אבידב ליפסקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ליפסקר

אבידֹב ליפסקֶר (נולד ב-1949 בחיפה) הוא פרופסור מן המניין במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, וחוקר ספרות ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבידב ליפסקר התחנך בגימנסיה 'חוגים' בחיפה, ושירת בצה"ל כקצין חובשים. בעל תואר דוקטור מטעם אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ספרות העלייה השלישית והרביעית, והפרוזה העברית הקדומה והחדשה. ליפסקר עמד בראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן בשנים 1998-2002. כן עמד בראש מכון קורצווייל באוניברסיטת בר-אילן ובראש היחידות הבינתחומיות באוניברסיטה (התוכניות ללימודי מוח, פרשנות ותרבות, לימודי מגדר, מדע וחברה, ישוב סכסוכים). בנוסף היה עמית-מחקר במרכז ללימודים מתקדמים במכון שלום הרטמן בירושלים משנת 2007 עד 2013.

מראשית שנות האלפיים עורך כתב עת לחקר הספרות באוניברסיטת בר-אילן – 'ביקורת ופרשנות', כתב עת רב-תחומי לספרות ולתרבות. בשנים 1998-2004 שימש כעורך ראשי של כתב העת 'צפון' מטעם אגודת הסופרים בחיפה. כתב עשרות מאמרים, ערכים אנציקלופדיים ורשימות בעברית ובאנגלית על השירה והפרוזה העברית המודרנית ועל תולדות הסיפור העברי הקדום. ליפסקר הוא עורך ראשי של סדרת 'תימה' וסדרת הפרסומים על 'שירת אורי צבי גרינברג – מחקרים ותעודות' באוניברסיטת בר-אילן. פרסם סיפורים וספר שירה. ליפסקר היה חוקר אורח באוניברסיטת גטינגן בגרמניה (1986) חוקר אורח במכון פידיאה בסטוקהולם שבדיה (2001), פרופסור אורח במכון טאובה באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה (2007), פרופ' אורח באוניברסיטת קנסאי , יפן (2012) ופרופ' אורח במכון ללימודי יהדות באוניברסיטת פוטסדאם גרמניה ובבית הספר לתאולוגיה באוניברסיטת דושישה בקיוטו , יפן (2015-2014).

אבידב ליפסקר הוא אב לשניים, אורי ומיה, ונשוי לחוקרת הספרות ד"ר רחל אלבק-גדרון.

תחומי מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירת העלייה השלישית והרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבודותיו המונוגרפיות עסק ליפסקר במכוון במשוררים 'שוליים' מתוך תפישה היסטוריוגרפית חדשה לפיה 'הטעם הממוצע' ולעתים אף הכתיבה הגרפומנית, מייצגים את סף-הסגנון והטעם הספרותי שממנו אפשר למדוד ולהעריך סגנונות פואטיים של התקופה. המונוגרפיות על שירת ש' שלום, יצחק עוגן ואברהם ברוידס מתארות את צורת הייבוא של עמדות אסתטיות ופרקטיקות פואטיות מאירופה לארץ ישראל – בעיקר הסימבוליזם והאקספרסיוניזם. מחקרים אלה מטפלים גם בשאלות סוציולוגיות של זיקה להקשר חברתי ותרבותי. מחקר זה נתמך בחקר אגרות ויומנים ובמסגרתו ראו אור אגרות יצחק למדן, וכן יומן למדן שאותו ההדיר ביחד עם ד"ר איתמר דרורי והחיבור ראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן בתמיכת הקרן הלאומית למדעים.

הפרוזה של ש"י עגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת מסות העוסקות בחקר הכרוניקה המיתולוגית שברא עגנון ככתב זיכרון לקהילה היהודית ובעיקר לטקסטים הנעלמים שלה. בסדרת מחקרים זו שהכרך הראשון שלה מחשבות על עגנון ראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן נפרשת 'מחשבת הקהילה' של עגנון, ובעיקר היסוד הטקסטואלי שלה כמכונן את הממשות ההיסטורית היהודית.

