אבולוציה של השפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האבולוציה של השפה היא התהליך שבו התפתחה יכולתם של בני האדם להשתמש בשפה טבעית, כחלק מההתפתחות האבולוציונית של המין האנושי ממינים אחרים שלא היו בעלי יכולת לשונית.

תחום המחקר המדעי החוקר את האבולוציה של השפה נקרא גם בלשנות אבולוציונית. הוא עוסק בסוגיות כמו:

  1. מהי התשתית הביולוגית הנחוצה לשם הפקת שפה טבעית (אנושית)?
  2. כיצד התפתחה התשתית הזו, במקביל לשלבים בהתפתחות האדם שמתארת תאוריית האבולוציה?
  3. מהו היתרון האבולוציוני של השפה ומהם התנאים הסביבתיים שעודדו את התפתחותה?
  4. מתי נוצרו התנאים הסביבתיים האלה, ומתי החלו בני אדם לדבר בשפה?
  5. מה הסיבה לדמיון בין השפות הטבעיות (האנושיות)? לדוגמה: מדוע רובן המכריע נהגות בקול ולא משתמשות באמצעים אחרים? מה הסיבה לדמיון בדקדוק של השפות הטבעיות?

תחום המחקר הזה הוא חדש יחסית, והוא התפתח כתחום-ביניים בין בלשנות לביולוגיה. המחקר נשען על עקרונות מתחום תאוריית האבולוציה בביולוגיה, הבלשנות הגנרטיבית, פלאונטולוגיה ותחומים נוספים כגון סמיוטיקה, אנתרופולוגיה ועוד. התאוריות בתחום הזה אינן מתיימרות לטעון כי היכולת השפתית מבוססת לגמרי על הקוד הגנטי, אלא על שילוב של תורשה גנטית ותהליכים אבולוציוניים אחרים (למשל אבולוציה תרבותית).

יש להבחין בין חקר האבולוציה של השפה לבין בלשנות היסטורית, העוסקת בהיווצרותן והתפתחותן של שפות אנושיות שונות, ולא בהיווצרות היכולת האנושית להשתמש בשפה.

הנחות וגישות עיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבולוציה של השפה היא נושא מחקר בין-תחומי. הוא המניח כי השפה היא יכולת קוגניטיבית, שיש לה בסיס פיזיולוגי, אשר מקנה יתרון הישרדותי. כיוון שכך היא התפתחה בהתאם לכללים שמתווה תאוריית האבולוציה על הסתעפויותיה והתפתחויותיה המודרניות.

השאלות שמציב תחום המחקר והאמצעים שבהם הוא משתמש כדי להשיב עליהן מתבססות על מספר הנחות מן התאוריה הנאו דרוויניסטית בביולוגיה ומן התאוריה הגנרטיבית בבלשנות. חלק מההנחות האלה שנויות במחלוקת בין האסכולות השונות בבלשנות ובפסיכולוגיה, בייחוד אלה שמבוססות על הבלשנות הגנרטיבית (למשל, ההנחה כי כל השפות הטבעיות מצייתות לאותם עקרונות דקדוקיים).

ההיסטוריה וקשיים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת מוצא השפה הייתה נושא שעורר התעניינות רבה וספקולציות רבות במשך זמן רב (ראו בהמשך). תאוריית האבולוציה של צ'ארלס דרווין, שכללה גם את מוצא האדם, נראתה כיוון מחקר מבטיח גם בנושא זה, אולם מספר בבעיות מקשות על המחקר:

  1. היעדר ממצאים אמפיריים ישירים. מלבד ההיסטוריה הקצרה יחסית של השימוש בכתב (בייחוד באלפבית הפונטי), צורות תקשורת אינן משאירות אחריהן ממצאים ארכאולוגיים כלשהם, וגם הממצאים הפלאונטולוגיים (שלדים ומאובנים עתיקים, ראו פירוט בהמשך) מספקים רמזים עקיפים בלבד בנוגע ליכולת לדבר או לתקשר בדרך אחרת (דוגמה אנקדוטית לבעיה היא הקושי שהיה ליוצרי הסרט "פארק היורה" ליצור שחזור אוטנטי לגמרי של עולם הדינוזאורים משום שלא הייתה להם כל דרך לדעת אילו קולות הם השמיעו).
  2. הגדרת המונח "שפה" או "שפה טבעית" (ראו פירוט בהמשך). כיום מקובל על רוב החוקרים, בייחוד אלו העוסקים באבולוציה של השפה, כי שפה טבעית היא צורת תקשורת ייחודית בעולם הטבע, שכוללת מערכת של סימנים המצביעים לא רק על ישויות בעולם אלא גם זה על זה, אולם הגדרה זו שנויה במחלוקת.
  3. השפה מיוחדת למין אחד (ראו פירוט בהמשך - אם מקבלים את הגדרת השפה דלעיל, הרי שככל הידוע לחוקרים היום, רק בני אדם משתמשים בשפה.
  4. כמעט כל בני האדם מדברים - בקרב המין האנושי עצמו השימוש בשפה נפוץ מאוד, וכל בני האדם הבריאים משתמשים בה באופן אינטואיטיבי. (ראו פירוט בהמשך).
  5. השפה דורשת משאבים רבים, אולם יתרונה האבולוציוני אינו ברור (ראו פירוט בהמשך).

