לדלג לתוכן

אברהם אלמליח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אברהם אלמליח
לידה אפריל 1885
ה'תרמ"ה
ירושלים, ארץ ישראל, האימפריה העות'מאנית
פטירה 2 באפריל 1967 (בגיל 82)
אדר ב' ה'תשכ"ז
ירושלים, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
מקום קבורה הר המנוחות, ירושלים
השכלה בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה
מפלגה ספרדים ועדות מזרח עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר הכנסת
14 בפברואר 194920 באוגוסט 1951
(שנתיים)
כנסות 1
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אלמליח (עומד שני משמאל) בפגישה של ראשי הסוכנות עם נכבדים ערבים במלון המלך דוד בירושלים, 1933 (עוד בתצלום: יישובים במרכז: חיים ארלוזורוב ומשמאלו חיים ויצמן; עומדים בימין התמונה למעלה: משה שרתוק ויצחק בן-צבי)

אברהם רפאל בן־ציון אלמליח (ניסן ה'תרמ"ה, 18852 באפריל 1967) היה עיתונאי, בלשן, חוקר, היסטוריון, מתרגם, ואיש ציבור ישראלי. כיהן כנשיא ועד העדה המערבית,[1] כסגן נשיא התאחדות הספרדים העולמית, חבר מועצת עיריית ירושלים, וחבר הכנסת בכנסת הראשונה.

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלמליח נולד בשנת 1885 בירושלים, אביו הרב יוסף אלמליח היה דיין, עלה לארץ ישראל בגיל 3. אלמליח למד בתלמוד תורה של עדת המוגרבים בעיר העתיקה אצל הרב יהודה קסטל, בדורש ציון ולאחר מכן בישיבת תפארת ירושלים. את השכלתו הכללית והאקדמית רכש בבית הספר כל ישראל חברים ובבית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה במנזר סנט אטיין בירושלים. בשנים 19021912 לימד ערבית וצרפתית בבית ספר כל ישראל חברים בירושלים. בשנת 1904 נמנה עם מייסדי "אגודת צעירי ירושלים" ואגודת "צעירות ירושלים" למען הכרה לאומית ודיבור עברי, והחל לפעול בקרב צעירי העדה הספרדית בארץ ישראל. בהיותו בן עשרים היה עוזרו של אליעזר בן יהודה בפעולתו העיתונאית. בשנת תרס"ז נישא לשמחה, בת הרב יעקב דנון,[2] והיה אביהם של אליהו, לבנה גבאי, עליזה דינגוט, שמואל ויוסף. בשנת 1910 היה ממייסדי אגודת אהבה ואחוה. בשנת 1910 שימש כמזכירו של הרב חיים נחום אפנדי בעת ביקורו בארץ ישראל, ולאחר מכן חזר איתו לקונסטנטינופול, שבה ניהל את תלמוד התורה הציבורי במשך שנה. לאחר מכן עבר לדמשק, בה שימש כמזכיר הקהילה ומנהל בית הספר של הקהילה, והטיף לציונות. בסוף 1913 חזר לארץ ישראל וניהל את סניף בנק אפ"ק בעזה. בשנת תרע"ו שימש לזמן קצר כמורה בבית הספר "תחכמוני" ביפו, ובסוף תרע"ו הוגלה לדמשק.

חומרים משלו נמצאים בארכיון גנזים - אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב וכן בספריית יד יצחק בן-צבי בירושלים.

היה חבר מערכות עיתונים רבים, בהם: "השקפה" (תרס"ז), "החרות" (תרס"ט–תר"ע), "הפועל הצעיר" (תר"ע–תרע"ב), ודואר היום.[3] בהיותו בקונסטנטינופול היה חבר מערכת של השבועון העברי "המבשר" שהוצא על ידי ההסתדרות הציונית. בהיותו בדמשק היה חבר אגודת "המגן", במסגרתה כתב מאמרים בעיתונות. בשנת 1914 ייסד את העיתון "החרות", שאותו ערך עד 1919, גם לאחר הגלייתו לסוריה בשנת 1916. במהלך מלחמת העולם הראשונה, פעל למען היישוב היהודי בארץ, ובשובו, ב-1919, מונה לראש לשכת העיתונות של ועד הצירים. שימש מעורכי עיתון הלאדינו איל ליביראל.

