איתי החיים משחק הרבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אִתי החיים משחֵק הרבה
עטיפת הספר
עטיפת הספר
מידע כללי
מאת דויד גרוסמן
שפת המקור עברית
סוגה רומן
הוצאה
הוצאה הספריה החדשה והקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה 2019
מספר עמודים 273

אִתי החיים משחֵק הרבה הוא ספר מאת דויד גרוסמן, שיצא לאור במרץ 2019 במסגרת "הספריה החדשה" והקיבוץ המאוחד.

הספר מספר את סיפורה של ורה, דרך עיניהן של בתה נינה ונכדתה גילי, שנאסרה ונשלחה לאי העונשין גולי אוטוק בקרואטיה של אחרי מלחמת העולם השנייה לתקופה של שלוש שנים, בזמן שבתה נינה הייתה בת 6. הספר מבוסס חלקית על סיפורה האמיתי של אווה פאניץ'־נהיר, אסירה מפורסמת ששרדה את גולי אוטוק, שהייתה ידידתו של גרוסמן וביקשה ממנו לספר את הסיפור שלה. בסוף הספר, גרוסמן מודה לאווה ולמשפחתה על שנתנו לו את החופש האמנותי לשנות את הסיפור כראות עיניו.

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת נובאק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ורה נובאק - אמא של נינה, סבתא של גילי, אמא חורגת לרפאל (רפי)
  • נינה נובאק - בתה המנוכרת של ורה ואמא של גילי

משפחת ברוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טוביה ברוק - בעלה השני של ורה
  • רפאל (רפי) ברוק - בנה החורג של ורה, ואביה של גילי
  • גילי ברוק - הבת של רפי ונינה, נכדתה של ורה

עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילי ברוק, נכדתה של ורה ובתו של רפי, בנה החורג של ורה, מספרת על המאורעות שהובילו אותה לכתוב יומן, אותו אנו קוראים. ביום הולדתה ה-90 של ורה, מופיעה לפתע בתה המנוכרת נינה, אשר גרה במשך שנים הרחק מוורה, ובפיה בשורה - יש לנינה מחלה סופנית, שתדרדר אותה בריאותית עד למותה הבלתי נמנע. לאור מצב זה, מבקשת נינה מוורה שתכין לה סרט תיעודי, שבו ורה תספר את סיפור חייהן והשתלשלות הארועים שהובילו אותן לישראל לנינה העתידית, שלא תצליח לזכור כנראה שום דבר מחייה ועברה. נינה מבקשת מרפי, אהובה לשעבר, שיצלם את הסרט, ורפי מבקש מגילי שתצטרף כבמאית. בסיטואציה הזו, גילי מחליטה להצטרף ולתעד את המסע המשפחתי ביומן ובצילומים עם המצלמה. הרביעייה מתחילה את המסע לכיוון קרואטיה, המקום שבו ורה הכירה את בעלה הראשון ועם מסעם, נחשף סיפור חייה של ורה ושל נינה. במקביל, גילי נזכרת ברגעים שונים בחייה וחושפת את סיפור המשפחה שלה עם רפי ונינה, במהלכו אביה רפי רדף אחרי נינה למן הרגע הראשון שפגש אותה בקיבוץ כששניהם היו נערים. נינה ברחה מהקיבוץ ורפי חיפש אותה שנים עד שבסוף מצא אותה בירושלים, וחי איתה כמה שנים שם. במהלך תקופה זו גילי נולדה. 3 שנים אחר כך, נינה ברחה משניהם לחו"ל ורפי גידל את גילי לבדו, ולא הצליח להתאושש מאז ולמצוא זוגיות אחרת. במסע עצמו, בלילה שלפני הנסיעה לגולי אוטוק, ורה מספרת לרפי ולגילי את הסוד שהיא לא סיפרה כל חייה בזמן שהם מצלמים אותה בלובי של המלון בו הם שוהים בקרואטיה - לאחר מותו של בעלה, נתנו הרשויות לוורה שתי אפשרויות: האחת, לחתום על מסמך שמוקיע את בעלה כבוגד, ולצאת לחופשי. השנייה, במידה ותסרב לחתום, היא תשלח מיידית למחנה הריכוז גולי אוטוק, ובתה הקטנה נינה תשאר ברחוב ללא אמא ואבא. ורה, בחרה להשלח לגולי אוטוק בשל אהבתה הרבה לבעלה וסרובה להשחיר את זכרו. בעקבות בחירתה זו, נותרה נינה לבדה, ודודיה גידלו אותה במשך 3 שנים בהן ורה הייתה במחנה. בתקופה שוורה הייתה במחנה, התעללו בה בצורות יצירתיות וקשות, והיא הצליחה בכל זאת לשרוד ולהשתחרר. עם שחרורה היא חוזרת לקרואטיה ומוצאת את ביתה נינה, ושתיהן עולות יחדיו לישראל. סודה של ורה לא מתגלה לנינה שישנה בזמן הווידוי של ורה, ורפי וגילי מחליטים שלא לספר לה בינתיים. ביום למחרת, הרביעייה נוסעת לגולי אוטוק שם נזכרת ורה בכל הקשיים שהיא עברה שם. הקבוצה נתקעת באי בשל מזג אוויר קשה למשך לילה. במהלך הלילה, נינה מחבקת את ורה. כמה רגעים לפני כן, נינה זורקת את המצלמה והתיק עם חומרי הצילום שגילי ורפי הכינו עד כה מבלי להסביר מדוע. המסע מסתיים עם וידויה של גילי על כך שאחרי חזרתם היא החליטה להקים משפחה עם בן זוגה, ולבת שנולדה לה הם קראו נינה.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר זכה לשבחים על שפתו "מי שאמא או סבתא שלו דיברו הונגרית או סרבו־קרואטית, או כל שפה אחרת מאותו אזור גיאוגרפי־מוזיקלי, ירגיש מיד בבית. הרגישות של גרוסמן לניואנסים היא מושלמת, וכל מי שפגש את המנגינה הזו בעבר יקרא אוטומטית את המשפטים האופייניים, ואת שיבושי הלשון האופייניים, בצלילים הנכונים."[1], ועל פיתוח משכנע של תמות הספר אשר דנות ב"בחירה", "הרצון להיבחר" והתמודדות עם "המשך חיים[2] ועל המלודרמטיות ואהבת האדם הפזורה בספר[3].

ניסים קלדרון מסתייג מהספר מבחינת ההתעלמות של גרוסמן מהממד האידאולוגי של התקופה בה אווה חייתה ופעלה.

"כאשר מנקים בני אדם מן האסונות ההיסטוריים שהביאו על עצמם, או שהוטלו עליהם, ומשאירים אותם עם אסונות פסיכולוגיים בלבד - כל עוד הם חיים יש להם גם סיכוי להיטהרות. וגרוסמן דואג בספר להעביר אותם, בסופו של דבר, דרך טור טוהר פסיכולוגי. בעיניי ההיטהרות הפרטית הזאת היא פרטית מדי, סטרילית מדי, נקייה מדי מחשבונות פוליטיים ששום אדם לא יכול לעשות עם נפשו שלו בלבד" אולם מציין שמלבד נקודה זו, הספר סוחף ואמין[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]