אברנטש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אברנטש
Abrantes
ABT.png
סמל אברנטש
Pt-abt1.png
דגל אברנטש
Rua de Abrantes 1.jpg
רחוב טיפוסי באברנטש
מדינה פורטוגלפורטוגל  פורטוגל
מרחב סנטרו
מרחב משנה מדיו טז'ו
מחוז סנטארם
חבל ארץ ריוואטז'ו, אסטרמדורה
ראש העיר נלסון מרקש קרוואליו (PS)
שטח 714.69 קילומטר רבוע
גובה 35 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 39,325 (נכון ל־2011)
קואורדינטות 39°27′52″N 8°11′52″W / 39.464444444444°N 8.1978194444444°W / 39.464444444444; -8.1978194444444 
אזור זמן UTC+0
http://www.cm-abrantes.pt/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אברנטשפורטוגזית:Abrantes) היא עיר ומועצה עירונית במחוז סנטרם, במרחב המשנה טז'ו האמצעי (מדיו טז'ו - Médio Tejo) שבמרחב המרכז (Centro) של פורטוגל. היא מונה 39,325 תושבים (2011) ושטחה הוא 714.69 קמ"ר. בשטח שיפוטה נמצאות 13 "פרגזיות" (מועצות מקומיות) המחולקות על ידי הנהר טחו הזורם באמצע העיר. החלק העירוני של שטחי המועצה העירונית, פרגזיית אברנטש (סאו ויסנטה וסאו ז'ואו) ואלפרארדה (Alferrarede) הממוקמת בגדה הצפונית, הימנית, של הטז'ו מונה כ-18,600 תושבים. העיר אברנטש במובן הצר, היא עיר לבנה שופעת פרחים השוכנת על תל בגובה 800 מ'. אברנטש השתייכה בעבר לחבל ההיסטורי ריוונטז'ו. היא מילאה תפקיד חיוני בימי הרקונקיסטה ובתקופה המודרנית במלחמת חצי האי בין נפוליאון לכוחות האנגלו-פורטוגזים. בשנת 1807 נכבשה העיר על ידי צבאו של נפוליאון שהתקדם אל עבר ליסבון. נפוליאון העניק לגנרל ז'אן-אנדוש ז'ינו (Junot) את התואר "דוכס אברנטש". ויסנטה הקדוש ("סאו ויסנטה") נחשב לקדוש הפטרון של העיר ולכן חגיגת העיר העיקרית היא יום הקדוש ויסנטה, 14 ביוני.

השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם העיר בא מהשם הלטיני Aurantes, נגזרת של המילה Aurum = זהב, והמתכוון ככל הנראה למשקעי זהב לאורך נהר הטז'ו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טירת אברנטש

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב הראשון במקום היה יישוב גאלי-קלטי בסביבות שנת 300 לפנה"ס. לפי השערה אחרת הוקם על ידי טורדולים בסביבות שנת 990 לפנה"ס. בהמשך נכבש על ידי הרומיים. היישוב הרומאי זוהה לפעמים (למשל על ידי ז'קובו מנסס וסקונסלוש, Vasconcelos) עם היישוב טובוקי אאורנאטס או טקוביס (Tubuci Aurantes או Tacubis) המוזכר בדיווחים רומאים (למשל, באיטינראריום אנטונינוס[1]). מאוחר יותר נמצא המקום בשליטתם של הוויזיגוטים ואחר כך של המורים המוסלמים (ערבים וברברים). בסביבות אברנטש נתגלו פסיפסים רומיים, מטבעות ושרידי אקוודוקטים.