השיח האקולוגי על הספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליפסקר פיתח מודל היסטוריוגרפי שאותו כינה 'אקולוגיה של ספרות'. מודל זה מטפל בטקסטים ספרותיים כפריטים בתוך מערכת תרבותית רחבה לאו דווקא טקסטואלית, אלא גם חזותית-פלסטית ואקלימית תרבותית. את המסה הפרוגרמאטית על היסטוריוגרפיה האקולוגית שלו (המתנגדת לטוטליות של השיח על 'הרפובליקה הספרותית') פרסם בספרו על שירת יצחק עגן. השיח האקולוגי על הספרות מבקש לתאר את המיומנות הספרותית של היוצר כ'גומחה אקולוגית', כלומר כצורה של כשירות המותאמת באופן ייחודי לתנאים התרבותיים שבתוכם הוא יוצר. זהו שיח המבקש לעסוק בשאלות של שינויי סגנון וטעם במושגים אבולוציוניים תוך פירוק שיטתי של נרטיבים כוללניים על מהפכות ומרידות ספרותיות‏[1]. עבודותיו בתחום זה עוסקות בעיקר בקשר שבין עיצובים חזותיים של טקסטים ספרותיים, סגנונות ספרותיים ואמנותיים ותרבות חומרית. אופיו של מחקר זה בא לידי ביטוי בספר שיר אדום שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על אלזה לסקר שילר שנושאו העיקרי חקר הסביבה התרבותית ששבה עוצבה שירת אורי צבי גרינברג בחיק המודרניזם ביידיש והאקספרסיוניזם בגרמניה .

תימטולוגיה של ספרות עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1985 הצטרף אל ממציא הרעיון של 'האנציקלופדיה של הסיפור היהודי', והעורך המייסד שלה פרופ' יואב אלשטיין. בקיץ 1986 לעת שהות כאורח באוניברסטת גטינגן בגרמניה השתתף עם פרופ' אלשטיין בעיצוב הסופי של מתודת המחקר 'תימטולוגיה של ספרות עם ישראל', שאותה הגה פרופ' אלשטיין. נוסח משותף זה על בסיס המתודה שהגה אלשטיין נדפס שלוש פעמים: בכתב העת ביקורת ופרשנות 30, כמבוא לכרך הראשון של האנציקלופדיה של הסיפור היהודי וכמאמר המסכם סמינר בינלאומי בנושא 'תימות ומוטיבים' שנערך באוקטובר 1986 באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית ובו הציגו השניים במשותף לראשונה את המתודה בפורום בינלאומי.[2] מאז ייסוד האנציקלופדיה אבידב ליפסקר הוא עורך ראשי בה, לצד פרופ' יואב אלשטיין, פרסם מאמרים רבים בתחום זה וכתב למעלה מעשרה ערכים לאנציקלופדיה. "האנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור", רואה אור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. האנציקלופדיה ממפה את גרסאות הסיפור היהודי בלשונות: עברית, ארמית, יידיש, לדינו וערבית יהודית. במערכת האנציקלופדיה ארכיון של מאות גרסאות סיפורים יהודיים בדפוסים ובכתבי יד. הכרך הראשון של האנציקלופדיה ראה אור בשנת 2005, הכרך השני בשנת 2009 והכרך השלישי בשנת 2013. בכל כרך מצויים ערכים אנציקלופדיים המשקפים את אופן השתלשלות הגרסאות של הסיפורים מהתקופה הבתר-מקראית ועד למאה העשרים. במבוא לכרך הראשון מוצגת המתודה שעל פיה ממופים הסיפורים, ואופן ניתוח הגרסאות של כל סיפור (תימה) שיש לו הופעה אחדותית העוברת שינויים ספרותיים במעברו מתקופה לתקופה ובמרחבי-תרבות שונים. מערכת האנציקלופדיה מקיימת במה קבועה של פרסומים אקדמיים בסדרה "תימה" הרואה אור בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, ושאותה ייסד פרופ' ליפסקר והוא עורכה מאז היווסדה. בסדרה זו רואות אור מונוגרפיות על הסיפורת היהודית וכן קובץ מחקרים הרואה אור מדי כמה שנים בשם "מעשה סיפור".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משחקי השח של אבא - שירים, הקיבוץ המאוחד, 1990
  • סיפוריו שנדפסו בכתב העת 'קשת החדשה' וכתב העת לשירה 'הו!': 'ממצאים פליליים', 'היביסקוס או רימון', 'המיסה'.