פעילות ציבורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת פעילותו בקהילה הספרדית התמודד אלמליח ברשימת העדה הספרדית לאספת הנבחרים הראשונה. הוא כיהן כחבר אספת הנבחרים באסיפות הראשונה והשלישית ובמהלך אספת הנבחרים השלישית היה חבר הוועד הלאומי. במקביל לפעילותו זו היה אלמליח חבר הנהלת הקהילה היהודית בירושלים, חבר הנהלת עיריית ירושלים, סגן נשיא ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים ועורך הירחון "מזרח ומערב". בין השנים 19211932 עבד לפרנסתו במערכת "דואר היום". במשפט הנאשמים ברצח ארלוזורוב הוא העיד שהוא ראה את אב"א אחימאיר ביחד עם פרופ' נחום סלושץ בירושלים בעת כניסת השבת דבר שנועד לחזק את עמדתו של סטבסקי, שטען שפגש את אחימאיר בירושלים.[4][5]

בשנת תרפ״א היה בא כח העדה הספרדית הכללית בארץ, והשתתף בוועידה העולמית של יהודי המזרח, אלמליח נבחר לחבר הוועד הפועל של ״התאחדות הספרדית העולמית״. בשנים תרפ״ז ותרפ"ח היה חבר משלחת ההתאחדות הספרדית העולמית למצרים.[6]

אלמליח השתתף במגביות שונות עבור התאחדות הספרדים והוועד הלאומי. בשנת 1923 שהה במשך כשנה בצפון אפריקה בשליחות קרן קיימת לישראל. בלוב, הוא נפגש עם ראשי הארגונים הציוניים, ביניהם "חוג הרצל", "אחדות והתקדמות" ו"חברת ציון" כדי לנסות לפתור את הסכסוך ביניהם, ולשכנעם בחשיבות שיתוף הפעולה להשגת המטרות הציוניות, שיוביל בסופו של דבר לאיחוד בין הארגונים. כתוצאה מכך, לאחר מספר מפגשי גישור, בשנת 1923 יושרו ההדורים בין כל הפלגים הציוניים בלוב.[7]

בתחילת 1936 פעל בסלוניקי מטעם מגבית קרן היסוד.[8]

משנת תרצ״ג ואילך שימש ״חבר ההנהלה של הוועד הלאומי״.

בתחילת מלחמת העצמאות תקפו הערבים את דפוס העיתון ג׳רוזלס־פוסט ברחוב החבצלת, ומשרדו שהיה ממול בית הדפוס נהרס ונשרף, ובו היו כתבים ספרים ומחקרים שכתב במשך עשרות שנים, בהם כתבי היד שלו עבור המילון הצרפתי-עברי.[9]

בשנת 1949 נבחר אלמליח לכנסת הראשונה מטעם ספרדים ועדות מזרח. במהלך כהונתו שימש חבר ועדת העבודה וועדת החינוך והתרבות. ביוזמתו של אלמליח (יחד עם חברי כנסת נוספים), נקבע שמו של יום העצמאות בשם זה, כתחליף להצעות השמות 'יום הקוממיות' ו'יום המדינה'.[10][11]

אלמליח היה נשוי, והותיר אחריו שתי בנות ושלושה בנים.[12]

חוקר, בלשן, היסטוריון, מתרגם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבודתו המקצועית פרסם אלמליח עשרות ספרים ומאות מאמרים ומחקרים על תולדות ישראל וארץ ישראל, הפזורה הספרדית, תולדות השבט הספרדי והמזרחי בארץ ובגולה ועוד. פרסומיו הופיעו בשפות שונות ביניהם: "היהודים בדמשק", "היהודים בסלוניקי", "ארץ ישראל וסוריה במלחמת העולם הראשונה" ועוד. את ספרייתו העשירה הוא הוריש לעיריית ירושלים.[13]

בשנים 19441947 שימש כחוקר במכון הארץ ישראלי לפולקלור ואתנולוגיה שהקים רפאל פטאי בירושלים.[14]

כבלשן הוציא את המילונים הצרפתי-עברי והעברי-צרפתי. והעברי-ערבי ערבי-עברי, והיה בקי בעברית, צרפתית ערבית ולאדינו.

כמתרגם תרגם הרבה ספרים משפות שונות הבולטים שבהם: "חמשים שנות היסטוריה" שתרגם מהשפה הצרפתית (נרסיס לוון, שני כרכים), וכלילה ודימנה שתרגם מערבית.

אותות כבוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלמליח קיבל 3 עיטורים צרפתיים, בסוף שנת 1934 הוכתר בתואר "קצין האקדמיה הצרפתית" ובכ"ח באלול תש"ו (24 בספטמבר 1946) נתכבד בתואר "אביר לגיון הכבוד", ובשנת 1960 הועלה לדרגת "קצין לגיון הכבוד".[15]

ביום העצמאות תשט"ו (1955) הוא הדליק משואה בטקס הדלקת המשואות שהוקדש לנציגי ארצות שונות, כנציג ותיקי הארץ.[16]

באוגוסט 1963 החליטה מועצת עיריית ירושלים פה אחד להעניק לו אזרחות כבוד של ירושלים.[17]

באוקטובר 1965 קיבל מממשלת ספרד עיטור גבוה "קומנדור דיל אורדן מריטו סיביל" (מפקד מסדר ההגינות האזרחית) על מחקריו וספריו בכלל, ועל חקר הספרות ושפת הלאדינו בפרט.[18]

זכרו הונצח ברחוב הנושא את שמו בגוננים (קטמון ט') בירושלים.

