית "מעגל" (בגרמנית: Reichskreis). מטרתו של המעגל הייתה לשמור על התקינות והסדר הפוליטי המיטבי ביותר באימפריה על כל מחוזותיה השונים. הממונה על כל מחוז נקרא נסיך בשם קריסוברסט (Kreisoberst) כל מעגל הורכב ממחוזות ודוכסויות וכדומה... תחילה הועלו על הפרק שישה מעגלים לאימפריה והם (בשנת 1500):[4][2]

  • שוואביה[2]
  • פרנקוניה[2]
  • בוואריה[2]
  • סקסוניה העליונה[2]
  • וסטפאליה[2]
  • סקסוניה התחתונה[2]

כל זאת כשבשנת 1512 הרשימה גדלה למימדים גדולים יותר ואליה נוספו:

  • ריין [2]
  • אוסטריה[2]
  • בורגונדיה[2]
  • סקסוניה[2]

היסטוריה

מהפרנקים המזרחיים למאבק האינווסטיטורה

לאחר שקרל הגדול מלך הפרנקים כבש את איטליה וגרמניה, הוא הוכתר על ידי האפיפיור ב-25 בדצמבר 800 לקיסר של האימפריה שכבש וזכה בתואר הקיסרי המהולל שהיה שמור קודם לכן רק לקיסרי האימפריה הרומית (Imperator Romanorum) האפפיור שהיה אחראי להכתרה זאת היה לאו השלישי . עם זאת, הוא המשיך להשתמש בתואר מלך הפרנקים ועל כן יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה. טענה התומכת בהיותו הקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה הינה מפרטת את מסעו של קרל הגדול לצורך הכתרתו ברומא כמנהג הנשמר לאורך שנים באופן ייחוד ליקסריי האימפריה, ולכן יש קשר ישיר בין קרל הגדול לבין לקיסרים הבאים בתור.[5]בעוד שתקופת שלטונו של קרל הגדול מרובה בעשייה ובצעדים ניכרים לקידום פני האימפריה הפרנקית, נחשב רגע ההקמה של האימפריה הרומית הקדושה (הראשון והמוקדם בתור מכולם) ב-25 בדצמבר 800 לספירה, במוקד הרוחני של האימפריה הרומית הקדושה שיישאר לכל אורכה של האימפריה מקום מפתח, שלא נכלל בתוככי האימפריה עצמה אך משפיעה רבות על הסדר המדיני בה. ההכתרה התרחשה בבזיליקת פטרוס הקדוש הישנה על ידי האפיפיור לאו השלישי ונבעה מפועלו שתרם רבות להכנסייה הקתולית מבחינה צבאית וכלכלית (כמו נתינת אדמות לכנסייה). קרל הגדול למעשה הקים בזאת אימפריה חדשה ובו בזמן המשיך את האימפריה הפרנקית כשהוא נושא שני תארים- "מלך הרפנקים" ו" הקיסר אוגוסטוס המושל באימפריה הרומית " (Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium) עקב המשכתו להשתמש בתואר מלך הפרנקים יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה. טענה התומכת בהיותו הקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה הינה מפרטת את מסעו של קרל הגדול לצורך הכתרתו ברומא כמנהג הנשמר לאורך שנים באופן ייחוד ליקסריי האימפריה, ולכן יש קשר ישיר בין קרל הגדול לבין לקיסרים הבאים בתור.[6][7][8]

תואר נוסף ופחות מוכר שנשא קרל הינו התואר serenissimus Augustus a Deo coronatus, magnus pacificus Imperator Romanorum gubernans Imperium (בעברית: "בשלווה יתרה מוכתר אוגוסטוס על ידי אלוהים, קיסר גדול ושוחר שלום המושל באימפריית הרומאים".[9]

קרל הגדול היה מהפכן גדול ונחשב למבצע רפורמות חשובות בתחומים נרחבים באימפריה ובהם נמנים כלכלה, חינוך ודיפלומטיה- מה שבלט במיוחד ביכולות הגבוהות שלו לשליטה על שטח רב באופן ייעיל ומוחלט. הוא היה איש אשכולות בתחומים נרחבים, ובחצר ארומנו באאכן בלטו אנשי ההוראה שבקצה חנית האימפריה סביבו. כל זאת בעוד שהיה אתלט מצטיין ובעל ידע בתחומי ספורט רבים (שרבים ביצע סביב ארמונו באאכן) מה שהמשיך להוסיף לו את התדמית של המלך המייסד האגדי והחזק של האימפריה. יש לציין בנוסף כי אומנם חלק ניכר מהממשל היה באאכן, אך הוא נהג לשהות במקומות נוספים מידי פעם כל זאת תוך כדי ניהול האימפריה.[2]

