אבו עוביידה בן אל-ג'ראח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אַבּוּ עֻבַּיְדַה עַאמִר בְּן עַבְּד אללַּהּ בְּן אלְ-גַ'רַּאח (ערבית: أبو عبيدة عامر بن عبدالله بن الجراح; 583638) היה אחד מעשרת מלוויו הראשונים של מוחמד שלהם הובטח גן עדן, ושמו מוזכר בכתבים אסלאמיים קדומים. לאחר מותו של הנביא שימש אבו עוביידה מפקד צבאי, איש אמונו של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, ונשא בתואר מגן האומה (أمين الأمة; אמין אל-אומה).

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הנביא מוחמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת האסלאמית מספרת כי אבו עוביידה נולד בשנת 538 לעבדאללה בן אל-ג'ראח, סוחר משבט קורייש. המסורת מהללת את משפחתו כאצילים, שעוד בטרם התאסלמו היו מפורסמים באומץ לבם ובצניעותם. בשנת 611 החל הנביא מוחמד להטיף את תורתו לאנשי מכה, ואבו עוביידה היה בין הראשונים לקבל עליהם את הדת החדשה. ביחד עם הנביא הוא נאלץ לסבול רדיפות של בני משפחתו ובני השבט, ובשנת 622 ליווה את מוחמד להג'רה לעיר ית'רב, לימים אל-מדינה.

בשנת 624 השתתף אבו עוביידה בקרב בדר, שהסתיים בניצחון הצבא האסלאמי הקטן על בני שבט קורייש. בקרב הותקף אבו עוביידה על ידי אביו, ואבו עוביידה הרג אותו בדו-קרב. בשנת 625 השתתף אבו עוביידה בקרב אוחוד והגן בגופו על הנביא מוחמד בעת הנסיגה. הוא השתתף במשא ומתן עם אנשי מכה וחתם על הסכם חודיבייה, הסכם שביתת נשק שנחתם בין הנביא מוחמד לאנשי מכה ב-628. בשנת 630 השתתף אבו עוביידה כמפקד אחד מארבעת הגדודים האסלאמיים בכיבוש מכה, ולאחר מכן השתתף בקרב תבוכ, שפתח בשנת 630 את המלחמה בין הערבים בהנהגת מוחמד לבין הביזנטים. בשנת 632 נפטר מוחמד, ומאבקי הירושה העלו לכיסא את אבו בכר, הח'ליף הראשון.

תקופת הח'ליף אבו בכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת האסלאמית, עמד אבו עוביידה על מיטת חוליו של מוחמד בשעותיו האחרונות ועמו אבו בכר ועומר בן אל-ח'טאב, הוא סירב להציע עצמו כיורש והבחירה נפלה על אבו בכר. שכרו הגיע לאחר מלחמות הרדה, משמונה לשמש מפקד הפלישה האסלאמית ללבנט. בשנת 634 צירף את צבאו לכוח פרשים תחת פיקודו של ח'אלד בן אל-וליד, וביולי 634 נפגש הצבא האסלאמי עם צבא האימפריה הביזנטית בקרב אג'נדיין. לאחר קרב עקוב מדם יצא כאשר ידו על העליונה, כאשר הביזנטים נסוגו לערי המבצר והותירו את ארץ ישראל וסוריה פתוחות בפני המוסלמים. באוגוסט 634 הגיע הצבא האסלאמי לדמשק, ולאחר מצור של חודש כבש את העיר ביום 18 בספטמבר 634.