קשה להסביר את הפער בין בעלי החיים, בייחוד אלה הקרובים גנטית לאדם כגון שימפנזים ובונובו, שאינם מדברים כלל, לבין בני האדם שכמעט כולם מדברים. פער כזה קיים רק בתכונות מעטות - בדרך כלל המחקר האבולוציוני מצליח להצביע על התפתחות הדרגתית של איבר, התנהגות או יכולת קוגניטיבית. הבעיה נעשית מסובכת עוד יותר, כיוון שקשה להצביע על יתרון ברור של השפה על-פני צורות תקשורת אחרות. אמנם ברור שהשפה משכללת את יכולת התקשורת, אולם בהתחשב במשאבים שהיא צורכת, לא ברור מדוע היא מהווה יתרון עד כדי כך שאין לאדם יכולת להסתדר בלעדיה.

כתוצאה מקשיים אלה, נזנח המחקר בתחום האבולוציה של השפה במשך שנים רבות. התפתחות הבלשנות המודרנית מאז ימי דה סוסיר (סוף המאה ה-19), ועבור בנועם חומסקי (אמצע המאה ה-20) סיפקה כיוונים חדשים למחקר, בעיקר משום שיצרה זיקה בין הבלשנות לפסיכולוגיה ולביולוגיה ותיארה את הקשר בין התחומים. תמריץ נוסף לעיסוק בתחום, החל מסוף המאה ה-20, הוא פיתוח שיטות מחקר חדשות המבוססות על מודלים מתחום הסמיוטיקה ותורת המערכות המורכבות (complex systems theory) המאפשרות לנו להבין את האופן שבו מתרחשים תהליכים התפתחותיים בתחום התקשורת והשפה. גם ההתפתחויות בחקר מוצא האדם, למשל גילוי שרידי המין הומו הביליס בשנות ה-60 של המאה ה-20, וההתפתחויות בחקר קופי אדם במהלך המאה ה-20, תרמו רבות להתעניינות המחודשת בתחום האבולוציה של השפה.

הגדרת המונח שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק באבולוציה של השפה מחייב הגדרה מדויקת של המושג "שפה", או ליתר דיוק שפה טבעית (לעניין זה "שפה טבעית" היא גם "שפה אנושית"). יש הטוענים כי לב המחלוקת בנושא האבולוציה של השפה מצוי בתחום זה. "שפה" היא מושג מעורפל בהקשרים רבים. המונח "שפה טבעית", שבו עוסק המחקר באבולוציה של השפה, מתייחס למערכת של סימנים (או "סמלים") שמתקיים ביניהם קשר תחבירי, באופן כזה שהסימנים מצביעים על ישויות בעולם, אבל גם מצביעים זה על זה. לדוגמה: במשפט "דני אמר שהוא רעב" המילה (סימן) "הוא" מצביעה על המילה "דני", שמצביעה בתורה על ישות בעולם (אדם ששמו דני).

