אברהם יוסף בהרל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איור: יאיר ליסאי (על פי תצלום של חברי 'השומר' עם גופתו של אברהם יוסף בהרל, 2.6.1910)

אברהם יוסף בהרל (18862 ביוני 1910) היה נצר למשפחת בהר"ל (בני הרב לייבּ) הענֵפה ברובנו שבאוקראינה, מצאצאי רבי לייבּ בן-שרה. בקיץ 1908 עלה לארץ ישראל ובשנת 1910 הצטרף לארגון 'השומר' (ברשומות הארגון נכתב שמו – בַּרַל). נהרג ב-2 ביוני 1910 בעת השמירה על המושבה אילניה (סג'רה). מראשוני חללי ארגון 'השומר' וטמון בחלקת השומרים בבית העלמין בכפר גלעדי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם יוסף בהרל נולד בשנת ה'תרמ"ו (1886) ברובנו למשפחה שומרת מסורת, והתחנך לתורה ומצוות. כמחצית מתושבי רובנו שבחבל ווהלין באוקראינה היו יהודים, ובקהילה נודעה משפחת בהר"ל בשושלת שהעמיד רבי יוסף (יוסל'ה) בהר"ל ששימשו בתפקיד השוחט-בודק (שו"ב) ובעלי תפילה.[1]

אברהם יוסף בהרל היה בן יחיד להוריו ואח לבנותיהם. הוא למד תחילה בחדר ואחר כך בישיבה. בגיל צעיר התייתם מאביו, אך אִמו ואחיותיו אִפשרו לו להשלים את לימודיו בישיבה. נאמר עליו "גאון יהיה בישראל", ובעודו צעיר קיבל סמיכה לרבנוּת. מכיוון שדבק בציונות הוא עלה ארצה בשִלהי ה'תרס"ח (קיץ 1908) והתיישב במושבה גדרה כדי להכשיר עצמו לעבודת האדמה. לאחר זמן מה רכש חלקת קרקע בחדרה בכוונה להקים בה חווה חקלאית עם מטע שקדים, פרדס תפוזים וגן פרחים. הוא תִכנן להעלות ארצה את אִמו, את אחיותיו ואת ארוּשׂתו, ולשכן אותן בנחלתו.[2] אברהם בהרל מתואר כחלוץ צעיר המסור לעבודתו, חבר טוב ועליז בעל נפש יקרה, שהיה מרבה לשיר ולרקוד. הוא היה בעל מבנה גוף צנום אבל תואר כמי שיוקד באש פנימית, נסחף בהתלהבות חסידית, פורץ לו דרך בין חבריו, מרקד ופוזם את ניגונו.[3]

בהיותו בחדרה נערכה במושבה קבלת פנים לביאליק שהגיע לביקור בארץ. פועלי המושבה צעדו לכבודו בתהלוכה ל'הוטל' בשירת תחזקנה. בהגיעם לבית האירוח פרץ במקום עימות סוער בין האיכרים לפועלים שהגיע לכדי מהלומות. לפתע בקע קול זמר חסידי. הכול השתתקו ולאחר מכן הצטרפו לניגונו של בהרל. הודלקה מדורה ובהרל החל בריקודו 'חֻסיד'ל'. האיכרים, הפועלים והשומרים יצרו מעגלי מחוללים סביב בהרל האחוז בדבֵיקות בריקודו. במסכת הברכות נאם ביאליק, שסיים את דבריו בהבעת תקווה לימים שבהם תושר שירה חדשה, דוגמת ריקודו הסוחף והמאחד של אברהם בהרל. בין הבאים לקבלת הפנים הייתה קבוצת חברים בדרכה לשמירה בגליל. הם ביקשו מבהרל להצטרף אליהם, והלה ניאות מיידית לפנייה. הוא כתב מכתב לאִמו והצטרף לחבורת השומרים.

בארגון 'השומר' מילא אברהם בהרל תפקידי שמירה במושבה אילניה (סג'רה), שבה רכש את אהבת חבריו ושם דבק בו הכינוי 'חֻסיד' ו'דער שוחט'ל' (השוחט). פעם הגיב ואמר: "אין זה מצב עלוב, אלא עמדה שכולה כבוד והדר וגבורה. כי מה טעם יש לשמירה בהיותנו פה רבבות, בשעה שהכלל ישמור על היחיד? אדרבה, רק עתה, אין אנו מרגישים שעמום בבדידותנו, ואין אנו חשים כל פחד בלִבנו, כי בשומרי פה על הקומץ הדל והעלוב הזה של בתים וחצרות, הרי זה כאילו שמרתי על כל ארץ ישראל".[4]

