אברהם אברונין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אברהם אברונין
Avraham Avronin.jpg
לידה יוני 1869
לויב, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 במאי 1957 (בגיל 87)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי בלשנות
ארצות מגורים רוסיה, ישראל
הערות יהודי
תרומות עיקריות
עסק בהשלמות למילונו הגדול של יהודה גור, לקונקורדנציה לתנ"ך של שלמה מנדלקרן, ולאוצר הלשון הגדול "משפט האורים", של ישעיהו שטיינברג.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אברהם אברוּנין (ט"ו בתמוז תרכ"ט, יוני 18699 במאי 1957) היה בלשן עברי ומדקדק, מתרגם, מורה וסופר עברי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברונין נולד בשנת 1869 בלויב שבפלך מינסק (רוסיה הלבנה), בתחום המושב, ליעקב בן שלום אברונין ולנחמה בת יוסף באביצקי, מצאצאי הרב ליבוש אפשטיין מלויב. בצעירותו למד ב"חדר" ובישיבות, ולמד גם דקדוק עברי.

הלשון העברית הייתה אהבתו הגדולה מגיל צעיר. משנת תרנ"ח ואילך מורה לעברית ודקדוק בעיר מינסק. פרסם מאמרים בנושא הלשון העברית ב"הפסגה" ואחר כך ב"המליץ". בנוסף, היה חבר ל"חיבת ציון", ובשנת תרס"ב השתתף בוועידת ציוני רוסיה במינסק (ועידת מינסק) מטעם "המזרחי". בשנת 1900 השתתף עם מורים צעירים אחרים בייסוד "החדר המתוקן", ועבר ללמד בעיר אודסה שבאוקראינה. נישא לשמחה פריידל מאירסון, פעילה ציונית, עסקנית בענייני חברה וציבור במינסק ובארץ ישראל, פעילה בויצו, בהתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל וממייסדות "התאחדות נשים עבריות עממיות" ב-1926.[1] הזוג היו הורים לארבעה: מנחם, נחמה, צִפורה ובנימין ארנון.

המשפחה החליטה לעלות לארץ ישראל: בשנת 1909 עלו ארצה אשתו וילדיו, ובשנת תר"ע (1910) הצטרף אליהם אברונין, והמשפחה השתקעה בתל אביב. בארץ הוסיף ללמד את הלשון העברית, והיה מורה בבתי ספר בתל אביב, בהם בית הספר אחד העם,[2] עד פרישתו לגמלאות. הוא היה ידען גדול ובקיא מופלא בלשון וברזיה. ועם הוראתו גם כתב ופרסם מאמרים רבים, מחקרים ואף יצירות ספרותיות בענייני הלשון העברית. ב-1917 נדדה המשפחה לגליל במסגרת גירוש תל אביב, ובסוף המלחמה שבה לעיר.

אברהם אברונין היה חבר ועד הלשון העברית משנת תרפ"ו (1926). הוא ערך עם מרדכי אזרחי ויש"י אדלר את המדור השבועי "לשוננו לעם" שהתפרסם בעיתון הארץ בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוא גם השתתף בייסוד ובעריכה של כתב-העת ללשון "לשוננו". אברונין נבחר לחבר כבוד של האקדמיה ללשון העברית עם כינונה.

אברונין כתב ותרגם מיידיש גם שירי ילדים, בכוונת מכוון לשפר את לימוד העברית של תלמידיו. בין השאר תרגם את השיר הידוע "ימי החנוכה" של מרדכי (מארק) ריווסמן. שירים אלה נדפסו בשנת 1918, בצפת, בשם "שירים לילדים". שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1948, יצאה לאור מהדורה מחודשת עם שיריו, שאחדים מהם גם הולחנו. את השיר "ימי החנכה", עיבד גיל אלדמע.[3].