מקובל לומר שהיכולת להשתמש במערכת סימנים כזאת ייחודית לבני אדם, אולם אין לכך הוכחות חד-משמעיות. מערכות סימנים רבות של בעלי חיים נבדקו, ולא נמצאו מתאימות להגדרה זו, אולם ייתכן שיש מערכות סימנים שלא זוהו ולפיכך לא נבדקו (קשה מאוד לזהות שפה אצל בעלי-חיים אם, למשל, הם משתמשים בקולות בתדרים שאינם נשמעים באוזן אנושית). בעיה אחרת היא, שההגדרה הזאת מתארת דגם (מודל) שהשפות האנושיות סוטות ממנו לעתים קרובות. למשל, קשה לקבוע על מה מצביע הביטוי "פסח" במשפט: "היום פסח". האם הכוונה לתאריך בלוח השנה, למצב שבו אין אוכלים לחם, למצב שבו מזג האוויר אביבי, או לכל אלה גם יחד. דוגמה מובהקת לבעייתיות זו אפשר למצוא במשפט כגון: "השבת שלי ביום שלישי", שבו הביטוי "שבת" מצביע רק על מאפיין אחד של המושג, או הישות, "שבת" (יום חופש), ולא על מכלול המאפיינים של המושג. בסופו של דבר, השפה משמשת כל הזמן באינטראקציה עם מערכות תקשורת ומערכות קוגניטיביות אחרות (למשל, היכולת ליצור מושג מופשט כגון "שבת", וכן להפריד ולקבץ את מאפייניו השונים חליפות בהתאם לנסיבות הקשורות במשפט עצמו או במצב שבו הוא נאמר). לפיכך, קשה "לשים את האצבע" על המאפיין המייחד שפה טבעית אנושית ממערכות תקשורת אחרות.

תפקיד השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלה קשורה להגדרת השפה היא הגדרת התפקיד, או הפונקציה, של השפה. ברור השפה היא משתמשת לתקשורת, אבל הגדרה זו היא כללית מדי מצד אחד, בכך שאינה מבדילה את השפה ממערכות תקשורת אחרות, ולא כללית מספיק, משום שיש לשפה גם שימושים לא-תקשורתיים. לפי הגדרה אפשרית אחרת השפה היא שיטה למיפוי העולם, כלומר מערכת שמאפשרת זיהוי של ישויות בעולם ותיאור הקשרים ביניהן, או ליצירה של ידע ומשמעות כאלה. הגדרה כזאת מעמידה את השפה בשורה אחת עם יכולות קוגניטיביות אחרות כגון ראייה, זיכרון ועוד, ומרחיבה אותה אל מעבר לתחום התקשורת. לפי הגדרה זו, השפה מעניקה יתרון גם לאדם שנמצא לבדו בעולם.

איתור "מבשרים" לשפה אצל בעלי-חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מחקר האבולוציה של השפה נעשה ניסיון לאתר "מבשרים" ליכולת הלשונית בבעלי חיים, במקביל להתפתחות וההשתכללות האבולוציונית של מיני היצורים החיים.

כמעט כל היצורים החיים (אורגניזמים) מקיימים סוג מסוים של תקשורת בינם לבין פרטים אחרים במין שלהם ואפילו בינם לבין מינים אחרים. במובן הרחב ביותר ניתן לראות אפילו ביחסים ההדדיים בין צמחים לבין חרקים מאביקים סוג של תקשורת (שיכולה להגיע לעתים לרמה מפתיעה של שכלול, למשל במקרה של סחלבים המייצרים פרומונים המחקים פרומוני-מין של המאביקים שלהם כדי למשוך אותם). אין ספק שמערכות התקשורת האלה מעבירות אינפורמציה, ואף נראה שחלק מהן כוללות מערכות של סימנים מוסכמים. חרקים ארסיים למשל, נוטים להופיע בשילוב הצבעים צבעים של צהוב-שחור או כתום-שחור, וישנם גם חרקים בלתי ארסיים המתחזים לארסיים על ידי שימוש בקוד הצבע הזה.

עם כל זאת, לא כל מערכת תקשורת יכולה להיחשב כ"מבשרת" של השפה האנושית. "מבשרי" השפה האנושית אמורים לכלול לפחות חלק מהמאפיינים הבאים:

  1. העברת אינפורמציה בין פרטים של מין כלשהו, כלומר בין אורגניזמים שלמים ועצמאיים השייכים למין ביולוגי אחד.
  2. מערכת של סימנים או סמלים המצביעים על ישויות בעולם, כשסימנים אלה הם בדרך-כלל שרירותיים (כלומר, לצופה מבחוץ אין דרך לדעת על איזו ישות מצביע סימן כלשהו).
  3. מערכת של תחביר, שקובעת כללים לצירוף הסימנים אלה לאלה, וקובעת אילו צירופים הם בלתי-אפשריים.
  4. מערכת של תחביר שמאפשרת ביטויים אינדקסליים (למשל, ביטויים כגון "כאן", "שם", שמשמעותם נקבעת רק לפי ההקשר), וכן מאפשרת לסימנים מסוימים להצביע על סימנים אחרים בשפה, במקום על ישויות בעולם (ראו הגדרת המונח שפה).

