אבטיח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןאבטיח תרבותי
Watermelons.jpg
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: דלועאים
משפחה: דלועיים
סוג: מלון
מין: אבטיח תרבותי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Citrullus lanatus
מטסומורה ונקאי, 1916
אבטיחים במקשה במושב צופית.
אבטיח בעל ציפה צהובה

אֲבַטִּיחַ (שם מדעי: Citrullus lanatus) הוא מין של שיח שרוע חד-שנתי ממשפחת הדלועיים שפרותיו משמשים למאכל.

מוצאו של האבטיח באפריקה המשוונית והדרומית.[1] אף על פי שהאבטיח התרבותי אוגר כמות מים גדולה בפירותיו, הוא גדל ללא השקיה בתנאי חקלאות בעל. פרחי האבטיח גדולים ובודדים, וצבעם צהוב בהיר. הפריית האבטיח נעשית על פי רוב על ידי חרקים, בעיקר דבורים.

ירק או פרי האבטיח הוא ענבה גדולה המכילה זרעים רבים. טעמו, מתוק ועסיסי. משקל הפרי מגיע עד 59 ק"ג ורובו (כ-92%) עשוי מים.

צבע האבטיח ירוק מבחוץ ואדום או ורוד מבפנים. ניתן גם למצוא אבטיח עם קליפה או ליבה צהובה. אבטיחים מגיעים בגדלים שונים, ישנם אבטיחים קטנים בגודל של מלון ואבטיחים גדולים יותר שמזכירים בגדלם כדורי-ים.

ערכים תזונתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבטיח
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 91.45 ג'
קלוריות 30 קק"ל
חלבונים 0.61 ג'
פחמימות 7.55 ג'
שומן 0.15 ג'
ויטמינים
 ‑ ויטמין A 28 מק"ג
 ‑ ויטמין B1 0.033 מ"ג
 ‑ ויטמין B2 0.021 מ"ג
 ‑ ויטמין B3 0.178 מ"ג
 ‑ ויטמין B6 0.045 מ"ג
 ‑ ויטמין C 8.1 מ"ג
ברזל 0.24 מ"ג
סידן 7 מ"ג
מגנזיום 10 מ"ג
זרחן 11 מ"ג
אשלגן 112 מ"ג
סיבים תזונתיים 0.4 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני

האבטיח מכיל ויטמינים רבים כגון: B5, B3, B6 ובטא קרוטן. בנוסף, האבטיח הוא מקור יעיל לליקופן, בדומה לעגבניות, ולנוגדי חמצון אחרים כמו ויטמין C. מנה של 250 גרם אבטיח מספקת כרבע מהמנה היומית המומלצת לאדם מבוגר של ויטמין C. האבטיח מכיל כ-30 קלוריות ל-100 גרם ושיעור הסוכרים שבו הוא 6.2%.

קליפת האבטיח מכילה ריכוזים משמעותיים של ציטרולין.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבטיח המשמש לאכילה

האבטיח הוא אחד ממאכלי הקיץ האהובים בישראל. עונת האבטיחים בישראל מתחילה בחודש יוני, מגיעה לשיאה ביולי ומסתיימת באוגוסט, כאשר מרקמו של האבטיח הופך ספוגי. יש הסבורים כי ניתן לזהות אבטיח איכותי ומתוק (שמרקמו אחיד) אם הוא משמיע צליל עמוק כאשר מכים עליו. אבטיחי קאקון היו ידועים בטיבם ויוצאו דרך נמל מכמורת לעזה ולמצרים.

מלבד אכילת הירק ניתן לקלות את זרעי האבטיח השחורים או הלבנים להכנת פיצוחים, וכן להפיק מהם שמן מאכל. זן אבטיח הגרעינים הנפוץ בארץ נקרא מללי. המללי מכיל גרעינים רבים וגדולים במיוחד. קטיף המללי מתבצע על ידי מכשיר מיוחד המפצח את הירק ומוציא את גרעיניו, בעוד שאת הליבה והקליפה הוא משאיר בשדה.

את קליפת האבטיח ניתן להחמיץ, והיא מאכל אהוב על בהמות.

אבטיח בלי גרעינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבטיח בלי גרעינים הוא זן כלאיים מיוחד אשר פירותיו עקרים ונושאים בתוכם רק מספר מועט של מעטפות הזרע – שקיקים לבנים דקיקים וקלים לאכילה. על מנת ליצור אבטיח נטול גרעינים יש ליצור בשלב הראשון צמח אבטיח טריפלואידי (בעל סט משולש של כרומוזומים בגרעין). זאת יש לעשות על ידי הפריה של צמח נקבה של זן טטרפלואידי (בעל סט מרובע של כרומוזומים בגרעין כתוצאה מהנדסה גנטית) באבקניו של צמח מזן רגיל, דיפלואידי (בעל סט כרומוזומים כפול). זרעיו של הצמח הטריפלואידי מתפתחים לצמחי אבטיח טריפלואידיים שהם עקרים. בשלב השני יש לאבק את הפרחים הנקביים של הצמח הטריפלואידי באבקניו של צמח דיפלואידי רגיל ואז מהפרחים נוצרים פירות עקרים שהם אבטיחים בלי גרעינים. לכן זורעים בשדה הזן הטריפלואידי גם מיעוט מהזן הדיפלואידי כמקור לאבקה הרצויה.