בהרל שמר ארבעה חודשים בסג'רה ולאחר מכן קיבל הוראה מוועד 'השומר' לעבור לשמירה בימה (יבנאל). בלילו האחרון בסג'רה, כ"ד באייר ה'תר"ע (2 ביוני 1910), הציעו לו חבריו לישון עד הבוקר לפני המעבר למקומו החדש, אך הוא סירב לכך. "אתן בקשיש עוד לילה", אמר. עד חצות רקד עם חבריו באופן יוצא מגדר הרגיל. בשעת השמירה נפגע מכדור ונפטר לאחר עשרים שעות גסיסה בדרך לטבריה. בן 23 שנים היה במותו.[5]

אברהם בהרל הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בסג'רה ואחר כך הועברו עצמותיו לחלקת השומרים בבית העלמין בכפר גלעדי. הניח אחריו אם ואחיות. לאחר מות אברהם בהרל באה אִמו ארצה כדי להתחקות אחר גורלו. בספר יזכֹּר לחללי העלייה השנייה העיד ב' אסטראבסקי:[6]

נודע לי מחבר כי אמו (של אברהם בהרל) באה לארץ-ישראל. מטורפת למחצה, התרוצצה אשת השוחט מרובנו ברחובות יפו וירושלים לחפש את בנה יחידה.

הסופר יוסף חיים ברנר כתב עליו כך:[7]

מכל אלה שלהנצחת שמם מוצא ספר יזכֹּר, ידעתי פנים רק את בהרל, ואף אותו לא ראיתי אלא פעם אחת.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב עליו:[8]

בשעות אשר חי אחר היריה, בעת אשר ידע ברור שהוא הולך למות, הביע במנוחה שנפשו שוקטת, כי מת הוא בעד עבודת התחיה הישראלית בארץ ישראל. [...] נזדמן הדבר שהיה לפנַי איזה דין-ודברים על אודות עזבונו, נוכחתי לדעת על ידי מכתביו ותעודותיו, שהיה צעיר נחמד, בעל כשרון מצוין, בן-תורה. בא לארץ ישראל בכל חום-לב של האהבה הלאומית ותחיית הדם והארץ.

ברשימת הספד לזכר אברהם יוסף בהרל כתבה ציפורה זייד כך:[9]

בעיניו השחורות – על אישוניהן החדים ועל לובן צחותם – שלא היה בהן פגם הבריקה אש מסתורין.

אש זו חִלחלה בתוך איבריו בסתר, וכבשה את גופו בזִמרה ובריקוד, שבפניהם לא יכול לעמוד.

וכך היה נוהג; – – – מתחילה לאט על דרך הזמר, המתכונן מתוך השראה פנימית ובקצב של הרהורים וחלומות ואחר כך – בגבור האש מלהכילה ובאחזה במעליות הכי עליונות של הקול, – הוסר מעליו מעטה הביישנות שכיסתה עליו למראית-עין והוא נשלב בשתי רגליו בתוך מעגלים נוהרים. משול היה למגילה סובבת על ציריה שבה עוברים טורים של מאורעות ומעשים מופלאים... כה אחוז היה מסתורין דתיים-חסידיים.

[...]

והוא נפל חלל – – – החלל הראשון של 'השומר'!! – – – קרבן-שווא – – – הריני שומעת את קולו, קול צעיר ורך, מתפלל בחנינה כבושה: "צפורה שפשפי היטב את קצות הרגליים, נדמה לי כי הן רוצות למות" – – – הד הדברים הולם עוד עתה בלבי – – – [...]".

חקר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון נקדימון רוגל חקר את פרשיית הריגתו של בהרל ופרסם בשנת 1993 את ממצאיו במאמר בכתב עת אקדמי.[10] בחיבור נחשף כי חמישה חודשים לאחר מותו של בהרל פרסם ועד ארגון 'השומר' בנובמבר 1910 הודעה קצרה וסתומה בשני הביטאונים של מפלגות הפועלים (האחדות, הפועל הצעיר), שלפיה הורחק אליהו קמינצקי-איתן (לימים אביהם של שמואל ורפאל איתן) מהסתדרות 'השומר'. הסיבה להדחת אליהו איתן מ'השומר' נבעה מכך שנמצא "בתור איש שאינו מסוגל להיות שומר". אליהו קמינצקי-איתן היה שותפו לשמירה של אברהם בהרל בלילה שבו הוא נורה למוות בסג'רה. בספר תולדות ההגנה משנת 1954 מאוזכרת פרשת הריגתו של אברהם בהרל באורח כללי, ללא פירוט הקשר להדחת אליהו קמינצקי-איתן מהארגון.[11]

קיילה גלעדי, חברת ארגון 'השומר' ואחותה של ציפורה זייד, הייתה באותו הלילה עם בעלה השומר אליהו גלעדי בסג'רה. ב-10 בספטמבר 1951 שוחח שאול אביגור, מראשי ארגון ההגנה ומשרד הביטחון, עם קיילה גלעדי בכפר-גלעדי ורשם את עדותה. גלעדי אמרה כי "אליהו איתן (קמינצקי) הוצא מ'השומר' בגלל הריגת בהרל".[12]