ספרי עיון ומחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שירת ש. שלום: מאקספרסיוניזם נוסח העלייה השלישית לסימבוליזם, ספריית פועלים, 1990
  • לעמל יולד: שירת אברהם ברוידס תרע"ט - תשל"ד, מכון מורשת בן-גוריון – אוניברסיטת חיפה, 2000
  • אגרות יצחק למדן, מכון גנזים וקרן מץ, 1998
  • שירת יצחק עוגן: אקולוגיה של ספרות בשנות השלושים והארבעים בארץ ישראל, מאגנס, 2006
  • שיר אדום \ שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על אלזה לסקר שילר, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן,2010
  • מחשבות על עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2015.
  • יומן למדן, תרע"ד-תרפ"ד (1914-1924), הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2015

עריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נילי סדן, סיפורת שנות העשרים בארץ-ישראל, ספרית פועלים, תשנ"א (עריכה ומבוא)
  • נילי סדן, אהרון ראובני- מונוגרפיה, ספרית פועלים, תשנ"ד (עריכה ומבוא)
  • גדעון קצנלסון, גולף הכלים של הכוסף - מסות על שירת אורי צבי גרינברג, ירון גולן 1993 (עריכה ומבוא)
  • כתב העת ביקורת ופרשנות (עורך ראשי), המחלקה לספרות עם ישראל, אוניברסיטת בר-אילן (מראשית שנות התשעים ואילך).
  • סדרת "אופקי מחקר" - מחקרים בתאוריה של הספרות ובפואטיקה תיאורית, אוניברסיטת בר-אילן (משנות התשעים ואילך).
  • סדרת "תימה" לחקר הסיפורת היהודית, אוניברסיטת בר-אילן (2008 ואילך).
  • מעשה סיפור א' – מחקרים בסיפורת היהודית (עם ר' קושלבסקי), אוניברסיטת בר-אילן, 2006
  • מעשה סיפור ב' – מחקרים בסיפורת היהודית (עם ר' קושלבסקי), אוניברסיטת בר-אילן, 2009
  • מעשה סיפור ג' – מחקרים בסיפורת היהודית (עם ר' קושלבסקי), אוניברסיטת בר-אילן, 2013
  • סיפור עוקב סיפור – אנציקלופדיה של הסיפור היהודי (כרך א'; עם יואב אלשטיין ועם ר' קושלבסקי), אוניברסיטת בר-אילן, 2005
  • סיפור עוקב סיפור – אנציקלופדיה של הסיפור היהודי (כרך ב'; עם יואב אלשטיין ועם ר' קושלבסקי), אוניברסיטת בר-אילן, 2009
  • סיפור עוקב סיפור – אנציקלופדיה של הסיפור היהודי (כרך ג'; עם יואב אלשטיין), אוניברסיטת בר-אילן, 2013
  • המתכונת והדמות: מחקרים ועיונים בשירת אצ"ג (עם הלל ויס), אוניברסיטת בר-אילן, 2000
  • רחובות הנהר לאורי צבי גרינברג – מחקרים ותעודות (עם תמר וולף-מונזון) אוניברסיטת בר-אילן, 2007
  • 24 קריאות באהרון אפלפלד (עם אבי שגיא), אוניברסיטת בר-אילן ומכון שלום הרטמן, 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כמתואר למשל במאמר על 'מרד הצעירים' 'המרד?: נראטיב היסטוריוגרפי מומצא', מחקרי ירושלים לספרות 22, האוניברסיטה העברית, מאגנס ירושלים תשס"ח, עמ' 30-3 .
  2. ^ Yoav Elstein & Avidov Lipsker, ‘The Homogeneous Series in the Literature of the Jewish People: A Thematological Methodology’, in:   Frank Trommler (Edit.), Thamatics Reconsidered, Essays in Honor of Horst .Daemrich, Rodopi, Amsterdam: 1995, pp. 87-116.