בית המאסר שבמתחם המבצר אברנטש

בית בורגוניה (בורגונדיה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורים בנו כאן מבצר שאותו כבש בשנת 1148 אפונסו אנריקש למקום הייתה חשיבות אסטרטגית כ"שער לדרום"[2], השולט על הנהר טז'ו והמהווה נקודת מפגש של שלושה חבלי ארץ - ריוואטז'ו, בייראש ואלנטז'ו. נהר הטז'ו איפשר קשרי מסחר עם הערים סנטרם וליסבון, וגם סחר ישיר עם ארצות אחרות. במאה ה-16 הפכה אברנטש לאחת הערים ומרכזי המסחר החשובים באזור. תחילה ב-1172 העניק המלך אפונסו אנריקש את המבצר אברנטש למסדר סנטיאגו מקומפוסטלה (יעקב הקדוש מקומפוסטלה) על מנת לאכלס את המקום ולהגן עליו. אחר כך, החל מ-1173 השתייך המבצר למסדר חדש - המסדר הדתי הצבאי "סנטיאגו של הסיף" (Santiago de Espada) שהיה כפוף תקופה ארוכה עד 1290 למגיסטר הגדול של המסדר סנטיאגו דה קומפוסטלה באוקלס. הוא שוחרר מחסות זאת על ידי האפיפיור ניקולאוס הרביעי. כתגמול על השתתפות תושביו בהדיפת מתקפת המורים האל-מוואחידון המרוקאים בראשות הח'ליפה אבו יעקב יוסוף, בשנת 1179 הוציא המלך אפונסו צ'ארטר מלכותי (הקרוי foral) שהעניק זכויות אוטונומיות ליישוב לפי הדגם של concelhos perfeitos[3] . אירוע זה נחשב לרגע הקמת העיר. צ'רטר זה, שהיה חלק מתוכנית לאיכלוס השטח על ידי נוצרים מקומיים, חודש ב-1217 על ידי אפונסו השני ואחר כך, בשנת 1237 גם על ידי המלך סנשו השני ב-24 באפריל 1281 העיר הוכרה כנכס של איזבל מפורטוגל, אשתו הקטינה (אז בת 10) של המלך דיניש. בשנת 1327 העביר בנו של דיניש, אפונסו הרביעי את החסות הדתית של פרוכיית אברנטש למסדר האבירים ההוספיטלרים או של יוחנן הקדוש. נכדו, המלך פרננדו הראשון, העניק בשנת 1371 את העיר עצמה, יחד עם ערים רבות אחרות לאשתו, המלכה לאונור טלש. בשנת 1383 תושבי אברנטש היו הראשונים לתמוך את המרד של בני ליסבון ניגד העוצרת לאונור טלש ותמיכתה בטענות קסטיליה לכתר פורטוגל. הם, בותוכם האציל המקומי מאברנטש, פרננדו אלווארש דה אלמיידה, תמכו בז'ואאו הראשון, המגיסטר של מסדר אביש. בשנת 1385 ב-30 ביולי באברנטש נפגשו כוחותיהם של נונו אלווארש פראו ושל המלך ז'ואו הראשון לקראת ההקרב המנצח שלהם נגד הקסטיליאנים באלז'ובורוטה[4] האירוע מסופר בשירתו האפית של לואיש דה קמואש, הלוזיאדות:Joanne forte sai da fresca Abrantes[5].

בשנת 1471 קיבל לופו דה אלמיידה את התואר "רוזן אברנטש".

בית אביש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכים ז'ואו הראשון ו מנואל הראשון חיו תקופות ארוכות בטירה המלכותית המלך מנואל העניק בשנת 1510 צ'רטר מלכותי חדש לעיר וב-1518 אישר שוב את חסות המלך על הרוזנות אברנטש. בניו, האינפנטים פרננדו ולואיש נולדו באברנטש ב-1518 עשה המלך מנואל הראשון שינויים בצ'ארטר של העיר. במאה ה-16 מנה היישוב 3436 תושבים. נמנו בו 4 מנזרים, 13 כנסיית או קפלות.

בית הבסבורג. האיחוד האיברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1581 בדרכו לטומאר עצר המלך הספרדי פיליפה הראשון של פורטוגל באברנטש לימים אחדים ובימי שלטונו שוקמו בעיר בניינים חשובים. התיישבו בה כמה מרקיזות פורטוגזיות, כשאחת מהן נתנה חסות למדען והממציא יליד ברזיל, ברטולומאו לורנסו דה גוסמאו.