גם מחוץ לאימפריה ביצע קרל מהלכים חשובים, כמו שליחת כסף לנוצרים במקומות מרוחקים יותר דוגמת ירושלים, אלכנסנדריה וקרתגו. הוא רכש חברויות חשובות עם ממלכות אחרות (גם מעבר לים, ובינהן גם ממלכות לא נוצריות רבות) כל זאת כדי לתת מענה ועזרה לאוכלוסייה הנוצרית ולהקל על עול חייהם במדינות אלו- מה שהעלה את מוסד הקיסרות הרומאית המחודש לבמה הבין לאומית, כשקשרים אלה הם הניצנים לקשרי החוץ שתבצע האימפריה בעתיד.[10]

לואי החסיד (או בשם שהיה שניתן לו בזמן שלטונו Hludovicus בנוסף לשם Chlodovicus) עלה לשלטון (בלי יידוע מראש והתייעצות עם האפיפיור) כשהיה בגיל 35 וזכה לתהילה רבה במשך שנות שלטונו הארוכות העומדות על 26 שנה. כל זאת התבצע כשהוא ממשיך את השימוש בתואר הקיסרי-הרומאי והמלוכני-הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי החסיד העביר את המנהל הממשלתי מאאכן לאקיטן, תוך כיבושה וצירופה לאימפריה. אנקדוטה קטנה על מהלכיו הצבאיים הינה מתארת את פעולותיו בהגנת האימפריה מפני המורים (קבוצת אתנית מוסלמית ברובה שהתקיימה אז בספרד). סיום תקופת שלטונו של לואי עצמה מהווה חוצץ עקב המאבקים הפנימיים שקרו בה באימפרה ולמעשה ההפרדה שהתרחשה מכאן והילך עקב הסכם ורדן בסיום שלטונו היא זאת שמהווה את הגורם המבדיל העיקרי בין שתי השקפות הראייה השונות על תאריך ייסודה של האימפריה.[11] אומנם לואי החסיד לא היה המושל היחיד בזמנו (אלא היה שותף לבנו, לותאר הראשון, שאומנם לא נחשב אז לקיסר הרשמי אך שיתף פעולה עם אביו בפעולות רבות). לותאר הראשון, היה יורש העצר למעשה של האימפריה באותה התקופה ויועד לשלוט על כל האימפריה במות אביו. ללותאר היו שני אחים- פפין ולודוויג (לודוויג הגרמני, אך אז נקרא לואי בלבד בלי התואר הנלווה). לבירוקרטיה של ירושתו של לואי האב בידי לותאר התלווה צו בשם Ordinatio imperii. לותאר מלך תחילה על חלק מהמגף האיטלקי ורק אז עבר להיות קיסר שותף לאביו, כשלבסוף הוא הוכתר כקיסר הרומאים. אל כל אלו הוסיף לותאר את "החוקה הרומאית" שספחה את רומא לשטח האימפריה והוביל את האפיפיור להישבע אמונים לו, לותאר קיסר הרומאים. שנת 830 הייתה השנה בה מכת הקרע בחצר המלוכה בהקה יותר מאי פעם בניסיון המרד שפרץ בתוככי הארמון המלוכני. לאחר כשנה פרץ מרד נוסף באחדותם של לודוויג הגרמני, פפין ולותאר הראשון. בדצמבר 838 רוחו של פפין יצאה מגופו, וכך אחרי מותו, נשארים שני האחים הגדולים, לותאר ולודוויג הגרמני ביחד עם אחיהם הצעיר יותר שארל (שלימים יזכה לכינוי "שארל הקרח"). תוכנית חלוקה הועלתה שוב על הפרק. לואי הגרמני ישב לפי התוכנית בבוואריה והשליט את ריבונותו כשהוא במרכז, לותאר במזרח האימפריה ושארל במערב.ב-25 ביוני 841 יצא לותאר הראשון במסע מלחמה כנגד שארל ולואי הגרמני ולא צלח במשימתו. מותשים כל האחים ואזרחיהם ממסעות המלחמה שניהלו הסכימו להגיע לפשרה ולהשלים עם חילוק האימפריה. הפשרה באה בצורת חוזה ורדן, שהותירה ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך סדרה מחדש את הטריטוריות עליהן ישלטו כל אד מהמלכים. לבסוף נקבע כי את נחלות המזרח יקח לודוויג הגרמני, נחלות המרכז יפלו בידי לותאר הראשון והמערב בידי שארל הקירח.[12]

בשנת 911, לאחר מות המלך הקרולינגי לודוויג הילד ללא צאצאים, בחרו מנהיגי אלמניה, בוואריה, פרנקיה וסקסוניה בקונראד הראשון, שהיה פרנקי אך מהשושלת הקרולינגית, כשליטם החדש. היינריך הראשון (שלט 919–936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של פריצלאר בשנת 919, נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה נפרדת בשם פרנקיה המזרחית , וכינה עצמו rex Francorum orientalum (מלך הפרנקים המזרחיים) בעוד שחלק המערבי יוסד בתור פרנקיה המערבית. היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.[2]

