לדלג לתוכן

אבי איזנשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אבי איזנשטיין
לידה 21 ביולי 1946 (בן 78)
חיפה, פלשתינה (א"י)
תחום יצירה עיצוב גרפי, טיפוגרפיה, אמנות
הספר יסודות בעיצוב טיפוגרפי שיטת לימוד, הוצאת בצלאל 1986
הספר סימנים בתקשורת חזותית, הוצאת בצלאל 2010 קרן ארתור גולדרייך
ציורים ורישומים ספר אמן בהוצאת מוזאון מודימה - מילאנו, 2005
רישום מכחול, 2004, אקריליק על נייר 50x65ס"מ
רישום מכחול, 2009, אקריליק על נייר 50x65ס"מ
ללא כותרת, 2010, אקריליק על בד, 110x110ס"מ
ללא כותרת,2001,אקריליק על בד,150X70 ס"מ

אָבִי אַיְזֶנְשְׁטֵין (נולד ב-21 ביולי 1946) הוא מעצב, מרצה, מחנך ואמן. כיהן כפרופסור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

נולד בחיפה. בשנים 1967–1971 למד במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל וסיים את לימודיו בהצטיינות. עם סיום לימודיו זכה במלגת הצטיינות מטעם בצלאל, המועצה לישראל יפה ועיריית ירושלים, במסגרתה ביצע עיצוב גרפי תדמיתי לרחוב יפו בירושלים, שהוגשה לראש העיר טדי קולק. ב-1973 החל לעבוד כמעצב גרפי במשרד פרסום ובמקביל החל לעסוק בהוראת העיצוב. מ-1981 פועל כאמן בתחום הרישום והציור.

נשוי לנורית איזנשטיין ואב לשניים, מתגורר בתל אביב.

בתחום העיצוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1973–1975 עבד כארט דיירקטור במשרד הפרסום בינג-ליניאל בתל אביב. בשנת 1975 הקים יחד עם שמעון זנדהאוז, ששימש מנהל הקריאייטיב של המשרד, סטודיו לעיצוב בשם "זנדהאוז-איזנשטיין". הסטודיו התמחה בעיצוב תדמית לחברות כגון אל־על, טמבור, סוויסאייר, גדעון אוברזון, במסעות פרסום ובעיצוב ספרים, קטלוגים ומגזינים. הם עיצבו תדמית כוללת להוצאת עם עובד, עטיפות לספרי ספריה לעם ולספרית אפקים בסוגת מדע בדיוני וספרות מקור.

בהשראת מגמות עיצוביות שהתפתחו בעולם באותה תקופה, הם היו הראשונים בארץ לעצב סדרה של עטיפות ספרים בעלות מבנה עיצובי אחיד. עיצבו את המגזין מוניטין שיצא לאור בשנת 1979 ואת מערכת הבחירות של מפלגת המערך בשנת 1981.

ב-1981 פרש איזנשטיין מהשותפות במשרד והתמקד בהוראת העיצוב ובאמנות.[1]

הוראת העיצוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1973–1975 לימד בטכניון במחלקה ללימודי חוץ. במקביל החל בשנת 1973 ללמד במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (שם המחלקה שונה ב-1997 למחלקה לתקשורת חזותית). בשנת 1988 התמנה לראש המחלקה למשך שתי כהונות עד לשנת 1995. בשנת 2013 סיים את עבודתו כמרצה מן המניין במחלקה והמשיך ללמד את הקורס "יסודות הטיפוגרפיה" כמרצה מן החוץ עד לשנת 2018. במהלך שנות ההוראה בבצלאל לימד קורסים בנושא העיצוב הגרפי: עיצוב מסעות פרסום ותדמית, עיצוב מערכות שילוט והכוונה, עיצוב עטיפות ספרים, עיצוב אריזה, עיצוב כרזות, עיצוב וצילום, יסודות בעיצוב טיפוגרפי וטיפוגרפיה ניסויית.

ב-1986 יצא לאור ספרו "יסודות בעיצוב טיפוגרפי - שיטות לימוד" בהוצאת בצלאל. בספר מוצגת תפיסתו להקניית יסודות הטיפוגרפיה בתהליך הוראה הדרגתי המעודד מעורבות פעילה של התלמידים. הספר משמש עד היום כבסיס להוראת יסודות הטיפוגרפיה ב"בצלאל" ובכל מוסדות לימודי העיצוב בישראל.

בשנת 2010 יצא לאור ספרו השני - "סימנים בתקשורת חזותית", בהוצאת "בצלאל". הספר מציג תהליך לימוד הדרגתי המשלב היבטי תוכן וצורה כבסיס לעיצוב סמל, סימן ולוגו.[2] בספר מגדיר איזנשטיין את קווי היסוד של שיטת הלימוד שפיתח: השיעורים הם סביבה ניסויית המתבססת על תהליכי העשייה העיצובית ועל הקניית יסודות של עיון, דיון ומחקר, דיאלוג מתמיד בין המרצה לסטודנטים, ובינם לבין עצמם, התמקדות בנושאי מהות ולא בתכתיבי שוק אופנתיים, ומעורבות אישית של הסטודנטים ונקיטת עמדה הנובעת מתפיסת עולמם.