המאפיין האחרון (4) הוא המאפיין המובהק של השפה האנושית, ועד כה לא ידוע על קיומו במערכות תקשורת טבעיות אחרות. מאפיין 3 נמצא, אולי, בתקשורת בין דבורים ושירת החיזור של ציפורי שיר (הסברים מפורטים בהמשך), אולם הוא נדיר למדי במערכות תקשורת טבעיות.

חרקים סוציאליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמלים מסוגלות לשתף ביניהן פעולה בפתרון של בעיות כמו מציאת המסלול הקצר ביותר מהקן אל מקור מזון וחזרה, באמצעות תהליך המבוסס על תקשורת פרומונאלית (כלומר באמצעות הפרשת חומרים ביו-כימיים המכונים פרומונים). יש הרואים בתהליך זה חשיבות רבה להבנת ההתפתחות של יכולות שפתיות משום שמצד אחד הוא פשוט ביותר, אבל מצד שני הוא דומה מאוד לאופן שבו מתרחשים תהליכים קוגניטיביים. דבורים משתמשות בסוג מורכב יותר של תקשורת המבוססת הן על פרומונים והן על איתותים חזותיים (מקובל להזכיר בהקשר זה את "ריקוד הדבש" שמבצעת דבורה שמצאה מקור מזון כדי לסמן לדבורים האחרות היכן הוא נמצא, אולם ישנם חוקרים הטוענים כי ה"ריקוד" אינו אלא עוד דרך שבה מפיצות הדבורים מסרים כימיים). על המידה שבה מזכירה התקשורת בתוך כוורת הדבורים תהליכים קוגניטיביים, ניתן ללמוד למשל מהעובדה כי אורך הזיכרון של כוורת דבורים גדול מאורך חייה של דבורה פועלת, כלומר הכוורת בכללה שומרת את הידע שהביאה הדבורה, באמצעות העברה מתמדת של מסרים, גם לאחר שהדבורה עצמה מתה.

עניין הרלוונטיות של התקשורת בין חרקים סוציאליים לנושא האבולוציה של השפה שנוי במחלוקת. יש חוקרים הטוענים כי התקשורת בין נמלים או בין דבורים מזכירה יותר מערכות תקשורת בתוך אורגניזם (כמו, למשל, העברת מידע בין תאים באורגניזם רב-תאי, או התקשורת המועברת באמצעות מערכת העצבים) ופחות מכך מערכות תקשורת בין אורגניזמים שלמים ממין מסוים. לפיכך, הם מציעים להתייחס לקן נמלים או לכוורת דבורים כאורגניזם אחד, לפחות לעניין מערכת התקשורת בתוכם. על-פי דעה זו, מערכות התקשורת בקני נמלים או בכוורות דבורים אינן נחשבות ל"מבשרות" של השפה האנושית, אלא יש לחקור אותן בזיקה למערכות תקשורת בתוך אורגניזמים. לעומתם מבססים המצדדים ברלוונטיות התקשורת הזו לנושא על הטענה כי אם שפה היא אכן ייצוג של ידע, אין כל הבדל בין "תקשורת פנימית" ל-"תקשורת חיצונית" מבחינת הבנת האבולוציה של השפה משום שממילא התפתחות זו מתרחשת באינטראקציה בין היצור הבודד לסביבתו והתקשורת החיצונית והפנימית מתפחות יחדיו (co-evolve).

ציפורי שיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד התחומים שנלמדו היטב במסגרת "האבולוציה של השפה" הוא שירת החיזור אצל ציפורי שיר. לציפורי שיר ממין זכר יש ציוץ מיוחד המשמש לחיזור אחר נקבות. הוא אינו משמש לצורך אחר, ואינו יכול להיחשב שפה, אולם יש לו מאפיינים המזכירים שפה טבעית. הצלילים של שירת החיזור מסודרים על-פי מספר דגמים באופן שמזכיר תחביר. יש דגמים של שירת חיזור שאפשר ליצור באופן מלאכותי, אולם הם אינם נקלטים אצל הציפורים, והם לכאורה "לא-דקדוקיים". כמו כן, שירת החיזור נלמדת מן ההורה הזכר. גוזל של ציפור שיר ממין זכר שנלקח מן הקן בטרם הספיק ללמוד את שירת החיזור, לא יוכל ללמוד אותה בגיל מבוגר, וייכשל בחיזור אחר נקבות. גם לגבי שפה טבעית יש פרק זמן מוגבל בגיל הילדות שמאפשר רכישה טבעית שלה.