כותבים בני הזמן, כמו גם כותבים מאוחרים יותר, התייחסו להכתרה האפיפיורית בתור ה translatio imperii, העברת הקיסרות מידי הרומאים לישות מדינית חדשה. הקיסרים הגרמנים, אם כן, ראו עצמם כממשיכי דרכם הישירים של קיסרי האימפריה הרומית; מסיבה זו כינו עצמם אוגוסטוס, על שם הקיסר הרומי הראשון, אוגוסטוס קיסר. בשלב זה, עם זאת, נמנעו מלכנות עצמם קיסרים "רומאים", ככל הנראה מתוך כוונה שלא לעורר סכסוך עם הקיסר הרומי שעדיין ישב בקונסטנטינופול. המונח imperator Romanorum (קיסר הרומאים) נפוץ רק בשלב מאוחר יותר, בתקופתו של קונראד השני.

בשלב זה, הממלכה המזרחית לא הייתה "גרמנית" כשם שהייתה "קונפדרציה" של השבטים הגרמאנים, כשהחשובים שבהם היו הפרנקים, הבווארים, האלמנים והסקסונים. נראה כי האימפריה שרדה כאיחוד מדיני בעיקר לנוכח השפעתם האישית הרבה של המלך היינריך הראשון ובנו אוטו הגדול. אף על פי שלהלכה נבחרו על ידי מנהיגי השבטים הגרמאניים, בפועל היו מסוגלים לקבוע את יורשיהם.

עובדה זו השתנתה לאחר מותו של היינריך השני בשנת 1024, מבלי שהותיר אחריו צאצאים. קונראד השני, הראשון לקיסרים בני השושלת הסאלית, נבחר באותה שנה. הבחירה הייתה שילוב של השפעה אישית, סכסוכים בין-שבטיים, דיני ירושה וכן תמיכתם של מנהיגים מקומיים, שיימנו בסופו של דבר על מסגרת הבוחרים הקיסרית.

עד זמנו של אוטו השלישי (מלך 983, קיסר 996–1002), מקובל היה כי המלכים והקיסרים ישהו בעיקר באדמות מוצאם, ושם יקימו את ממשלתם. אוטו השלישי, לעומת זאת, לא בחר במושב קיסרי קבוע, אלא נדד עם פמלייתו ברחבי הבישופויות באימפריה. בנוסף, יורשיו של אוטו, היינריך השני, קונראד השני והיינריך השלישי, פיקחו ומינו בעצמם את הדוכסים והנסיכים של הטריטוריות ברחבי האימפריה.

תהילתה של האימפריה הרומית הקדושה עמדה בפני משבר חמור במאבק האינווסטיטורה, שבה האפיפיור גרגוריוס השביעי החרים את המלך היינריך הרביעי (מלך 1056, קיסר 1084–1106). אף שהחרם בוטל לאחר ההליכה לקנוסה בשנת 1077, היו לו השלכות מרחיקות לכת. במהלך שנות החרם בחרו הדוכסים הגרמנים במלך אחר, רודולף פון שוואביה, שנאלץ להשיב את הכתר להיינריך ב-1088, בתום מלחמה בת שלוש שנים בין השניים. ואולם שורשיה המיתיים של האימפריה ניזוקו לתמיד; המלך הגרמני הושפל על ידי נציג האל עלי אדמות. חשוב מכך, הכנסייה זכתה למעמד של שחקן עצמאי במערכת הפוליטית של האימפריה.

האימפריה תחת בית הוהנשטאופן

פרידריך הראשון "ברברוסה" נמנה עם החשובים שבקיסרי האימפריה

קונראד השלישי עלה לכתר בשנת 1138 והיה לקיסר הראשון לבית הוהנשטאופן, שעתיד היה לשקם את תהילתה של האימפריה. היה זה פרידריך "ברברוסה" (מלך 1152, קיסר 1155–1190) שהעניק לאימפריה את הכינוי "קדושה", וברוח זו ניהל את ענייני החוק והחקיקה.

בנוסף, תחת ברברוסה שבה ועלתה תפיסת ה"רומאיות" של האימפריה, שהייתה, ככל הנראה, ניסיון להצדיק את עוצמתו הנפרדת של הקיסר ביחס למוסד האפיפיורות, שהלך והתחזק בשנים אלה. מערכת החוקים שאימץ ברברוסה כללה מרכיבים רבים, ששורשיהם היו בחוק הרומי המסורתי. ביניהם ניתן למנות טביעת מטבעות, סלילת דרכים, גביית מסים וקנסות וכן מינוי פקידים. אותה מערכת חוקים הייתה קשורה קשר הדוק למשפט הפיאודלי, במה שאפשר לברברוסה לקיים לעתים שלטון ריכוזי למדי, תוך שהוא כובל את הדוכסים העקשנים לחוקי האימפריה כולה.