העת המודרנית. בית ברגנסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1640 במלחמת הרסטורציה של פורטוגל (1668-1640) נמנה האזור אברנטש עם הראשונים שתמכו במלך ז'ואאו הרביעי מבית ברגנסה. ז'ואאו העניק ליישוב את התואר "notavel vila de Abrantes" ("העיירה החשובה אברנטש"). בשנת 1642 מלך ספרד פליפה הרביעי העניק עדיין את התואר "דוכס אברנטס" לאלפונסו דה לנקסטר אי לנקסטר, מרקיז פוארטו סגורו. צאצאיו, מרקיזים ספרדים, החזיקו את התואר הזה עד היום. אולם אברנטש חזרה להיסטוריה של פורטוגל כשבמאות 17 ו18 בלטה שוב בחשיבותה הצבאית כמקום מתאים לחילות מצב או לריכוז כוחות, פורטוגזים או זרים. בימי שלטונו של המלך ז'וזה הראשון (1777-1750) הפכה אברנטש למרכז תעשיית המשי, ששגשג עד לשנות 1800. בשנת 1802 הוקמה ביישוב החברה הספרותית הטובוסיאנית או האקדמיה הטובוסיאנה, מוסד כלכלי ותרבותי לקידום גידול התותים וייצור המשי ולקידום המדע והאומנויות. בראשו עמד רודריגו דה סילבה ביבאר[6][7]. בנובמבר 1807 בימי מלחמת חצי האי, כתגובה לסירובו של מלך פורטוגל להצטרף לחרם היבשתי נגד אנגליה, פלשו לאזור כוחותיו של נפוליאון בפיקוד הגנרל ז'ינו. ב־23 בנובמבר 1807 נכנסו ליישוב, שדדו אותו והקימו בו קסרקטינים. משם יצאו לכיבוש ליסבון. בעקבות הניצחון העניק נפוליאון לגנרל ז'ינו את התואר "דוכס אברנטס". הכיבוש הצרפתי נמשך פחות משנה. מכיוון שהפקידות המקומית המשיכה לשרת את הצרפתים בדיוק כמו ששירתה בעבר את המלכות הפורטוגזית, בעם נפוצה האמרה בחרוזים :"הכל הוא כמו קודם, מטה כללי באברנטש "- «Tudo como dantes, Quartel General em Abrantes!»[2] התושבים הצטרפו בסופו של דבר למאמץ המלחמתי של הצבא הבריטי בפיקודו של ולינגטון שהצליח בשנת 1808 לגרש את הצרפתים. בסופו של דבר באוגוסט 1808 נחתם בקלוש הסכם סינטרה שהחזיר את אברנטש לידי פורטוגזים.

ב-1820 תמכו תושבי אברנטש במהפכה הליברלית ואחר כך חגגו את חוקת 1822. אף על פי שדון מיגל מפורטוגל מצא גם הוא תומכים רבים בעיירה, ההפיכה שהוביל, שכונתה "וילאפרנקדה" לא הוציאה הפגנות תמיכה לרחוב. ב-1 באוקטובר 1833 יצאה מאברנטש ההצהרה המפורסמת של הטוען לכתר ספרד, דון קרלוס מבית בורבון שנמצא באותה תקופה בגלות פורטוגל. בנובמבר 1862 נחנכה מסילת הברזל סנטרם-אברנטש ובמרץ 1868 נבנה בגשר שחיבר בין אברנטש והרוסיו שלו אל האזור שמדרום לטז'ו. בשנת 1878 חיו ביישוב כ-7000 תושבים[8] ב־1891 נחנכה מערכת אספקת מים שוטפים לעיר. בשנת 1900 נחנכה זירה למלחמת שוורים ובשנת 1909 הונהגה בעיר לראשונה תאורה חשמלית.

הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמרכז רפובליקני חשוב, עמדה אברנטש במרכז המפגשים המכינים את המהפכה ב-5 באוקטובר 1910. בהמשך הכיר לה המשטר החדש הרפובליקני את המעמד של עיר. ב-1933 הוצגו בקולנוע עדן -סאלאו סרטי הקולנוע הראשונים בעיר.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה מאברנטש

עמדה גאוגרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברנטש שוכנת במובלעת מרכזית המהווה אזור מעבר בין חבלי ריוואטז'ו, ביירה באישה ואלטו אלנטז'ו. מיקומה מאפשר השפעות מגוונות מכמה תרבויות מקומיות שסבבו אותה. היא נמצאת כ-50 ק"מ צפונית-מזרחית מן העיר סנטרן על גדות הנהר טז'ו. העיר גובלת:

  • בצפון - עם וילה דה ריי, סרדואל ומאסאו.
  • במזרח - עם מאסאו וגאוויאו
  • בדרום - עם פונטה-דה-סור ושאמושקה
  • במערב - עם שאמושקה, קונשטנסיה,, ולה נובה דה ברקיניה וטומאר.

העיר נחשבת לצומת חשובה בדרכי הרכבת והכבישים, לרבות מסילת הברזל מדריד - בדחוס -ליסבון, הפוגשת גם את הקו גווארדה-ברנטש ואת כבישי הגישה בין ליסבון לפורטו. (כבישי A 23 וביירה באישה) אברנטש שולטת מעל הכביש לאורך עמק הטז'ו מבלוור (בפרנזיית גאוויאו) עד לקונשטנסיה. היא שוכנת על גבעה עם עצי זית, גנים וכרמים. מבחינה היסטורית העיר המבוצרת נחשבה למקום אסטרטגי מבחינה צבאית.

הידרולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיר שני מקורות מים ראשיים:הנהר טז'ו, החוצה את המוניקיפיום לאורך 30 ק"מ, והנהר אבלופיירה - מקשטלו לבודה.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית מועצת אברנטש (1801–2011)
1801 1849 1900 1930 1960 1981 1991 2001 2004 2011
17,796 17,790 27,453 39,327 51,869 48,653 45,697 42,235 41,326 39,325

פרגזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרגזיות של אברנטש

מועצת אברנטש מחולקת ל-13 פרגזיות:

  • אברנטש (סאו ויסנטה וסאו ז'ואו) ואלפרארדה
  • אלדיה דו מאטו וסוטו (Aldeia do Mato e Souto)
  • אלווגה וקונקאוואדה (Alvega e Concavada)
  • במפושטה (אברנטש)
  • קרוואליאל (אברנטש)
  • פונטש (אברנטש)
  • מרטינשל
  • מורישקש
  • פגו (אברנטש)
  • ריו דה מויניוש (אברנטש)
  • סאו פאקונדו א ואלה דאש מוש
  • סאו מיגל דו ריו טרוטו א רוסיו או סול דו טז'ו (São Miguel do Rio Torto e Rossio ao Sul do Tejo)
  • טראמגאל

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברנטש הוא מרכז מסחר ותעשייה עבור האזור הסמוך המתאפיין בחקלאות פורייה. פועלת בעיר תעשייה מטלורגית ומטרלומכנית בעלת חשיבות לאומית, כגון מפעלי המשאיות Mitsubishi Fuso Truck Europe כמו כן פועלת כאן ביישוב פגו תחנה תרמו-אלקרטרית Tejo Energia, המפעל הגדול ביותר שבמחוז סנטארם.

אתרים חשובים בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית סנטה מריה דו קשטלו. מוזיאון לופו דו אלמיידה

אתרים ומונומנטים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טירת אברנטש (Castelo de Abrantes)

שולטת על העיר מעל רמה בגובה 250 מ'. היא הייתה חלק מקו הביצורים של הנהר טז'ו (linha do Tejo) מן המאה ה-12 שהגן על פורטוגל. שמצפון לנהר טז'ו. הטירה תוכננה על ידי האבירים הטמפלרים. המורים ניסו מאוחר יותר לכבוש אותה מחדש. הסגנון האדריכלי הוא מתקופת השיפוצים שלאחר מלחמת הרסטורציה של פורטוגל במאה ה-17. אז הונמכו וחוזקו החומות. במאה ה-18 בימי מלחמות חצי האי נוספו חומות מגן.

  • כנסיית סנטה מריה דו קשטלו (מרים הקדושה של הטירה) Igreja de Santa María do Castelo- נמצאת בתוך מתחם הטירה, היא כנסייה גותית שנבנתה במאה ה-14, ייתכן על חורבות מקדש רומי. בחפירות בה נמצא פסל רומי משיש.

הכנסייה איננה פעילה והפכה לאתר לתערוכות ארכאולוגיות עם קרמיקות אסלמיות, חפצי אבן רומיים וכלים פהיסטוריים. כמו כן היא משמשת כמוזיאון של משפחת אלמיידה, רוזני אברנטש - מוזיאון דון לופו דה אלמיידה (Museo Dom Lopo de Almeida). נמצאים בה קברים מקושטים של המשפחה בסגנון מנואלי מסביבות שנות 1500. בכנסייה ניתן לראות את הציור "השתחוות האמגושים" מאת גרגוריו לופש (1550-1490), פסל של השילוש הקדוש פרי יצירתו של פסל אלמוני בשם M.P[9] בחדר הכמרים - סקריסטיה - נשמרים כתבי יד מאויירים מימי הביניים. במקהלה רואים פריזה מעץ כהה המתארת שני מלאכים שרים. משער הכנסייה לפי האגדה עלה נונו אלוורש על הפרד ויצא אל הקרב באלז'ובארוטה[10].

סגנונה מנייריסטי עם עמודים קלאסיים, גמלון, נישות ומעקה מעל השער הראשי. בתוכה תשעה מזבחים, כל אחד בתוך שלוש קפלות צידיות, ועוד שלושה בקצה של כל ספינה. בכנסייה שפע של פסלים ושני פנלים המתארים את חיי וינסנט הקדוש. בין הספינות עמודים טוסקניים. עבודת הקודש מתלווה בצלילי עוגב מפואר מן המאה ה-18.