בעריכתו:

  • ספר הוד יוסף: מצבת זיכרון ספרותית לזכרו של ... הרה"ג יוסף יצחק שלוש כולל מאמרי הערכה ... ודברי הלכה ואגדה מאת מוקיריו, ירושלים: ועד עדת המערבים, תשכ"ו 1965.
  • לתולדות עדת המערבים בירושלים (תרס"ט)
  • היהודים בדמשק ומצבם הכלכלי והתרבותי (תרע"ב)
  • ארץ רפאים או מושגי הקדמונים על שאול (תרע"ב, ספריית לע"ם)
  • לתולדות היהודים בסלוניקי (תרפ"ד)
  • שבתי צבי, כתותיו ושרידי תנועתו המשיחית (תרפ"ז)
  • ארץ ישראל וסוריה במלחמת העולם הראשונה (ג' כרכים, תרפ"ח–תרצ"ה)
  • מזרח ומערב – כ-40 חוברות. (ירחון מדעי, היסטורי, ספרותי, לחקירת המזרח והיהדות בתפוצות ישראל, תרע"ט–תרצ"ב)
  • המורה הערבי (תרפ"ט)
  • אברהם גאלאנטי חייו ופעלו הספרותי (תשי"ד)
  • משה בן שבת אמזלג (תשכ"ב)

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • 'אלמליח, אברהם רפאל בן-ציון', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 49–50. (הספר בקטלוג ULI)
  • ספרי יובל:
    • מנחה לאברהם: ספר יובל לכבוד אברהם אלמאליח... במלאת לו שבעים שנה, תרמ"ה-תשט"ו / מוגש על ידי חבר מלומדים וידידים, ירושלים: הוצאת ועד היובל, תשי"ט 1959. (בצרפתית: Hommage à Abraham: recueil littéraire en l’honneur de Abraham Elmaleh à l’occasion de son 70ème anniversaire, 1885-1955)
  • Albert Cohen, Abraham Elmaleh, quelques traits de sa vie: publié à l’occasion du 60ème anniversaire de sa naissance, Istanbul: "La Boz de Türkiye", 1945.
  • אברהם אלמאליח: אזרח כבוד של ירושלים הבירה, ירושלים: [חמו"ל], תשכ"ד 1963. ("דברים שנאמרו ונכתבו לכבודו של אזרח הכבוד במעמד הטקס")

לאחר מותו:

  • "אברהם אלמאליח ז"ל", מחברת (ביטאון חברת כי"ח) טו (תשכ"ז 1967).
  • ח"ז הירשברג (עורך), זכור לאברהם: קובץ מאמרים לזכר ר' אברהם אלמאליח נ"ע חמש שנים לפטירתו <כ"א אדר שני תשכ"ז), ירושלים: ועד עדת המערבים בירושלים, תשל"ב 1972.
  • עוזי אלידע, העולם בצהוב - לידת עיתונות ההמון הארץ-ישראלית 1884–1914, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2015
  • אברהם חיים אלחנני, ירושלים ואנשים בה, ירושלים: ראובן מס, 1973. 34-30.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ העדה השנייה בערכה ביישוב אחרי ״ספרדית הטהורה״ (ס״ט)
  2. ^ ראו נקרולוג: שמחה אלמליח, דבר, 22 בינואר 1964.
  3. ^ אלמליח אברהם רפאל בן ציון
  4. ^ חקירת רצח אורלוזורוב - עדות פרופ' נחום סלושץ, דבר, 12 בדצמבר 1933.
  5. ^ משפט הרצח, דבר, 25 במאי 1934.
  6. ^ הראשונים לציון-אברהם אלמליח, באתר מורשת יהדות מרוקו.
  7. ^ חג'ג', יעקוב לילוף, לוב, עורך סעדון, חיים, מכון בן צבי, 2006, קהילות ישראל במזרח במאות ה-19 וה-20, עמ' 140
  8. ^ הצלחה למגבית קהי"ס ביון, דבר, 22 בינואר 1935.
  9. ^ א. ח. אלחנני, ברכה על המוגמר, דבר, 27 בדצמבר 1956.
  10. ^ הצבעה ראשונה על חוק יום העצמאות בדברי הכנסת
  11. ^ הצבעה שנייה ושלישית על חוק יום העצמאות בדברי ימי הכנסת
  12. ^ אברהם אלמליח, דבר, 3 באפריל 1967
  13. ^ אזרח כבוד, מעריב, 16 בפברואר 1967.
  14. ^ "ע ד ו ת", הד-המזרח, 30 בנובמבר 1945
  15. ^ אותות כבוד צרפתיים לאזרחים ירושלמים, דבר, 23 במרץ 1960.
  16. ^ נפתחו חגיגות העצמאות במדינה, דבר, 27 באפריל 1955.
  17. ^ אזרחות כבוד של ירושלים לא. אלמליח, דבר, 6 באוגוסט 1963.
  18. ^ נח זבולוני, עיטור ספרדי גבוה לסופר אברהם אלמליח, חרות, 14 באוקטובר 1965