אבן נסורה

אבן נסורה או אבן מנוסרת היא אבן שעברה ניסור ומשמשת לחיפוי מבנים.

האבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתהליך סיתות האבן לבנייה בתקופה המודרנית, לאחר החציבה, נוהגים לנסר את גוש האבן ללוחות דקים שאותם ניתן לעבד עיבוד נוסף. הלוחות האלו נקראים אבן נסורה וניתן לחפות בהם מבנים גם במצבם הזה. האבן הנסורה בדרך כלל מגיעה בצורת אריחים מלבניים.

שימוש באבן בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיר אבן נסורה בעת בניית מבנה בירושלים ב-2008. האבנים מחוברים לרשת פלדה אל קיר באמצעות ברגים

ירושלים התאפיינה לאורך השנים בבנייה באבן. בתחילת תקופת המנדט הבריטי חוקק מושל ירושלים הראשון מטעם הבריטים רונלד סטורס חוק עירוני המחייב כל קיר חיצוני בירושלים להיות מחופה באבן מסותתת. חוק זה חוקק כחלק מתוכנית מקלין, תוכנית המתאר העירונית שנערכה בשנת 1918 על ידי ויליאם מקלין, מהנדס העיר אלכסנדריה. מטרת החקיקה הייתה לשמר את סגנון הבנייה בעיר ולא לאפשר שימוש בחומרים מודרניים כמו בטון וטיח^[1].

קירותיהם החיצוניים ועמודיהם של בתים וחזית כל קיר הגובל דרך יהיו מצופים אבני-גזית טבעיות מרובעות

— תיקון מס' 1 בתוכנית המתאר לירושלים, תוכנית מס' 64

בתחילת המאה העשרים השתכללו טכנולוגיות הבנייה ולקראת שנות ה-30 של המאה כבר נבנו רוב בתי ירושלים מבטון מזוין מצופה באבן, ובהדרגה הפכה הבנייה באבן רק לצורך חיפוי הקירות החיצוניים.

ככל שעברו השנים הקשתה התקנה של הבנייה באבן על הבונים. בראשית שנות ה-60 קבלני בניין עברו לבנות חיפוי מבנים באבן נסורה, משום שמחירה נמוך יותר וכך ניתן היה לענות על צורכי ירושלים המתפתחת ולבנות בעיר מבנים רבים בזמן מועט^[2].

סיבה אחרת להעדפת האבן הנסורה על פני האבן הירושלמית נוצרה בשל הבנייה לגובה. ברחבי העולם נהוג לבנות מבנים רבי קומות וגורדי שחקים מחומרים מודרניים כמו זכוכית ופלדה המעניקים למסתכל על הבניינים הענקיים תחושת קלילות. בירושלים היו חייבים המתכננים לבנות באבן אך חיפוי באבן כבדה אינו ישים במבנים גבוהים. האבן הנסורה גם עזרה לשוות למגדלים צורה מודרנית וקלה לעומת תחושת הכובד האופיינית לבתים מאבן ירושלמית^[2].

בשנות ה-80 החלו להתגלות ליקויי בנייה במבנים רבים שחופו באבן נסורה בירושלים, בעיקר נפילה של אבני חיפוי^[3]^[4]. הבעיה העיקרית הייתה ששלד הבניין עשוי בטון מזוין, התופח ומתכווץ, כתוצאה משינויי טמפרטורה, אך האבנים הודבקו לרוב למבנה עם טיט רך המתכווץ ומתרחב במהירות שונה. יציקת שכבת הטיט הייתה גם לא מקצועית במבנים רבים. שהטיט לא נאחז בכל שטח הפנים של האבן ונוצרים כיסי אוויר, המתמלאים במי גשמים המפוררים את הטיט. בתוך שנים ספורות מרגע סיום הבנייה מתחילים להתעקם קצות הלוחות, הם נסדקים ונופלים^[2]. לכן דרשה עיריית ירושלים שלוחות החיפוי בכל מבנים גבוהים יחזקו בברגים לתוך המבנה^[2]. בעיה נוספת שהתגלה הייתה שהאבן הנסורה התלכלכה במהירות גבוה יותר מאבן לא נסורה^[5].

שיטות בנייה מודרניות הקטינו את הסיכון של ליקויי הבנייה הגורם לנפילת אבני החיפוי. בשיטת ברנוביץ אבני החיפוי הם חלק מיציקת הבטון של הקיר החיצוני. בשיטה הרטובה המודרנית מצמידים רשת פלדה אל קיר בטון באמצעות ברגים ואל הרשת הזו מחברים לוחות אבן באמצעות חוטי ברזל או עוגנים מפלדת אל-חלד. ובשיטת "הקיר הכפול", החיפוי מוכן מראש ומעוגן למבנה.