קופי אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניסויים בלשניים בקופי אדם

נעשה ניסיון לאתר יכולות לשוניות אצל בעל-חיים הקרובים מבחינה גנטית לאדם. בעלי החיים שנבדקו הם פרימטים כגון שימפנזה, בונובו ("שימפנזה גמדי"), אורנגאוטן וגורילה. אף מין מבין הפרימטים האלה אינו מסוגל להפיק את מגוון הקולות שמסוגל בן אדם להפיק, כיוון שתיבת הקול (לרינקס) שלהם ממוקמת גבוה בגרון. עם זאת, נעשה ניסיון לאתר מערכות סימנים אחרות של מחוות ידיים ומחוות גוף שהפרימטים עשויים להשתמש בהן. באופן טבעי לא נצפתה שפה כלשהי בקרב מין כלשהו של הפרימטים. מערכות התקשורת שנצפו אצלם אינן שונות מאלו המשמשות בעלי חיים מפותחים אחרים, והן רפרנציאליות בעיקרן (כלומר, כוללות סימנים המצביעים על ישויות בעולם, אבל בלי תחביר ברור ובלי סימנים המצביעים אלה על אלה).

שלב נוסף במחקר היה ניסיון ללמד קופי אדם, בעיקר שימפנזים ובונובו, להשתמש בשפת סימנים או בשפה המבוססת על לקסיגרמות (לוחות סימנים). ניסויים אלה מתבססים על ההשערה שקופי אדם, הדומים מאוד מבחינה גנטית לבני אדם, נמצאים שלב אחד לפני פיתוח שפה מבחינת יכולותיהם הקוגניטיביות ומבנה מוחם. על פי ההשערה, הם אמנם אינם מסוגלים לפתח שפה בכוחות עצמם, אבל הם יכולים לרכוש שפה בהדרכת בני אדם. ניסוי מפורסם מעין זה נעשה במשך כמה שנים, החל מ-1967, ובמסגרתו גידלו זוג החוקרים ביאטריקס ואלן גרדנר (Beatrix and Allen Gardner) גורת שימפנזה (ממין נקבה) שכינו ואשו (Washoe). הזוג גידל את ואשו כאילו הייתה ילדה, ובמסגרת זו דיברו איתה בשפת הסימנים האמריקנית (ASL). המסקנות מהניסוי שנויות מאוד במחלוקת.

ניסוי מפורסם אחר נעשה בשנות ה-80 על ידי החוקרת סו סווג' רמבו (Sue Savage-Rumbaugh). במסגרת הניסוי היא ניסתה ללמד בונובו להשתמש בסימנים על-גבי מקלדת באופן שמחקה שימוש בשפה טבעית. הניסוי בבונובו מבוגרים נכשל בדרך-כלל, אולם גור בונובו, המכונה קנזי (Kanzi), ששהה עם אמו בעת שהשתתפה בניסוי, הצליח ללמוד להשתמש במקלדת, ואף הצליח להשיב באמצעותה על שאלות באנגלית. קנזי נחשב לבעל החיים שהגיע לשליטה הטובה ביותר בשפה, אם כי יש עדיין ויכוח על מידת השליטה שלו בשפה, והאם היא מגיעה לרמת השליטה שמפגינים בני אדם. קנזי גם הוכיח שרכישת שפה אצל בונובו, תהא מידת השליטה הסופית בה אשר תהא, מתקיימת רק בגיל צעיר, ממש כמו תהליך רכישת השפה אצל ילדים.

חקר מאובנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת מחקר אחרת מנסה לעמוד על הזמן ועל הנסיבות שבהם התחילו בני אדם להשתמש בשפה. התיעוד המוקדם ביותר לשפה אנושית הן תעודות כתובות בנות כמה אלפי שנים שנמצאו במצרים ובמסופוטמיה. השפות המוצגות בתעודות האלה הן שפות מורכבות הדומות מבחינת המבנה לשפות המדוברות היום. גם הנושאים שבהם עוסקות התעודות מעידים על פיתוח חברתי וטכנולוגי גבוה יחסית. נראה, אם כן, שהכתב התפתח זמן רב אחרי השפה המדוברת, וכי הוא נוצר בחברות אנושיות מפותחות, כך שאין בתעוד הזה ערך לבחינת הזמן שבו התחילו בני אדם לדבר, או לבחינת מאפייני השפות הראשונות. העדויות שבאות בחשבון, אם כן, הן עדויות עקיפות, כלומר מאובנים של שלדי בני אדם קדומים, שיכולים להעיד כי לאדם בעל השלד הייתה יכולת דיבור. שני קריטריונים נבחנים בהקשר זה - גודל המוח ומבנה התעלה המוליכה את העצב השולט באיברי הדיבור מן המוח אל חלל הפה. גודל המוח נחשב לקריטריון חשוב יותר, כיוון שייתכן שבני אדם קדומים דיברו באמצעות שפות סימנים או מחוות גוף, עוד בטרם התקיימה היכולת להשתמש באיברי הדיבור לצורך הפקת שפה קולית. ההנחה היא שעיבוד והפקה של שפה דורשים מערכת עצבית מורכבת, שניכרת במוח גדול במיוחד, ובמיוחד ביחס גבוה בין גודל המוח לגודל הגוף (כלומר מוח גדול יחסית לגוף קטן יחסית). כיוון שהמוח נרקב, ואינו משתמר, נבחן נפח הגולגולת, והסימנים שמשאיר המוח על צדה הפנימי.