עבודותיו של איזנשטין מתאפיינות בציורי אקריליק מופשטים, גדולי ממדים בשחור לבן (למעט סדרה של ציורי זהב שיצר בין השנים 2012–2016) ורישומי מכחול של אקריליק מדולל על נייר. הוא שואב השראה מהמסורת הציורית של אמנות הזן ותפיסת העולם בציור היפני המסורתי, המתייחסת לחותם הזמן וחוסר השלמות שבטבע, ומתכתב עם המושג "ואבי-סאבי" (הרמוניה והתפתחות הזמן) שמבטא השקפה המתרכזת בקבלת הארעיות וחוסר השלמות.[3]

נקודת המוצא בעבודותיו של איזנשטיין היא האור, עוצמתו או היעדרו, והיא מהווה בסיס לקיום הדיאלוג הציורי עם משטח הבד הריק. הבחירה בפלטה הקבועה של שחור ולבן באה לבחון את המתח בין הלא נודע והנסתר לבין הגלוי ולייצר שאלה תמידית לגבי סיום תהליך היצירה.[4]

בשנת 1989 הציג את עבודותיו בתערוכות קבוצתיות בגלריה וינברגר בקופנהגן ובמוזיאון ישראל בירושלים. בשנת 1990 הציג לראשונה תערוכת יחיד של ציוריו ב"גלריה גבעון", אשר נשאה את השם "קיר". ב-1994 הציג תערוכת רישומים במוזיאון ישראל באצירת מאירה פרי-להמן.[5] במהלך השנים הציג בגלריות בינלאומיות ונמנה עם ציירי הגלריה "Tendance" בפריז שבה הוצגו בקביעות עבודותיו. בשנת 2005 הציג תערוכת יחיד בשם ECHOES ב-"Fondazione Mudima" במילאנו. לרגל התערוכה יצא לאור בהוצאת המוזיאון ספר אמן, המקיף את עשר שנות עבודותיו בתחומי הרישום והציור.[6]

משנת 2012 מיוצג בישראל בגלריה "קונטמפוררי בי גולקונדה" בתל אביב. בשיחה עם תמי-מנור פרידמן על התערוכה "ונותר המקום" שהציג בגלריה בשנת 2012, אמר איזנשטיין שציוריו הם ציורי נוף מופשטים המבטאים זיכרונות ילדות שלו של סיורי שטח שקיים באזור הכרמל כאשר התלווה אל אביו בעבודתו.

תערוכות יחיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 2016 - גלריית קונטמפוררי-תל אביב, "דיוקן עצמי", ציורים ורישומים.
  • 2012 – גלריה קונטמפוררי-תל אביב, "ונותר המקום", ציורים ורישומים.
  • 2009 – Sam Scherrer contemporary, ציריך, רישומים וציורים.
  • 2005 – "ECHOES-Avi Eisenstein”,“Fondazione Mudima”, מילאנו, אוצרים: Fausta Squatriti, Gino di.
  • 2004 – Gallery Piazza delle Erbe, מונטה קסיאנו – רומא.
  • 2003 – Gallery Tendances, פריז.
  • 2001 – "Gil Gallery", לוס אנג'לס.
  • 1997 – "Gallery O.K Harris", ניו-יורק.
  • 1994 – "אבי איזנשטיין רישומים 1992–1994", "המחלקה לרישומים והדפס - מוזיאון ישראל", ירושלים, אוצרת: מאירה פרי-להמן.
  • 1991 – "Gallery Tendances", פריז.
  • 1990 – "גלריה גבעון", תל אביב.

תערוכות קבוצתיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 2011 – "צבע טרי", תערוכת יחיד, גלריה קונטמפוררי.
  • 2010 – Sam Scherrer contemporary, ציריך, אמני הגלריה.
  • 2004 – Gallery Gil, לוס אנג'לס, פורמטים קטנים.
  • 2003 – Gallery Gil, לוס אנג'לס, ציורים.
  • 1993 – אוסף ברטה אורדנג - רישומים, בחסות דפנה נאור, ירושלים.
  • 1993 – יריד אמנות Bazel, בזל.
  • 1992 – Fiac allery Tendances, פריז.
  • 1990 – גלריה גבעון, תל אביב.
  • 1989 – מוזיאון ישראל, ירושלים - "דימוי עצמי".
  • 1989 – גלריה WEINBERGER, קופנהגן.

קריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • איזנשטין אבי, יסודות בעיצוב טיפוגרפי: שיטת לימוד, ירושלים: בצלאל - אקדמיה לאמנות ועיצוב - המחלקה לעיצוב גרפי, 1987.
  • איזנשטין אבי, סימנים בתקשורת חזותית, ירושלים: בצלאל - אקדמיה לאמנות ועיצוב - המחלקה לתקשורת חזותית, 2008.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אבי איזנשטיין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אתר למנויים בלבד יובל סער, האל”ף־בי”ת של הטיפוגרפיה על פי אבי איזנשטיין, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2013
  2. ^ יובל סער, אותיות טוטאליות, באתר הארץ, 22 ביוני 2009
  3. ^ תמי מנור-פרידמן, ונותר המקום | אבי איזנשטיין / Contemporary by Golconda, באתר ARTBEAT, ‏01/11/2012
  4. ^ נורית אסיאג, אבנים, מראות ראשוניים ונשים פראיות: תערוכות מומלצות לשבוע הקרוב, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2012
  5. ^ מאירה פרי-להמן, אבי איזנשטיין: רישומים 1992–1994, תל אביב: איזנשטיין אבי, 1994
  6. ^ Avi Eisenstein, Echos: drawings and paintings 1994-2004, Milan: Mudima, 2005