צעד חשוב נוסף שעשה ברברוסה היה כינון שלום פנימי בתוך האימפריה, ה-Landfrieden. היה זה בבחינת ניסיון לסיים את הסכסוכים הפנימיים ואת נקמות הדם בין הדוכסים המקומיים השונים, אך גם אמצעי להכפפת נתיני הקיסר למערכת משפטית אחת, הכוללת דין פלילי ציבורי - מעין גלגול קדם-מודרני של רעיון "שלטון החוק", שבשלב זה לא היה נורמטיבי.

העובדה שלאחר מאבק האינווסטיטורה הפכה הכנסייה למוסד עצמאי מבחינה פוליטית, שלא נאות עוד לשמש כמנגנון לשימור עוצמתם של קיסרי האימפריה, נתפסה בעיני הקיסרים לבית הוהנשטאופן כבעיה חמורה. על מנת לפתור בעיה זו, בחרו הקיסרים להחכיר יותר ויותר אדמות למיניסטריאליה, חיילים משועבדים לשעבר, שנחשבו לאמינים ונאמנים יותר מאשר הדוכסים המקומיים. מעמד זה, ששימש בתחילה לצורכי מלחמה, יהווה את הבסיס למסדרי האבירים העתידיים, מהאלמנטים המרכזיים שבשימור העוצמה הקיסרית.

שנות שלטונו המאוחרות של הקיסר האחרון לבית הוהנשטאופן, פרידריך השני, היו שונות במידה רבה משלטון קודמיו. בעודו ילד, מלך תחילה בסיציליה, בזמן שבשטחי גרמניה, פיליפ משוואביה (נכדו של ברברוסה) ואוטו הרביעי (בנו של היינריך הארי) התחרו עמו על תואר מלך הגרמנים. לאחר שגבר פרידריך על יריביו והוכתר לקיסר בשנת 1220, הוא הוחרם על ידי האפיפיור לאחר שתבע בעלות על רומא. למרות זאת, פרידריך ביצע את הלא יאמן וכבש את ממלכת ירושלים בשנת 1228, במהלך מסע צלב. היה זה שיאו האחרון של ההיבט המיתי-רוחני באופייה של האימפריה הרומית הקדושה.

למרות זאת, פרידריך השני הוא שגרם בסופו של דבר לצעדים שהובילו להתפרקותה של האימפריה. ראשית, עיקר עניינו היה בכינונה של מדינה מודרנית במיוחד בסיציליה, הכוללת מערכות שירותים ציבוריים, בנקאות ומשפט. בנוסף, פרידריך העניק לדוכסים הגרמנים זכויות-יתר וסמכויות חסרות תקדים בהיקפן ובמהותן, שלא תשללנה מהם על ידי קיסרים אחרים. בוועידה הנסיכית-כנסייתית שנערכה ב-1220, פרידריך העניק לנסיכים-הגמונים סמכות עצמאית לקבוע מכסים, לטבוע מטבעות, לעצב מערכות משפט ואף לבצר את הטריטוריות שלהם באופן עצמאי. בשנת 1232 הוענקו הזכויות הללו גם לנסיכים החילוניים (שכונו לראשונה domini terrae, אדוני אדמתם; שינוי מובהק בטרמינולוגיה הפוליטית), כתוצאה ממרד שהובילו בראשותו של הנסיך היינריך, בנו של פרידריך השני. באמצעות מתן הפריבילגיות הללו, ביקש פרדריך להשקיט את הטריטוריות שמצפון להרי האלפים ואת שליטיהן, על מנת שיוכל להתרכז באדמותיו באיטליה ובסיציליה.

אחרי בית הוהנשטאופן: עלייתן של הנסיכויות

לאחר מותו של פרידריך השני בשנת 1250 לא הצליחה אף אחת מהשושלות המתחרות לתפוס את הכתר, ולכן נאלצו הנסיכים הראשיים של האימפריה לבחור מספר מלכים מבתים שונים. התקופה שבין 1246 (שנת בחירתם של היינריך ראספ וויליאם השני מהולנד) ועד שנת 1273, או אז נבחר רודולף הראשון, מלך גרמניה, מכונה על פי רוב האינטררגנום הגדול (התקופה שבין הקיסרים).