תקופת הח'ליף עומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של אבו בכר הוכתר עומר בן אל-ח'טאב כח'ליף השני, והלה מינה את אבו עוביידה כמפקד העליון של הצבא האסלאמי במקומו של ח'אלד בן אל-וליד. הסיבה לחילופי הגברי לא ידועה במדויק, אך ייתכן שהח'ליף חשש מהמוניטין שח'אלד בן אל-וליד יצר כמצביא בלתי מנוצח ומהפופולריות שלו בקרב החיילים והעדיף לשים במקומו את אבו עוביידה, שתכונתו הבולטת הייתה נאמנות והוכיח כי אין הוא חפץ בכיסא הח'ליף. קצב התקדמות הצבא האסלאמי הואט תחת פיקודו של אבו עוביידה, אך לא הופסק; אבו עוביידה נתגלה כמנהלתן יעיל אך נזקק לח'אלד בן אל וליד כמפקד צבאי ישיר של הצבא. בינואר 635 נכבש המבצר האסטרטגי פלה שבעבר הירדן. במרץ 636 נכבשה העיר חומס, מרכז מנהלי חשוב של הביזנטים, לאחר מצור של חצי שנה. כיבוש סוריה אז הושלם למעשה, והאימפריה הביזנטית לא יכלה מלהימנע מעימות ישיר עם הצבא האסלאמי.

קרב הירמוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הירמוך

עם התמוטטות מערך ההגנה המקומי של הביזנטים ואיבוד חלק גדול מהפרובינציות של הלבנט, החל הקיסר הרקליוס לאסוף צבא חדש, על מנת להוציא אל הפועל התקפת נגד, שמטרתה להדוף את הכוחות הערבים-אסלאמיים מארץ ישראל וסוריה. הצבא הביזנטי כלל את יחידות העילית שבדרך כלל שכנו בעיר הבירה קונסטנטינופול ושרידים מהצבאות הביזנטיים שהצליחו להתחמק מהשמדה בקרבות הקודמים מול המוסלמים. הרקליוס גם גייס ארמנים וכוחות ערביים נאמנים לביזנטים, במטרה ליצור צבא בעל עדיפות מספרית מכרעת כנגד הצבא הערבי. ריכוז הצבא הביזנטי לא נעלם מעיני המפקדים המוסלמים, ועל פי עצתו של ח'אלד בן אל-וליד הורה אבו עוביידה על נסיגה כללית מצפון סוריה וריכוז הצבא הערבי באזור הגולן. בעקבות הצבא האסלאמי הנסוג נע טור ביזנטי, שתפס מחדש ערים ומבצרים. מבחינה זו, אין ספק שהמהלך האסטרטגי הביזנטי נשא פרי ללא קרב, ותחת צלו הכבד של צבא ביזנטי נסוגו המוסלמים משטח סוריה חזרה לכיוון דרום. אבו עוביידה לא היה מצביא בעל כישרון, ועם תחילת העימות העביר את הפיקוד הישיר לח'אלד בן אל-וליד.

יחידות הצבא האסלאמי זרמו מכל אזור סוריה והלבנט אל רמת הגולן בסמוך לערוץ נחל הירמוך. במשך שלושה חודשים חנו הצבאות זה מול זה מבלי ליזום מהלך התקפי. התיעוד ההיסטורי של הקרב מועט ומהימנותו מוטלת בספק. מהלכי הקרב אינם ברורים ומהלכו מעורפל, עד כדי הצבת סימן שאלה לגבי משך העימות כנטען במקורות היסטוריים אסלאמיים – ששה ימים רצופים. ככל הידוע, ביום ה-20 באוגוסט, לאחר סדרת קרבות, הובס הצבא הביזנטי והושמד לחלוטין.

כיבוש סוריה וארמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שלצבא הביזנטי לא הייתה כל תוכנית חלופית למקרה שבו יוכרע קרב הירמוך לטובת המוסלמים, נסוג רוב הצבא הנותר אל עומק השטח הביזנטי והותיר בכך את סוריה לידי הצבא האסלאמי, שנע במהירות, ומבלי להיתקל בהתנגדות של ממש, חזר ותפס את דמשק וחומס. תוצאה נוספת של הקרב הייתה שבירה מוחלטת של רוח הלחימה של הצבא הביזנטי.