היתרון האבולוציוני של השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תורת האבולוציה על ידי ברירה-טבעית, תכונה חדשה שנוצרה באורגניזם עקב שינוי בחומר הגנטי שקיבל בתורשה מהוריו, תשרוד ותתפשט אם יש בה יתרון המאפשר לאורגניזם להוליד יותר צאצאים פוריים מאשר אורגניזמים אחרים מאותו המין. לדוגמה, ייתכן שהתפתחות הריאות ביצורים קדומים שחיו במים, אפשרה להם לשרוד במים רדודים בתקופות של יובש (כיוון שהצליחו לנשום גם מחוץ למים), ולפיכך להעמיד יותר צאצאים בימי חייהם, ולהוריש להם את השינוי הגנטי שקודד יצירת ריאות. אחת השאלות המרכזיות בחקר האבולוציה של השפה היא איזה יתרון הישרדותי הקנתה היכולת הלשונית לבעליה.

מכל הידוע לנו עד כה על שפות טבעיות, נראה שיש להן יתרון אבולוציוני משמעותי מאוד למין האנושי - כל בני האדם הבריאים רוכשים שפה באופן טבעי. שיעור בני האדם הסובלים מליקויים ברכישת שפה קטן מאוד (קטן לאין-ערוך משיעור הסובלים מדיסלקסיה או קשיי למידה אחרים). אפילו בני אדם הסובלים מליקויים באיברי הדיבור, מפתחים באופן ספונטני שפות סימנים, כלומר משתמשים בתנועות ידיים ובמחוות גוף ליצירת שפות הדומות לשפות המדוברות. מצד שני, על פי הידוע עד כה, רק בני אדם משתמשים בשפה שבה יש סימנים המצביעים זה על זה (ראו הגדרת שפה לעיל), ולמעשה זהו המאפיין הייחודי של בני אדם לעומת מינים אחרים.

תפוצת הכושר לרכוש שפה בקרב בני אדם, והייחודיות של התכונה הזו, מרמזת על יתרון אבולוציוני שלה, אולם קשה להגדיר את היתרון הזה. העובדה שהשפה האנושית משרתת היטב את התקשורת בין בני אדם, אינה הגדרה מספיקה מכמה סיבות:

  1. מערכות תקשורת פשוטות יותר קיימות אצל בעלי חיים, ואף אצל בעלי חיים הקרובים גנטית לאדם (קופי אדם). מערכות אלה מספיקות להן לצורך הישרדות והעמדת צאצאים. השפה האנושית משוכללת יותר, אך היא תובעת משאבים רבים, בייחוד ממערכת העצבים המרכזית (המוח, שהוא גדול במיוחד אצל בני אדם, דורש אספקה רבה של אנרגיה, ואף מכביד על תהליך הלידה ועל שיווי המשקל) ומאיברי הפקת הקול (איברים שאצל פרימטים משמשים רק לנשימה ואכילה, ואצל בני אדם נוסף להם תפקיד המכביד לפעמים על תפקודיהם האחרים). תאוריה העוסקת באבולוציה של השפה חייבת להסביר מדוע השכלול הזה במערכת התקשורת מסייע להעמדת צאצאים, אף על פי שהוא דורש משאבים רבים ויקרים.
  2. השפה אינה משרתת בני אדם רק לצורך תקשורת. בני אדם מדווחים כי הם "מתרגמים" מחשבות למילים כדי לשפר את יכולתם לפתור בעיות, גם אם אינם נדרשים לשתף בני אדם אחרים בפתרון. השפה, אם כן, משכללת את היכולת הקוגניטיבית של האדם, ויש להסביר כיצד השכלול הזה משפר את הסיכוי להעמיד צאצאים.
  3. השפה האנושית מתאימה היטב לשימושים מסוימים, אך היא אינה מתאימה לשימושים אחרים. למשל, קשה מאוד להסביר באמצעות השפה בלבד, וללא עזרת תנועות ומחוות, מהי ספירלה, איך קושרים שרוכי נעליים, איך מבצעים ריקוד וכיוצא באלה. התאוריה צריכה להסביר מדוע מעניקה השפה האנושית יתרון דווקא בתחומים מסוימים, ואינה מעניקה יתרון בתחומים אחרים.