הנסיכים-הבוחרים של האימפריה הרומית הקדושה

הקשיים בבחירת המלך הביאו בסופו של דבר להופעת אספת הנסיכים הבוחרים (Kurfürstenkollegium), גוף פוליטי קבוע המונה שבעה נסיכים-בוחרים, אשר נוסד באופן רשמי בשנת 1356. אספה זו כללה את נסיך-הגמון מיינץ, נסיך-הגמון קלן, נסיך-הגמון טריר, מלך בוהמיה, דוכס סקסוניה, מרקיז ברנדנבורג, ורוזן ריינלנד-פפאלץ. התפתחות זו מסמלת יותר מכל את הופעתה של הדואליות השלטונית בין קייזר אונד רייך, הקיסר וממלכתו, שהלכו ונתפסו כמושגים נפרדים. הדבר השתקף גם בשלטונם של הקיסרים הפוסט-סטופנים ובדרכים שבהן ניסו לשמר את עוצמתם. בעבר, עוצמתה הצבאית והכלכלית של האימפריה רוכזה בעיקר באדמות הקיסריות (Reichsgut), שהיו בבעלותו הישירה של הקיסר (וכללו ערים קיסריות רבות). אחרי המאה ה-13 השתנו פני הדברים: האדמות הקיסריות – ועמן מוקדי העוצמה הקיסרית - הועברו לחזקתם של הדוכסים והשליטים המקומיים, בין אם על מנת לגייס הון לאוצר האימפריה, בין אם לזכות בנאמנותם או לשכך את תאוותם של דוכסים עקשנים.

השליטה הישירה באדמות הקיסריות לא שירתה עוד, אם כן, את צורכיהם של הקיסר או של הדוכסים. תחת זאת, מלכי האימפריה וקיסריה (החל מהמלך רודולף הראשון, מלך גרמניה) נשענו באופן הולך וגובר על האדמות שבשליטת משפחותיהם כאמצעי לביסוס כוחם. בניגוד לאדמות הקיסריות, שהיו מפוזרות ברחבי האימפריה ולכן קשות לניהול, השטחים המשפחתיים היו קומפקטיים יותר וקל היה לשלוט בהן. בשנת 1282, אם כן, המלך רודולף הראשון החכיר את אדמות אוסטריה והשטיירמארק שבבעלותו - לבניו.

ב-1312, שנת הכתרתו של הקיסר היינריך השביעי, נכנסה שושלת לוקסמבורג לתמונה. היינריך היה המלך הראשון מאז פרידריך השני (שמת, כאמור, 62 שנים לפני כן) אשר הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. כל הקיסרים והמלכים ששלטו אחריו נשענו על אחוזות משפחותיהם (Hausmacht): הקיסר לודוויג הרביעי לבית ויטלסבאך (מלך 1314, קיסר 1328–1347) התבסס על נחלות משפחתו בבוואריה; קרל הרביעי לבית לוקסמבורג, נכדו של היינריך השביעי, שאב את עיקר עוצמתו מאדמותיו שבבוהמיה. בין המאות ה-13 וה-15 חל השינוי בטריטוריות המרכיבות את האימפריה, שהלכו וקיבלו מאפיינים של מדינות קדם-מודרניות. התהליך לא היה אחיד: השטחים המתקדמים ביותר היו אלה החופפים לקהילות הגרמאניות העתיקות, בוואריה לדוגמה.

הרפורמה הקיסרית

"חוקת" האימפריה עדיין לא הייתה מבוססת ברובה בראשית המאה ה-15. אף על פי שכמה ממוסדותיה ונהליה השלטוניים כבר נקבעו, הכללים שעל-פיהם התנהל שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים באימפריה (המלך\קיסר, הנסיכים-הבוחרים והשליטים המקומיים האחרים) לא היו ממוסדים, והיו תלויים במידה רבה באישיותו של המלך\קיסר. וכך, קיסרים כדוגמת זיגמונד לבית לוקסמבורג (מלך 1410, קיסר 1433–1437) ופרידריך השלישי (מלך 1440, קיסר 1452–1493) יכולים היו לקבוע את מקום מושבם באדמותיהם הפרטיות ולהתעלם מאדמות הגרעין של האימפריה, במה שהחליש את המוסדות שאמורים היו לשתף עמם פעולה בניהול הממלכה. הרייכסטאג במובנו כגוף המחוקק של האימפריה לא היה קיים בשלב זה. חמור מכך, הדוכסים השונים באימפריה הסתכסכו זה עם זה לעתים תכופות, ועימותיהם אף התפתחו לכדי מלחמות מקומיות.

גם הכנסייה הייתה במשבר. הסכסוך שהתנהל בין מספר אפיפיורים מתחרים נפתר רק בועידת קונסטנץ (1414-1418); אחרי 1419, הושקע מאמץ רב בדיכוי מעשי הכפירה של ההוסיטים. התפיסה הימי ביניימית של Corpus Christianum, לפיה הכס הקדוש והאימפריה הרומית הקדושה יובילו יחדיו את העולם הנוצרי, החלה דועכת בתקופה זו.