אברונין הקדיש את תרגומיו לספריית יסוד במדעים בשביל תלמידיו הצעירים. הוא תרגם בעיקר מרוסית. הוא גם היה נקדן בקיא, ואף עסק בהשלמות למילונו הגדול של יהודה גור, לקונקורדנציה לתנ"ך של שלמה מנדלקרן, ולאוצר הלשון הגדול "משפט האורים", של ישעיהו שטיינברג. נפטר בח' באייר תשי"ז.

פרסם מאות מכתמים בעיתונים רבים. כתב "דבר" את המדור "מפנקסו של מגיה" ובשם העט אבי"א (אברהם בן יעקב אברונין). כתב גם ב"הארץ", ב"כתובים", ב"דואר היום" וב"החינוך".

בשנת תשט"ו החליטה ועדת פרס ביאליק להוסיף על הפרס שחולק בין יהודה בורלא ונחמן אביגד, פרס כבוד שחולק בין אברונין לא"צ גרינברג.[4]

מבין ארבעת ילדיו שלושה מתו עוד בחייו: מנחם נפטר ממחלה בזמן גירוש תל אביב; נחמה התאבדה; וציפורה נפטרה ממחלה ממארת.

שמחה רעייתו נפטרה בשנת 1947, ולבקשתה הובאה לקבורה בקיבוץ משמר העמק, בו התגוררו ציפורה ובנימין.

נפטר בשנת 1957 ונקבר במשמר העמק, על-יד רעייתו.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תשלום האוצר למשפט האורים אוצר המלים למקראי הקדש, מאת יהושע שטינברג,
  • ספר הענק, עם מבוא והערות מאת א’ אברונין. רבי יהודה אלחריזי, מחברות לספרות, תל אביב, תש"ה 1945.
  • נתיבות הדקדוק, תרגילים בכתב ללמוד הדקדוק בבתי-ספר ובשעורי ערב, מסודרים בשש מדרגות, א. אברונין וא. פפר, יפו, תרפ"א 1921.
  • מילונות עברית כיצד?, הערות על "מלון עברי" לי. גור, תל אביב, תש"ח 1948.
  • מחקרים בלשון ביאליק ויל"ג, מאת אברהם אברונין, תל אביב, תשי"ג 1953.
  • מדרש מלים, תל אביב, הארץ, תרפ"ט 1929.
  • הלשון בשירי ח.נ. ביאליק, תל אביב, הארץ, תרצ"ג 1933.
  • הלשון בפרוזה של ביאליק, תל אביב, תל אביב, תרצ"ו 1936.
  • בינה בשירי הגניזה, ירושלים, תרפ"ט 1929.

מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האוויר, מאת ו’ לונקביץ, תרגום - א’ זקן אברונין, יפו, 1912.
  • האש שבבטן האדמה מאת נ. רובקין, מתרגם על ידי א’ זקן אברונין, יפו 1913.
  • ‫מאורעות עולם והמלחמה במלחמה, מאת נ’ רבקין, יפו, 1912.
  • הקופים, מאת מריה ניקוליבנה סליפצובה, יפו 1912.
  • הרעם והברק, מאת ו’ לונקביץ, יפו, 1911.

לילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 'אברונין, אברהם', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי,‫ תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 21–22.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "אברהם אברונין", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1703; שמחה אברונין, דבר, 5 באוקטובר 1947 (עם מותה); ד"ר מ. קיסילובה-סמילנסקילזכר נעדרים: שמחה אברונין, דבר, 27 בנובמבר 1947.
  2. ^ תקוה וינשטוק"אחד העם" – בן 50, מעריב, 19 במרץ 1964.
  3. ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך : אלדמע גיל, (ימי החנכה -אקורדים בלבד, נגינה וזמרה, עממי), עמוד 38, סדרה, ארכיון בי.
  4. ^ אושרו פרס ביאליק ופרס ויצמן, דבר, 25 במרץ 1955.
  5. ^ אתר הספרייה הלאומית, ערך : אלדמע גיל, "ימי החנכה", אקורדים בלבד, נגינה וזמרה, עממי, ארכיון, סדרה בי.