תאוריות ורעיונות לגבי היתרון האבולוציוני של השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיצוי על אובדן היכולת להשתמש במסרים כימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסבר אפשרי להתפתחות היכולת השפתית הייחודית לבני אדם הוא שהיא הקנתה יתרון הישרדותי לא במובן של התאמה טובה יותר לסביבה אלא במובן של פיצוי על אבדן של יכולות אחרות, כמו למשל על אובדן היכולת לתקשר באמצעות מסרים כימיים. התקשורת באמצעות מסרים כימיים (ריחות ופרומונים) היא צורת התקשורת הנחשבת ליעילה ביותר בטבע מבחינת כמות האינפורמציה שניתן להעביר באמצעותה ביחס להשקעה ביכולות חושיות וקוגניטיביות. היא גם צורת התקשורת היחידה אצל יצורים חיים מלבד האדם, שמאפשרת העברה של מסרים דחויים, כלומר מסרים שנרשמים בזמן אחד ונקראים בזמן מאוחר יותר. אנו רואים כי אצל מיני בעלי חיים ש-"נאלצים" לוותר על סוג זה של תקשורת (למשל ציפורים או יצורים ימיים), מביא הדבר הן להתפתחות משמעותית ביכולות הקוגניטיביות של הפריט הבודד והן לתופעות של בחינת היכולת הקוגניטיבית כחלק מתהליך הבחירה של בני זוג (כמו הדוגמה של שיר החיזור של הציפורים לעיל).

על פי התאוריה, כאשר הזדקפו אבותינו הקדמוניים על רגליהם האחוריות, הפכה התקשורת הכימית ביניהם לבלתי מעשית והם נאלצו לפתח יכולות תקשורתיות אחרות. המעבר לשימוש באותות חזותיים וקוליים נתן יתרון לפריטים בעלי יכולת קוגניטיבית טובה יותר ויצר מן הסתם גם מצב שבו הם הועדפו כבני זוג לרבייה.

תחרות בין מיני הומינידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כמעט כל תהליך ההתפתחות של האדם התקיימו זה לצד זה מספר מינים של הומנידים שהתחרו ביניהם. העובדה כי כל המינים הללו היו צריכים להתחרות זה בזה, תחת אותם תנאים של מגבלות התקשורת שכפתה עליהם ההליכה על שתיים,יצר מעין "מרוץ חימוש" של התפתחות קוגניטיבית. בסופו של דבר הובילה ההתפתחות המהירה הזו להתפתחות מוח שהיה משוכלל מספיק כדי לאפשר חשיבה מופשטת כמו זו הנדרשת לצורך השפה האנושית הייחודית (כאמור איש אינו מתימר לטעון כי האופן שבו אנו עושים שימוש בשפה התפתח כולו בתהליך אבולוציוני גנטי).

תורת המערכות המורכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקרים העוסקים בתחום תורת המערכות המורכבות מציעים גישה שעל-פיה השפה היא דרך ליצוג והעברה של הידע ש"נוצר" כתוצאה מתהליכים קוגניטיביים ושיטת הייצוג הזו (דהיינו השפה) נמצאת בתהליך של אופטימיזציה כתוצאה של שילוב של מספר תהליכים ביולוגיים שהאבולוציה היא רק אחד מהם. אופטימיזציה זו היא שיוצרת את החוקיות ההולכת ומשתכללת של השפה, במקביל להתפתחותם של החיים על פני כדור הארץ. תפישה זו מדגישה את האופן שבו מתפתחת התקשורת בין כל צורות החיים כתהליך מורכב אחד ולא את האופן שבו מתפתחת יכולותו של כל מין בנפרד.