גם גרשון גרא, סופר תולדות היישוב, חקר את הפרשה, וציין כי "חברו לשמירה (של בהרל) ירה בו בשגגה".[13] לימים סיפר גרא שגנז את הריאיון שערך עם קיילה גלעדי, שבו היא אמרה שהרקע להריגת אברהם בהרל היה קנאה רומנטית.[14]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של אברהם בהרל מתנוסס בלוח חללי המושבה שבבית הכנסת בכפר תבור, וזכרו הונצח בשלוש המהדורות של הספר יזכֹּר: מצבת זיכרון לחללי הפועלים העברים בארץ-ישראל,[15] בספר השומר ובספר תולדות ההגנה. תיקו האישי גנוז ביחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון ובארכיון מוזיאון בית השומר בקיבוץ כפר גלעדי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), יזכֹּר: מצבת זיכרון לחללי הפועלים העברים בא"י, יפו, ה'תרע"ב (1911), עמ' 10
  • ספר יזכֹּר: פרשת חייהם ומותם של הנופלים בדרך להקמת המדינה ולמענה, 1860 – 29.11.1947, כרך א', תל אביב: משרד הביטחון, 1992, עמ' 181
  • קובץ 'השומר': תעודות, זכרונות ודברי-הערכה כתובים בידי ותיקי 'השומר', תל אביב: הוצאת ארכיון העבודה, 1938
  • ניר מן, רבי לייבּ בן-שרה, ירושלים: שמחונים, 2003, עמ' 179–189

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריה אבטיחי (עורך), רובנה: ספר זיכרון, תל אביב: הוצאת 'ילקוט ווהלין' – ארגון יוצאי רובנה בישראל, 1957, עמ' 427.
  2. ^ ספר יזכֹּר: פרשת חייהם ומותם של הנופלים בדרך להקמת המדינה ולמענה, 1860 – 29.11.1947, כרך א', תל אביב: משרד הביטחון, 1992, עמ' 181.
  3. ^ נ' שבח, "פגישה עם ברנר וביאליק", בתוך: ברכה חבס (עורכת), ספר העלייה השנייה, תל אביב: עם עובד, 1947, עמ' 735 (וכן: יונה הורביץ, "מכיבוש עבודה להתנהלות", עמ' 211, וכן יעקב מאיר, "קסמי הגליל", עמ' 374).
  4. ^ ציפורה זייד, "צללים וצלילים", קובץ 'השומר': תעודות, זכרונות ודברי-הערכה כתובים בידי ותיקי 'השומר', תל אביב: הוצאת ארכיון העבודה, 1938, עמ' 366.
  5. ^ "מן השעה האחרונה", הפועל הצעיר, שנה ג', 16, 7 ביוני 1910, עמ' 15.
  6. ^ אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), יזכֹּר: מצבת זיכרון לחללי הפועלים העברים בא"י, יפו, תרע"ב (1911), עמ' 10.
  7. ^ אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), יזכֹּר: מצבת זיכרון לחללי הפועלים העברים בא"י, יפו, תרע"ב (1911), עמ' 171.
  8. ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "על במותינו חללים", סיני, 9, כג, סיון–אלול תש"ה, עמ' ב'.
  9. ^ ציפורה זייד, "צללים וצלילים", קובץ 'השומר': תעודות, זכרונות ודברי-הערכה כתובים בידי ותיקי 'השומר', תל אביב: הוצאת ארכיון העבודה, 1938, עמ' 365–368.
  10. ^ נקדימון רוגל, ‏מי הרג את אברהם יוסף בַּרַל, קתדרה 69, ספטמבר 1993, עמ' 165–174.
  11. ^ בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך א/1, צה"ל: מערכות, 1954, עמ' 219.
  12. ^ בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך א/1, צה"ל: מערכות, 1954, עמ' 174.
  13. ^ גרשון גרא, השומר, תל אביב: משרד הביטחון, 1985, עמ' 44.
  14. ^ עדות גרשון גרא, מראיין: ניר מן, 10.12.1998, אוסף ד"ר מן.
  15. ^ אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), יזכֹּר: מצבת זיכרון לחללי הפועלים העברים בא"י, יפו, תרע"ב (1911), עמ' 10; יעקב זרובבל, יצחק בן-צבי ואלכסנדר חאשין, צום אנדענקען פון די געפאלענע וועכטער און ארבייטער אין ארץ ישראל, ניו-יורק, 1916; אלכסנדר חאשין ודוד בן-גוריון, יזכור: צום אנדענקען די געפאלענע וועכטער און ארבייטער אין ארץ ישראל, צווייטע פארגרעסערטע אויפלאגע, ניו-יורק, 1917.