במקביל, המאה ה-15 ידעה דיונים רבים על מהותה של האימפריה עצמה. חוקי העבר לא התאימו עוד למבנה הנוכחי, והיה צורך דחוף בשלום פנימי (Landfrieden) נוסף על זה שכונן פרידריך ברברוסה מאות שנים לפני כן. הדיונים הללו הולידו את רעיון ה"רפורמה" במובנו המקורי של הפועל הלטיני, היינו, להשיב את הדברים לתבניתם העתיקה.

בשנת 1486, כשפרידריך השלישי היה זקוק לתמיכתם של הדוכסים המקומיים על מנת לממן את מלחמתו בהונגרים, ניצב בפני דרישתם המאוחדת של הדוכסים להשתתף לראשונה בחצר הקיסרית ובענייני ניהול האימפריה. לראשונה, אוחדה אספת הבוחרים יחד עם השליטים המקומיים האחרים ברחבי האימפריה במה שהביא ליצירתו של הרייכסטאג (אליו יצטרפו בעתיד הערים הקיסריות). פרידריך סירב לתביעתם זו, ואולם בנו, הקיסר מקסימיליאן הראשון, היה פרגמטי יותר, וכינס בסופו של דבר את הרייכסטאג בעיר וורמס (ורמייזא) בשנת 1495, שנתיים לאחר מות אביו. ברייכסטאג הסכימו הקיסר והדוכסים על ארבעה צווים, שיחד זכו לכינוי רייכסרפורם (הרפורמה הקיסרית): הייתה זו סדרה של פעולות משפטיות שהעניקו לאימפריה המתפוררת מעט יציבות מבנית.

השינוי המשמעותי ביותר כלל את יצירתן של אחוזות המעגלים הקיסריים (Reichskreise): טריטוריות בחלקים שונים של האימפריה אוחדו ב"מעגלים", שתכליתם הייתה לספק הגנה ויציבות אזורית כוללת. אחוזות המעגלים הקיסריים היו במוקד, ושם ישבה האספה הקבועה של כל מעגל. אף על פי שתחילה הוקמו שישה מעגלים, המספר הועלה לעשרה בשנת 1512 (השנה שבה, אגב, הורחב תוארו הרשמי של קיסר האימפריה לכדי "קיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית"). על המעגלים הקיסריים נמנו המעגל האוסטרי, הבווארי, הבורגונדי, הפרנקוני, הרייני, הווסטפלי, הסקסוני התחתון, הרייני העליון, הסקסוני העליון והשוואבי. מערכת זו, בדומה לשינויים מבניים ומשפטיים נוספים של הרייכסרפורם, שרדה במידה רבה עד לקריסתה של האימפריה בראשית המאה ה-19.

המשבר שלאחר הרפורמציה

כשיזם מרטין לותר בשנת 1517 את מה שעתיד היה להיקרא ה"רפורמציה", זיהו הדוכסים המקומיים הזדמנות לצאת כנגד הקיסר. שטחי האימפריה חולקו בהתאם לקווים דתיים נוקשים, כשצפונה, מזרחה וערים מרכזיות רבות בתחומה (לרבות שטרסבורג, פרנקפורט ונירנברג), הופכים פרוטסטנטים, ואילו הדרום והמערב נותרים קתולים ברובם. לאחר מאה שנות מאבק, היה הסכסוך הפנים-גרמני מהגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ מלחמת שלושים השנה (1618-1648), שהחריבה חלקים ניכרים מהאימפריה. מעצמות זרות, כדוגמת צרפת ושוודיה, התערבו בסכסוך לטובתם של הכוחות הפרוטסטנטיים שנלחמו בקיסר הקתולי, וקרעו נתחים עבים משטח האימפריה.

אחרי שלום וסטפליה

סופה הממשי של האימפריה בא במספר שלבים. לאחר החתימה על הסכמי וסטפליה ב-1648, אשר העניקו לטריטוריות השונות ריבונות כמעט מוחלטת, ואף התירו להן לכרות בריתות נפרדות עם מדינות אחרות; האימפריה הרומית הקדושה הייתה לאוסף רופף של ישויות מדיניות שהיו במידה רבה עצמאיות.

סוף האימפריה

ערך מורחב – המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון, הריינבונד, חילון

האימפריה הרומית הקדושה קרסה באופן רשמי ב-6 באוגוסט 1806, שעה שקיסרה האחרון, פרנץ השני, התפטר מתפקידו. עם זאת, צאצאיו של פרנץ הוסיפו להחזיק בתואר "קיסרי אוסטריה" עד שנת 1918. בין השנים 1804 ועד 1867 צאצאיו שלטו על האימפריה האוסטרית ובין השנים 1867 ועד 1918 שלטו על האימפריה האוסטרו הונגרית.

