אברהם חזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אברהם חזן
הרב אברהם חזן (2003-1920)
תאריך לידה י"ז באלול תר"פ
מקום לידה טיארט, אלג'יריה
תאריך פטירה כ"ג בניסן תשס"ג (בגיל 82)

הרב אברהם חזן (י"ז באלול תר"פ, 1 בספטמבר 1920 - כ"ג בניסן תשס"ג, 25 באפריל 2003) היה רב באלג'יר, מרוקו, צרפת וישראל. רבה של משטרת ישראל ושל שירות בתי הסוהר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה טיארט שבאלג'יריה. למד אצל אביו, הרב מכלוף חזן (רבה של טיארט) ובישיבת 'עץ חיים' בערים אוראן ואלג'יר (בראשותו של הרב דוד אשכנזי). בהיותו בן 19 קיבל סמיכה לרבנות והיה רבן של העיירה ג'ריוויל והעיר סעידה. בזמן מלחמת העולם השנייה גויס לצבא הצרפתי וסיים את תפקידו (ב-1958) כרבה הראשי של צבא צרפת במרוקו.

עם סיום מלחמת העולם השנייה הפך לרב הראשי של צבא צרפת במרוקו. הוא התגייס למשימת שיקום החינוך במרוקו. כאיש חינוך היה לאחר המלחמה ממכונניו של 'בית המדרש למורים' (Ecole Normale Hebraique' E.N.H) המודרני והציוני בקזבלנקה (שהוקם בשיתוף כי"ח). בית המדרש הקיף כ-30,000 תלמידים. פעילותו החינוכית הייתה עניפה במסגרות הפורמליות והלא פורמליות. בד בבד, היה הרב חזן איש המחתרת הציונית. פעילות זו גרמה לגירושו ממרוקו בשנת 1958 (על פעילות זו הוענק לו על ידי משרד הביטחון "עיטור לוחמי המדינה" ב-1987).

ב-1961 עבר לשטרסבורג, שם כיהן כרב צבאי של מחוז אלזאס וייסד את הקהילה הספרדית של שטרסבורג. באותה עת ארגן יחד עם פרופ' אנדרה נהר ורעייתו פרופ' רינה נהר את "רכבת ההצלה" שהקיפה 700 ילדים על משפחותיהם, שעברו מאלג'יריה, שננטשה על ידי צבא צרפת, לשטרסבורג.

לאחר מלחמת ששת הימים עלו הרב חזן ומשפחתו לישראל (סוכות תשכ"ח) ובשנת 1970 מונה הרב חזן לרב הראשי של המשטרה, משמר הגבול ושירות בתי הסוהר, תפקיד בו שימש במשך 22 שנה. בתפקידו זה גיבש שתי מסגרות חינוכיות בתוך בתי הסוהר: מדרשות תורניות ואגפי לש"ם (לשומרי מצוות). שתי המסגרות יועדו לסיוע לאסירים המעוניינים להשתקם ברוח ערכי הדת היהדות (שק"ד – שיקום דתי).

ב-1972 הקים את עמותת 'קרן התשובה', שאפשרה לאסירים המשוחררים לחיות אורח חיים דתי, ללמוד תורה ולהתפרנס מחוץ לגבולות הכלא. הוא עמד בראשה במשך 31 שנה עד לפטירתו. כיום עומד בראשה בנו רו"ח יואל חזן[1].

הרב חזן היה אישיות ציבורית מרכזית בקרב יהודי צרפת וקהילת העולים מצרפת וצפון אפריקה בישראל. הוא נתמנה ליו"ר "התאחדות עולי צרפת וצפון אפריקה וארצות דוברות צרפתית" (ב-1973) ושימש בתפקיד זה עד 1982. הוא התבלט כמנהיג ומחנך. הוא הפך לכוח המניע של פעילות עניפה של עידוד עלייה מצרפת וצפון אפריקה; דאגה לקליטת העולים ושילובם החברתי והכלכלי בארץ. בד בבד היה פעיל ציבורית ותקשורתית במאבקו כנגד האנטישמיות והאנטי-ישראליות בארצות הדוברות צרפתית באירופה.

מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים כתב ספר "יום כפור – מלחמה ותפילה" (A. Hazan, Yom Kippour: Guerre et Prière, Jerusalem 1975). בספר זה תימצת את מחשבתו ותפיסת עולמו, החותרת לחשוף את הממד המטאפיזי-רוחני במאורעות ההווה. הוא האמין בתובנות שניתן לשאוב מהמקרא ומחז"ל בהבנת מאורעות ימינו. הוא נסמך על ניתוח טיפולוגי של סיפורי האבות בספר בראשית ומורכבות היחסים בין הדמויות השונות (יעקב מול עשיו; יצחק מול ישמעאל) כדי לנתח את סבך היחסים בין ישראל לעמים ובמיוחד בין ישראל לעולם הערבי בימינו.

בשנת 1993 הוענק לו פרס יושב-ראש הכנסת לאיכות החיים, על "שיתוף הפעולה עם צרפת על מוסדותיה התרבותיים והמדעיים והאומנותיים, לשם יפור איכות החיים והעשרת חיי התרבות בישראל".

בערוב ימיו הקדיש תשומת לב מרובה לחשבון נפש נוקב על פניה של הרבנות וירידת מעמדה. בנאום שנשא בכנס שאורגן לכבוד גבורותיו הוא סיכם את מפעל חייו ובא חשבון עם מנהיגות דורנו. הוא הפנה קריאה נרגשת לראשי הרבנות לצאת "מארבע אמות מקלטם הבטוח". הוא תבע מהם להתרכז במהות, להפיץ מאור התורה ולתת מענה לבעיות הדור בסבר פנים יפות. בדבריו נשמעה ביקורת עזה על התנהלותה של הרבנות ורמיסת מסורת צפון אפריקה, שהייתה ידועה בסובלנותה ובמאור פניה כלפי כלל הציבור היהודי. צר היה לו על השחתת דמות הרב בישראל ואופי הפסיקה המחמיר שהתפשט בכל שדרות הרבנות. קווי אופי אלו לא תאמו את רוח הרבנות המתונה כפי שלמדה ממסורת רבנות צפון אפריקה.

בתו האחת נשואה למאיר אינדור, יו"ר אלמגור - ארגון נפגעי טרור, בת אחרת נשואה לד"ר אבינעם רוזנק, לשעבר ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, נכדתו היא העיתונאית שרה ב"ק.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרים סטיווי, לנטוע שמים: מפעל חייו של רב ומחנך הרב אברהם חזן רב המשטרה ובתי הסוהר, הוצאת בית אל, ירושלים, תשס"ז.
  • אבינועם רוזנק, בין אשכנז לצפון אפריקה: הלכה, מטה-הלכה וחינוך בכתביו של הרב אברהם חזן, פעמים 109, עמ' 124-95.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבה על העמותה בעיתון בשבע, יוני 2009.