  • כנסיית סאו ז'ואו בפטישטה (כנסיית יוחנן המטביל) - בסגנון בעיקר פיליפיני (שוקמה בימי פילפה השני) בה שני צריחים שלא הושלמו
  • כנסיית הרחמים - Igreja de Misericordia - ברחוב הרפובליקה (Rua da República) נבנתה ב-1584. כוללת ששה ציורים מרשימים המיוחסים לגרגוריו לופש
  • ככרות המרכז ההיסטורי - רחובות וככרות צפופים במדרון של גבעת הטירה. ככר בראו דה בטאליה (Praça Barão da Batalha - מכונה לפי שמו של של מושל צבאי של העיר מאמצע המאה ה-19), שוק הקש לשעבר, הפך למקודת מפגש מרכזית של העיר, שהפכה למדרחוב בסוף המאה ה-20. הדרום המרכז ההיסטורי נמצאת הספרייה העירונית השוכנת במנזר דומניקני לשעבר מן המאה ה-16 ובה קלויסטר עם עמודים דוריים.
  • קפלת סנטה אנה
  • מנזר סאו דומינגוש
  • מנזר התקווה - Convento da Esperança
  • קפלת סאו לורנסו
  • אנדרטת הנופלים למען המולדת 1914–1918 - עוצבה על ידי רוי רוקה גמיירו

אתרי תרבות ופנאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקוואפוליס
  • המוזיאון העירוני דון לופו דנ אלמיידה
  • הגן הפתוח לפסלי ברזל
  • אקוואפוליס - פארק עירוני על גדת הנהר
  • הספרייה העירונית על שם אנטוניו בוטו
  • קולנוע סאו פדרו - נחנך בשנת ב-1949 במקום כנסייה בעלת אותו שם שנחרבה.
  • הגלריה העירונית לאמנויות "קארטל"
  • הפארק סאו לורנסו
  • חוף הרחצה של הנחל אלדיה דו מאטו
  • פארק הסקייטבורדינג - קשטלו דה אברנטש
  • האצטדיון העירוני - עיר הספורט (כדורגל, אתלטיזם)
  • מגרש הבייסבול
  • מסלול הקרטינג (קרטודרומו) - רוסיו מדרום לטז'ו
  • הסכר קשטלו דה בודה -אתר לשיט - קנו, קאיאק, גלישת רוח - ולדיג
  • פארק הרפובליקה - נפתח ב־1943 במקום שבו היה הככר העתיקה "רוסיו" של העיר

אירועים וחגיגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 24 בפברואר יד ליום א' הראשון בחודש מרץ - היריד השנתי ביום מתיא הקדוש
  • 14 ביוני - חג העיר אברנטש - שיאה של חגיגה המתחילה ב-9 ביוני
  • סוף השבוע האחרון של חודש אוקטובר - השוק הלאומי לקונדיטוריה מסורתית - במרכז ההיסטורי
  • בשבתות הראשונות של כל חודש - שוק המטבעות - בככר בראו דה בטליהFeira da Ladra (Numismática)
  • בשבת האחרונה של כל חודש הכולל חמש שבתות - Feira franca השוק החופשי - במרכז ההיסטוריה
  • fESTA - פסטיבל להקות הזמרה המעורבות של המכללה הטכנית של אברנטש, המאורגן על ידי Esta Tuna

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Miguel Cortes y Lopes Diccionario historico-geografico de la Espana antigua, tarraconense, bética y lusitana tomo III, Imprenta real, Madrid 1836
  • José Saramago Journey of Portugal The Harvill Press, London 2000
  • Eduardo Manuel Tavares Campos - Notas Históricas sobre a Fundação de Abrantes", Câmara Municipal de Abrantes, 1984
  • Albert-Alain Bourdon - Histoire du Portugal, Chandeigne, Paris 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אברנטש בוויקישיתוף

José Alberto Teixeira Rebelo da Silva A Academia Real da Ciências de Lisboa (1779-1834):ciências e hibridismo numa periferia europeia Doutoramento em História e Filosofia das Ciências Universidade de Lisboa 2015

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ M.Cortes y Lopes 1836 עמ' 404
  2. ^ 2.0 2.1 J:Samarago 2000 עמ' 251
  3. ^ יישובים בעלי אוטונומיה מסוימת, בראשות "שופטים" שנבחרו על ידי אספות "אנשים טובים"
  4. ^ A.A.Bourdon. עמ' 37
  5. ^ קמואש - "לואיזיאדות" שיר 4, בית 23
  6. ^ J.A.T.Rebelo da Silva 2015 עמ' 413 הערה 74
  7. ^ אתר אזרחי באברנטש
  8. ^ אנציקלופדיית ברוקהאוס אפרון
  9. ^ J:Samarago 2000 עמ' 252
  10. ^ J.Samarago עמ' 253