ניתוח

חולשת הקיסרים במאות ה-11 וה-12

חולשת הקיסרים במאות ה-11 וה-12 הייתה נעוצה, לפי ההיסטוריון ז'אק לה גוף בשני גורמים עיקריים: הראשון, עיקר האינטרסים הקיסריים הופנו דרומה, לכיוון איטליה, אליה ערכו מסעות רבים בהזניחם את הצפון. הצבת איטליה בראש מעייניהם נבעה בראש ובראשונה מחשיבותה של רומא, כעיר ההכתרה הסמלית, אך רומא הייתה נתונה לשלטון האפיפיור מולו הייתה נטושה מלחמה בהקשר למאבק על עליונות השלטון החילוני מול זה הדתי. כמו כן, באיטליה, בעיקר בשטחי ערי המדינה שבצפונה, נמצאו הנחלות הפוריות והעשירות ביותר והמיסים שיכלו להעלות היו גבוהים מאלה של נחלות גרמניות. אך ערי המדינה היו רבות, נתונות למערכת בריתות אד-הוק ומרדניות באופיין.

הגורם השני, המשלים, לחולשת הקיסרים היה המחסור בבעלי ברית טובים ויציבים. האצולה הוותיקה העדיפה את עקרון הבחירה על עקרון הירושה השלטונית ולפיכך הייתה בלתי-אמינה. בפרט, נאמנותם של נסיכי הכנסייה הייתה לרוב בראש ובראשונה לאפיפיור ולא לקיסר. הקיסרים ניסו להעלות מעמד של אצולת-שירות או אצולה חדשה, שהתבססה על נותני שירות (כלכלי, מנהלי או צבאי) שהועלו למדרגת אצילים, אולם אלו, במקום שייטו חסד לקיסר, ביקשו להטמע עד מהרה במעמד האצולה הוותיק ואימצו את סלידתו מהשלטן הקיסרי. לאצילים אלה הוענקו גם בדרך כלל טירות משמר או אחוזות מרוחקות באיטליה, שם התבקשו לשמש כ"שוט הקיסר". קיסרים מסוימים, בראשם היינריך החמישי, העניקו פריווילגיות לערים, בתקווה שיזכו בכך בתמיכתן, אך האופי הדמוקרטי יחסית של הערים וחוסר ההומוגניות שלהן לא איפשרו להן להיות בנות-ברית נאמנות לקיסר.

כמו כן, בפנייה דרומה הזניחו הקיסרים אצילים חזקים שכבשו להם נחלות בצפון ובמזרח ועשו בהן כבתוך שלהם, בראשם והתקיף והחצוף שבהם, היינריך הארי, דוכס סקסוניה ובוואריה. ההתמודדות מול אצילים חזקים אלו הובילה למרידות רחבות היקף, הגדולה שבהן ב-1192 נערכה בתמיכתו של ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה[13].

סוף ימי הקיסרות

היו שטענו כי שלושה גורמים קבעו מראש את גורלה של גרמניה בעת החדשה: הרייך, הרפורמציה ומאוחר יותר, הדואליזם בין אוסטריה ופרוסיה. רבים ניסו להסביר מדוע לא הצליח הרייך במשך אלף שנות קיומו לצבור די סמכות ריכוזית ולהפעילה על השטחים שבשליטתו, בניגוד לשכנה ממערב, צרפת, ערש השלטון הריכוזי והאבסולוטיזם. להלן מספר הסברים נפוצים:

  • הרייך היה מאז ומתמיד גוף פדרלי במהותו: גם הפעם, בניגוד לצרפת, שהייתה ברובה חלק מהאימפריה הרומית, בחלקיה המזרחיים של הממלכה הפרנקית התרגלו השבטים הגרמאנים לעצמאות רבה, ולכן לא היו נכונים לוותר על חלקים מכוחם ועצמאותם לטובת סמכות ריכוזית כלשהי. כל הניסיונות ליצור מערכת שלטונית המבוססת על ירושה, כמו בממלכות אחרות באירופה, נחלו כישלון; המלך הגרמני נבחר כמעט תמיד. מאוחר יותר, כל מועמד למלוכה נדרש להבטיח הבטחות ולהאציל סמכויות לבוחריו, וכך להעניק לטריטוריות של הרייך יותר ויותר עוצמה, במה שהביא לפגיעה נוספת במאמצים לרכז את השלטון הקיסרי.
  • כיוון שלרייך היו גוון דתי מובהק, יעילותו כמוסד מדיני נפגעה משמעותית. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שהמלכים הגרמנים הוכתרו לקיסר על ידי האפיפיור. בצד המתיחויות והעיכובים שהתעוררו מנהג זה, מעולם לא הובהר תחת אילו תנאים יקיים האפיפיור את ההכתרה, וחשוב מכך – האם סמכותו המדינית-חילונית של הקיסר תלויה או כפופה לסמכותו הדתית של האפיפיור. הוויכוחים והדיונים אודות נושאים אלה הגיעו לשיאם במהלך המאה ה-12, והובילו בסופו של דבר למאבק האינווסטיטורה ולקונקורדט של וורמס בשנת 1122.
  • קשה לומר האם המערכת הפיאודלית של הרייך, לפיה המלך ניצב לכאורה בקודקוד "הפירמידה הפיאודלית", הייתה גורם לחולשת האימפריה או תסמין שלה. כך או כך, הציות הצבאי, אשר – לפי המסורת הגרמאנית – היה כרוך בהענקת קרקעות ללוחמים, היה בעיה מהותית: כשהאימפריה יצאה למלחמה, היא פעלה באופן איטי מאוד ובלתי יעיל.