אבטיח קובייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבטיח קובייה

חקלאים יפנים מגדלים אבטיחים בכלי זכוכית בצורת קובייה ומצליחים לייצר כך אבטיח בצורת קובייה, שהוא קל יותר לאחסון ומשמש בעיקר חפץ נוי, כיוון שאינו אכיל. מחירו של האבטיח יכול להאמיר לעד פי ארבעה ממחירו של אבטיח רגיל.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבטיחים נזכרו פעם אחת במקרא בסמיכות ל'קשואים' בין מיני הירקות שאכלו בני ישראל במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר י"א, ה'). גידולי המקשה העסיסיים הללו שהושקו במי הנילוס ביטאו את הניגוד למדבר סיני הצחיח, ולפיכך בני ישראל התלוננו: "נפשנו יבשה" (שם, ו').

ה"אבטיחים" מזוהים בקרב רוב התרגומים והפרשנים המאוחרים (רס"ג, רש"י ועוד) עם Citrullus lanatus. שמו של האבטיח השתמר גם בשם הארמי והערבי. המונח היווני pepon, וכן המונח הערבי 'בטיח', הם שמות קיבוציים הכוללים את המלון (melo cucumis).

ישנן עדויות בוטני-ארכאולוגיות רבות לגידולו של האבטיח במצרים מהאלף השני לפנה"ס. זרעים נמצאו גם באזור ארץ ישראל בבאב א-ד'רע (אזור מואב) מתקופת הברונזה הקדומה ובתל ערד מהתקופה הישראלית. גידול האבטיח נזכר רבות גם במקורות מתקופת המשנה והתלמוד, מימי הביניים ועד העת החדשה. נראה שהאבטיח המקראי היה בעל פרי קטן יחסית וציפה תפלה, בוית כנראה מאבטיח הפקועה, ורק החל מימי הביניים התפשטו בכל העולם הישן אבטיחים בעלי ציפה עסיסית ומתוקה בדומה לזנים המוכרים בימינו[2].

בישראל נוהגים לכנות גאודות המצויות בסלעי גיר ודולומיט במקומות שונים בארץ בשם "אבטיחי אליהו" ויש להם אזכורים רבים בפולקלור המקומי. צבי אילן מביא אגדות מקומיות על מקור האבנים:

פעם עבר במקום אליהו הנביא. היה עייף וצמא. ראה מיקשת-אבטיחים גדולה וישמח לבבו. הוא ניגש אל בעל המקשה ובקש אבטיח להרוות את צמאונו. אך האיש רע-לב סירב, ואליהו קלל אותו ומיד הפכו כל האבטיחים לאבנים.

האנשים היו רעי לב. פעם בא לעיר עובר אורח נכבד ובקש להתארח. הם לא קבלו אותו בסבר פנים יפות. אללה כעס עליהם, הרעיד את האדמה, הציב הר על מקום העיר, שתושביה נהרגו כולם והפכם לאבנים (אכן חלק מהסלעים נראים כגולגולות).

לפי גרסת הקוראן אלה אבנים שרופות ועליהן תו: "הפכנו את עריכם סדום ועמורה הפיכה גמורה והמטרנו עליהם ברציפות גופרית ואש עם אבנים שרופות מסומנות (על סלעים אחדים יש סימנים) לפי צו ריבונך".

ארץ חמדה, עמ' 260

בשירה עברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירה העברית הארץ ישראלית ובמיוחד בגני הילדים, נודע מאוד השיר "אבטיח אבטיח" למילותיו של המשורר שמואל בס ובלחן עממי.

אֲבַטִּיחַ, אֲבַטִּיחַ לֹא עַל עֵץ וְלֹא עַל שִׂיחַ;

עַל הָאָרֶץ הוּא גָּדֵל גַּם בַּשֶּׁמֶשׁ גַּם בַּצֵּל.

אֲבַטִּיחַ – פְּרִי נֶחְמָד וּמָלֵא הוּא מִיץ וּלְשַׁד,

נַחְתְּכֵהוּ וְנֹאכַל פֶּלַח, פֶּלַח – וַחֲסָל.

אבטיחים בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדלות האבטיחים הכי גדולות בעולם הן סין (27.94 מיליון טונות בשנה) ואיראן (3.95 מיליון טונות). היצואניות הגדולות בתחום הן מקסיקו (26.2% מסך היצוא העולמי) וספרד (25.4% מסך היצוא העולמי).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Susanne S. Renner, Aretuza Sousa, Guillaume Chomicki, Chromosome numbers, Sudanese wild forms, and classification of the watermelon genus Citrullus, with 50 names allocated to seven biological species, Taxon 66, 2017-12-22, עמ' 1393–1405 doi: 10.12705/666.7
  2. ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 81