תוצאה מעניינת העולה מהמחקר בתחום זה היא שבתהליך האבולוציוני ייתכנו מצבים הנראים כאילו הם מפרים את העיקרון של הישרדות התכונות המועילות ביותר. מצב כזה מתרחש כאשר היתרונות והחסרונות של תכונה מסוימת נמצאים במעין שיווי משקל דינמי הגורם לכך שהברירה הטבעית היא ביחס לתכונה עצמה. מה שנוצר הוא תהליך גבול כאוס המביא לכך שהתכונה הבעייתית לכאורה הופכת דווקא לדומינטטית. ייתכן שהמקרה של התפתחות השפה האנושית הוא דוגמה למצב כזה - במהלך ההתפתחות האנושית, שימשה ההתקדמות ביכולת השפתית כדי לפצות על מגבלות ואתגרים שיצרה ההתפתחות הזאת בעצמה. כתוצאה מכך התפתחה היכולת השפתית לכדי משהו שמאפיין מאוד את המין האנושי, אולם מצד שני ממשיך להמצא במצב של שינוי והתפתחות מתמידים.

מיתוסים ורעיונות לגבי מוצא השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מהעת העתיקה היכולת הלשונית העסיקה את בני האדם. עם זאת, עיקר עניינם של המיתוסים, הפילוסופים וההוגים לאורך ההיסטוריה הייתה השאלה מדוע קיימות שפות שונות (שאלה בה עוסקת הבלשנות ההיסטורית), וכן מה הייתה השפה האנושית המקורית (שאלה שלמדע אין כלים לענות עליה). לדוגמה, מיתוס מגדל בבל בתנ"ך עוסק ביצירת השפות השונות, ואילו ההיסטוריון היווני הרודוטוס כתב במאה ה-5 לפנה"ס על ניסוי, שבו מלך מצרים בודד שני תינוקות, שבהיותם בני שנתיים אמרו את המילה "ביקוס", שמשמעותה "לחם" בשפה הפריגית; לפיכך הוסק שהשפה האנושית המקורית הייתה פריגית.

נושא נוסף שעסקו בו מיתוסים והוגים עתיקים היה מקורותיהן של המילים בשפה. כך לדוגמה, בסיפור גן העדן המקראי אלוהים מביא את בעלי החיים אל אדם הראשון, והוא קורא להם בשמות (בראשית, ב' 19-20). אפלטון, בדיאלוג קראטילוס, טוען שהמילים נוצרו מן הטבע, ויש קשר ישיר, טבעי, בין המילים לדברים שמסומנים בהן (ביוונית).

העובדה שהטקסטים הקדומים אינם עוסקים במקורות היכולת הלשונית אינה מפתיעה. ההנחה הייתה שבני האדם נוצרו, או נבראו, עם יכולת לשונית. כמו שלא נדרש הסבר מיוחד ליכולת האנושית לראות, או לזוז, לא נדרש הסבר ליכולת לדבר.

הדבר השתנה במאה ה-19, לאחר פרסום עם התפתחות תורת האבולוציה והתפיסה שבני האדם הם חלק מעולם החי. אז עלתה לראשונה השאלה, איך התפתחו היכולות הייחודיות לאדם, ובראש ובראשונה היכולת הלשונית. מספר רב של תאוריות הוצעו, אבל התפיסה הכללית הייתה שאין דרך מדעית לבדוק את השאלה, בהיעדר ממצאי מאובנים או יכולת השוואה עם מינים אחרים. ב-1866, החברה הבלשנית של פריז (Société Linguistique de Paris) הודיעה שלא תפרסם יותר מאמרים בנושא, ובכך סתמה את הגולל על המחקר בנושא לתקופה של כ-100 שנה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. Dor D. and Jablonka E. (2001) From cultural selection to genetic selection: a framework for the evolution of language. Selection, 1-3, pp. 33–57.
  2. Daniel Dor and Jablonka Eva (2001). How language changed the genes. In Tabant J. Ward. S. (editors). Mouton de Gruyer: Berlin, pp 149–175.
  3. Mike Beaken, The Making of Language, Edinburgh University Press, 1996
  4. James Hurford, Michael Studdert Kennedy, Chris Knight (eds.), Approaches to the Evolution of Language, Cambridge University Press, 1998.
  1. משה אטר, מה אני שח, דביר, 1986.
  2. יאיר שימרון, כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית, צ'ריקובר 2000.
  3. יאיר שימרון, קולות מגן עדן, האבולוציה של קולות ההבעה לכלל שפה, צ'ריקובר 2006
  4. יורם ברונובסקי, מסה על הלשון, ספרית פועלים, 1975.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]