הרייך השלישי הגרמני

לאחר איחודה של גרמניה כמדינת לאום בשנת 1871 (ר' האימפריה הגרמנית), האימפריה הרומית הקדושה נודעה לעתים בתור הרייך הראשון. גרמניה הנאצית ראתה עצמה בתור הרייך השלישי, ואילו האימפריה הגרמנית (1871–1918) נחשבה לרייך השני. מספור זה נועד, כביכול, להוכיח את הקשר שבין המפלגה הנאצית לבין העבר הגרמני המפואר.

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל גרמניה

הערות שוליים

  1. ^ "Voltaire Quotes". BrainyQuote. נבדק ב-2016-11-07.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 the Holy Roman Empire, www.heraldica.org
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55 56 57 58 59 60 61 Holy Roman Empire Timeline - World History Online, www.heeve.com
  4. ^ Bruce R. Gordon, Kreisstände, my.raex.com
  5. ^ Holy Roman Emperors - World History Online, www.heeve.com
  6. ^ Holy Roman Emperors - World History Online, www.heeve.com
  7. ^ December 25 800 - Charlemagne is Crowned the First Holy Roman Emperor - On this day in History, www.mapsofworld.com
  8. ^ Charlemagne - Facts & Summary - HISTORY.com, HISTORY.com
  9. ^ Francois Velde, The Title of Emperor, www.heraldica.org
  10. ^ Internet History Sourcebooks, sourcebooks.fordham.edu
  11. ^ "Louis The Pious Biography". נבדק ב-2016-11-21.
  12. ^ "Lothair I - A Concise Biography". About.com Education. נבדק ב-2016-11-23.
  13. ^ ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, עמ' 82-86
מלכים וקיסרים גרמניים
פרנקיה המזרחית (843–918) קרל השני • לודוויג הראשון • לודוויג השני • קרלומן • לודוויג השלישי • קרל השלישי • ארנולף • לודוויג הילד • קונראד הראשון גרמניהגרמניה

האימפריה הרומית הקדושההאימפריה הרומית הקדושה

גרמניה הנאצית (1933–1935)גרמניה הנאצית (1933–1935)
ממלכת גרמניה (919–962) היינריך הצפר • אוטו הראשון
האימפריה הרומית הקדושה (962–1806) אוטו הראשון • אוטו השני • אוטו השלישי • היינריך השני • קונראד השני • היינריך השלישי • היינריך הרביעי • היינריך החמישי • לותאר השלישי • קונראד השלישי • פרידריך הראשון • היינריך השישי • פיליפ משוואביה • אוטו הרביעי • פרידריך השני • קונראד הרביעי • רודולף הראשון • אדולף • אלברכט הראשון • היינריך השביעי • לודוויג הרביעי • קרל הרביעי • ונצל • רופרכט • זיגיסמונד • אלברכט השני • פרידריך השלישי • מקסימיליאן הראשון • קרל החמישי • פרדיננד הראשון • מקסימיליאן השני • רודולף השני • מתיאס • פרדיננד השני • פרדיננד השלישי • לאופולד הראשון • יוזף הראשון • קרל השישי • קרל השביעי • פרנץ הראשון • יוזף השני • לאופולד השני • פרנץ השני
הקונפדרציה של הריין (1806–1813) נפוליאון בונפרטה
הקונפדרציה הגרמנית (1815–1848) פרנץ השני • פרדיננד הראשון • פרנץ יוזף הראשון
הקונפדרציה הצפון-גרמנית (1867–1871) וילהלם הראשון
הקיסרות הגרמנית (1871–1918) וילהלם הראשון • פרידריך השלישי • וילהלם השני
פורטל גרמניה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=האימפריה_הרומית_הקדושה&oldid=19662720"