לאחר כיבושה מחדש של סוריה הופנה המאמץ האסלאמי לארץ הקודש. בסוף 637, לאחר מצור ממושך, נכנעה ירושלים. משאפסה תקוותם של המגִנים לחילוץ ביזנטי, קיסריה, בירת הפרובינציה והנמל החשוב לאורך החוף הארץ ישראלי שקיבלה אספקה דרך הים, נכנעה למצור יבשתי בשנת 640 ביחד עם שאר ערי הנמל הביזנטיות לאורך החוף המזרחי של הים התיכון. לאחר כיבוש ירושלים חזרו המוסלמים לאזור צפון סוריה, ולמרות נוכחות ביזנטית בכל הערים המבוצרות וגילויי התנגדות במרכזים הגדולים, נכנעה העיר חאלב באוקטובר 637 משהוברר למפקד חיל המצב כי כל עזרה וסיוע ביזנטי לא יגיעו לעיר. לאחר קרב בשערי העיר אנטיוכיה נטש הרקליוס את העיר שבה ישב ויצא עם פקידיו והאצולה הביזנטית לקונסטנטינופול. העיר עצמה נותרה להתמודד עם גורלה, ולאחר מצור קצר נכנעה. דהרת הצבא האסלאמי לא נעצרה, תוך תנועה וניצול העובדה שהצבא הביזנטי נמנע מכניסה לקרב והפקרת חיל המצב של המבצרים והערים הביזנטיות לחסדי המוסלמים. האסון בירמוך חבר לעובדה שהקיסר הרקליוס היה על ערש דווי. אשתו והאצולה הביזנטית היו עסוקים במלחמות ירושה ובמאבקים אידאולוגיים דתיים, שפילגו את האימפריה ורוקנו את כוח חיותה‏[1]. כך כבש הצבא האסלאמי את ארמניה בשנת 638 ונכנס אל תוך אנטוליה. גם כאן חזר המחזה של כניעה המונית של ערים ומבצרים. המכבש האסלאמי נעצר רק לאחר מגפת דבר, שעשתה שמות בשורות הצבא האסלאמי, ובצורת קשה, שמנעה מרעה מסוסי הפרשים, כמו גם הדחתו של ח'אלד אבן אל-וליד, המצביא המוסלמי, מתפקידו. גורמים אלה לא אפשרו לצבא האסלאמי להמשיך במערכה.

רעב ומגפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה השביעית הוכה הלבנט על ידי בצורת שהביאה לרעב כבד. אבו עוביידה הוכיח את יכולתו כמנהיג ומארגן ושלח לאל-מדינה שיירות עם מצרכי מזון שהקנו לו את תודת הח'ליף. עוד בטרם הצליחו תושבי סוריה להתאושש מהרעב, הכתה מגפת דבר שקצרה קורבנות רבים ובהם אבו עוביידה. על פי המקורות האסלאמיים, הח'ליף הזמין את אבו עוביידה להימלט ולהציל את נפשו, אך אבו עוביידה סירב וביקש להישאר עם חייליו. בניסיונו לצאת מהאזור מוכה המגפה והערים הצפופות, הוא הגיע ליישוב ג'בייה (ידוע גם בשם גביטה בניב סורי-ארמי), השוכן במרחק של כ-5 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר הסורית המודרנית נווה ונמצא על הכביש שמחבר את קונייטרה עם אזור החורן שבדרום סוריה, בסמוך לזירת ניצחונו הגדול בקרב הירמוך. מהלך זה היה מאוחר מדי, והוא מת מהמגפה, ועל פי חלק מהמסורות נקבר במקום‏[2][3].

מסגד שבו קבר המיוחס לאבו עוביידה נמצא בירדן בסמוך לכפר פֵּלַה (בקרבת היישוב הקדום פלה).‏[4].

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט מאד ידוע על משפחתו של אבו עוביידה; היו לו שתי נשים, אך בניו מתו בילדות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John Julius Norwich. (1998). A Short History of Byzantium. Vintage. p.97
  2. ^ N.K. Singh. (2003). PROPHET MUHAMMAD AND HIS COMPANIONS. P.119. ISBN 978-8187746461
  3. ^ על העיר נווה ראו מאמר של בן-ציון רוזנפלד נווה - בירת הבשן מימי הורדוס ועד הכיבוש האסלאמי.
  4. ^ http://www.travbuddy.com/travel-blogs/32880/Shrine-Abu-Ubaidah-ibn-al-Jarrah-8.